ד"ר שמעונה פוגל
במאמר זה אציג שתי יצירות הדנות בחריג ובשונה. האחת, "מעשה בפ"א סופית"[1], שיצאה לאור בשנות החמישים, ופונה לשני קהלי יעד: לנמען-ילד החל מגיל 6-7 המסוגל להבין את המישור הגלוי, והמישור הסמוי מיועד לנמען- המבוגר המסוגל לממש את הטקסט. היצירה השניה "המכוערים של דניאל"[2] נכתבה בשנות האלפיים, יוצאת מעמדת מוצא חינוכית ומיועדת לנמען-ילד בגיל העֶשרה.
אלתרמן אינו קורא לדברים בשמם. במישור הגלוי מדובר במעשה באותיות, ולא נאמר באופן מפורש שהיצירה עוסקת בדמות החריג-המדוכא. כיוון ששכיחותה של האות פ"א סופית היא הנמוכה ביותר בשפה העברית, והאותיות הסופיות הן ייחודיות לשפה העברית, ניתן לפרש שהיצירה דנה, בין השאר, בתימת ה"אחר", השונה[3]. גם ההעמדה של האותיות כגיבורות היצירה מעידה שמדובר בסמל, כיוון שהאותיות כשלעצמן הן סמלים, שבאמצעותן נוצרות המילים שאף הן סמלים למחשבותינו ולדברינו. עיצוב זה מאפשר להטעין את היצירה בפרשנויות רבות.
המסר המהפכני שאלתרמן מעביר ביצירה זו שהשונה והחריג הם בעלי חשיבות לקיום החברה. לא רק שעלינו להתייחס אל החריגים בסובלנות, אלא שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיהם. בתפיסת- עולמו,החריגים אינם צרה שבאה עלינו,שהיינו רוצים להיפטר ממנה[4], אלא שבלעדיהם יחזור העולם לתוהו ותבל כולה תיפגם.
גלברט מטפלת בחומר מעמדת מוצא חינוכית, ומעמידה רומן שנושאו הוא החריג והשונה באופן גלוי. חשוב לה להראות כיצד ניתן להתמודד עם מצבים חברתיים בעייתיים, ואיך ניתן לפרוץ את מעגל הנחיתות. כבר באכספוזיציה, במשפט הראשון, מועלת הבעיה כפצצה שהוטלה על השולחן: "לא יודע למה אבא שלי הסתלק לפני שנולדתי…זה עשה אותי שונה"[5].
אמנם אלתרמן דן בתימת החריג, אך ניתן לשער, שהוא התייחס לאמן היוצר או לעם היהודי כעם נבחר וסגולי ולא לחוליות המוגבלות והחלשות בחברה. לעומתו, דנה גלברט בצורה מפורשת בחריגים המוגבלים השייכים לחוליות החלשות בחברה.
גישות המוצא הספרותיות והחינוכיות השונות שלהם, גוררות איתן גם שוני לגבי מהות הדובר ביצירה. אצל אלתרמן הדובר הוא דובר כל-יודע, אלוהים של היצירה, המסתכל על ההתרחשות מזווית אובייקטיבית ובעין אירונית. וב"מכוערים של דניאל" הדובר הוא דובר-ילד בגוף ראשון במטרה ליצור הזדהות ותחושת מהימנות.
1.1 ב"מעשה בפ"א סופית" שותקת האות 'ף' לאורך כל היצירה ואין שומעים את קולה. כאשר האותיות מתגרות, מתקלסות ולועגות לה, היא אינה מתגוננת ואינה מנסה להוכיח את צדקתה: "שמעה…סבלה, סבלה, שתקה…". גם בסיום, לאחר שהיא חוזרת למקומה באלף-בית, שהשביע את האותיות לא לפגוע בכבודה יותר, היא אינה אומרת דבר: "עמדה תמימה, צנועה, נוחה, כאילו לא נקפה היא אצבע". כפי שמעירה זיוה שמיר אין האות המגודפת יוצאת בחרפות ובגידופים, והיא אינה מורידה את עצמה לרמתם של מגדפיה.[6] תגובה זו יכולה להתפרש כסוג של התנשאות, אך למעשה היא מבטאת גישה דטרמיניסטית הנובעת מעמדת ייאוש של הקורבן כלפי המקריב. בבחינת: "מה אני הקטן יכול לעשות מול כוחות עצומים ואימתניים כאלה", או: "ממילא לא יקשיבו לדברי, ודברי לא יועילו, כי הקבוצה הדוחה אותי מקובעת בעמדותיה השליליות כלפי". העובדה שהיא בוחרת לשתוק מעידה על מצבה החברתי הנחות.
1.2 ב"מכוערים של דניאל" אמנם גיבור היצירה הוא דובר בגוף ראשון, והדברים נשמעים מפיו, אך בכיתה, בקבוצה האמורה להיות קבוצת ההתייחסות שלו, הוא מתנהג כאילם, כל זמן שהוא אינו פורץ את מעגל הנחיתות. זה לא שאין לדניאל מה לומר, יש לו, ואולי הרבה יותר מאשר לחבריו. אך הפחד מהלעג ואי הקבלה משתקים אותו.
ברצוני להדגים כיצד מבטאת האמירה את מעמדו ומצבו החברתי של דניאל, וכיצד היא מתפתחת במקביל להצלחתו להתמודד ולהכיר בערכו.
בגיל 9-12 משמש בית-הספר כגורם סביבתי ראשי בהתפתחות. בית-הספר, השואף להפעיל את הילד בלימודים ובחיי החברה, הוא כיום הגורם החברתי, התרבותי העיקרי המעצב שלב התפתחות זה. נקודת הכובד עוברת מן המשפחה אל חיי החברה, המתרקמים הן בכיתת ביה"ס והן בחבורה (חבורת-בנים או חבורת-בנות). החבורה מספקת לילד הרגשת שייכות, מעניקה בטחון ומכשירה אותו לחיי חברה[7].
עד להופעת סוכני-חיברות משניים המשנים את חייו, דניאל כמעט ואינו פוצה את פיו בחברת הילדים בכיתה. כאשר מתוארת שיחה בכיתה, משוחחים בה שבעה ילדים, אך קולו של דניאל אינו נשמע[8]. כאשר הקבוצה הולכת לבקר את ניר בבית-החולים, משוחחים הילדים חצי שעה ודניאל שותק[9]. במחצית הראשונה של הספר דניאל אינו מדבר כלל בכיתה, ובשלושה מקרים הוא עונה במשפט קצר לשאלה שנשאל ע"י אחת הבנות: א. הילדים מתבקשים לספר בפני הכיתה על פגישותיהם עם נכה. לשאלתה של מאיה מדוע אין הוא נרשם לסַפֵּר, הוא עונה: "עוד אין לי מה לספר".[10] (דודו, הנכה שלו מסרב לקבלו, אך סירוב זה הוא סיפור מעניין כשלעצמו, ויכול לשמש כסיפור בהמשכים המתאר כיצד יתפתחו העניינים). ב. קבוצה של ארבעה ילדים הולכת לבקר את ניר שנפצע בתאונת-דרכים. הילדים מתארים את תחושותיהם ואת פחדם לפגוש את חברם כפצוע המחובר לצינורות. דניאל שמתבקש להגיב רוצה אמנם לומר משהו מבריק, אך אומר רק: "אף פעם לא הייתי בבית חולים".[11] ג. לבקשת מאיה שירשם לספר את סיפורו הוא עונה: "אני אירשם" רטנתי "כשיהיה לי מה לספר, אני אירשם"[12].
מצב דומה מתרחש בינו לבין ענבל, הילדה בה הוא מאוהב. דניאל אינו מסוגל לפצות את פיו לידה. הוא מנסח לה בראשו עשרות הצעות חברות, אך הוא אינו מוצא את האומץ לאומרן.[13]
גם את יואב, חברו היחיד (שאף הוא אינו מקובל ותולה את מצבו החברתי הנחות בצורתו החיצונית) אין דניאל משתף בתחושותיו, והוא מעיד שאין ביניהם שיחות רבות: "שנינו לא דברנים…בעיקר שותקים יחד"[14]. לשאלות יואב הוא עונה בתשובות לקוניות קצרצרות.
בשלב הראשון שותק דניאל בחברת הילדים כי הוא מעריך את עצמו כאפס. הוא מתאר את עצמו כחְנון, רזה, מרכיב משקפיים ילד שקט שלא מרגישים אותו בכיתה, והוא מוסיף: "לפעמים אני בכלל לא בטוח שהם יודעים שאני קיים"[15].
בשלב זה, במקביל לבחירתו להתנהג כסטטיסט ולשתוק, הוא אינו תורם לקבוצה דבר. הוא אינו מעביר או מבקש מידע, אינו מביע דעה או הערכה, אינו מציע או מעריך הצעות, אינו מספר בדיחות או צוחק, ואפילו אינו מתנגד או עושה "דווקא" בגלוי. לכן גם הקבוצה אינה מתייחסת אליו.
בדיקה של השיחות בין דניאל ואמו מלמדת על מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד, הוא קשור אליה מאד ואוהב אותה. אך מצד שני, מחלחל בו כעס סמוי שהיא לא דאגה שיהיה לו אבא כמו לכל הילדים. בשיחות ביניהם הוא מוציא את כעסו עליה: באפיזודה אחת הוא ומתנפל עליה בדבריו[16], באפיזודה אחרת הוא מסתער עליה בשאלותיו[17], או שהוא פולט בכעס דברים ומיד יוצא נרגז מהחדר[18], או שהוא זועם ופולט דברים בקשיחות[19]. הדיבור הרב של האם מאפיין את שיחותיהם בשלב הראשון, ולעומתה הוא עונה לה בתשובות קצרצרות או לקוניות או זועמות. לדוגמה, כאשר דניאל לוחץ עליה לספר כיצד אביו נטש אותם, היא מספרת ב46 משפטים את הסיפור והוא עונה לה במשפט אחד בן שתי מילים: "ומה עשית?" והיא עונה לו בהסבר בן 11 משפטים[20]. אמנם העמדה הביקורתית, והתערערות האמונה בסמכות ההורים ובצדקת התנהגותם אופיינית לשלב ההתפתחות בגיל טרום-ההתבגרות וכן טון הדיבור שנראה כמחוצף, אך אצל דניאל מצטרפת לנ"ל עמדה של חשד בסיסי כלפי עצמו והסביבה.
גם במפגשים הראשונים בין דניאל ודוּדוּ, סוכן-החיברות המשני, ממשיך המודל הזה להתקיים, אך הפעם גם המבוגר מגיב בזעף וברוגז. במפגש הראשון הם מדברים באופן שווה כשני נכים; הילד נכה רגשית והמבוגר נכה פיזית ורגשית. הם אינם משוחחים בנחת ובאדיבות, כפי שניתן היה לצפות, אלא שניהם כועסים ורוטנים. דודו נוהם מהבית, שואל את דניאל בזעף ומנפנף לעברו בעיתון, קצר-רוח וכועס[21]. גם במפגש השני עדיין דודו כועס, מתפרץ על דניאל, מנפנף בעיתון המקופל שלו כאילו גרש זבוב טורדני והוא ממשיך לרטון[22]. דניאל מצידו אף הוא מגיב בזעף: "רטנתי: גם אני לא רציתי לבוא". הוא רותח, מתווכח, נעלב, מתרגז, מתפרץ לדברי דודו, נרתע לאחור[23]. אך דווקא ההתנהגות הבלתי-צפויה מביאה את דניאל לתובנה חשובה: "לא עלי הוא כועס, אלא על המצב שלו". לכן הוא אינו מוותר וממשיך להתעקש ליצור דו-שיח דווקא עמו.
נקודת אריכמדס שבאמצעותה פורץ דניאל את המעגל, היא מערכת יחסים שהוא מפתח עם אדם מבוגר(דודו), המשמש לו תחליף לאב. לראשונה בחייו הוא מגיע לדרגת אינטימיות ומשוחח בגילוי לב על כל דבר.
לאחר שהוא פוגש סוכני-חיברות משניים העוזרים לו לשנות את הדימוי- העצמי ואת מצבו, הוא מפסיק להתנהג כאילם בחברת הילדים וקולו נשמע. לדוגמה: בכיתה הוא מסביר בצורה מפורטת כיצד ניתן היה למנוע את התאונה שבה היה מעורב דודו. בהפסקה, לאחר מכן, הוא הופך להיות מרכז העניינים והילדים כאילו גילו את קיומו[24]. גם עם יואב, הוא משוחח בפעם הראשונה שיחה חברית, ומשתף אותו בסודותיו וברגשותיו[25]. אך התמורה היותר בולטת היא בשיחותיו האינטימיות עם נועם, בת-גילו, המשמשת לו חלק מקבוצת תמיכה. השניים מדברים באותה שפה, ויש להם נקודות משיקות ומקבילות. הם משוחחים בגילוי –לב מוחלט על הרגשות והמשברים היותר קשים בחייהם, לא מעמדת ביקורת ושפיטה, אלא מעמדת אמפטיה וחברות אמיתית.
ברצוני לציין, שבעוד שבספרות הילדים העברית בתקופת טרום-המדינה הבנות שותקות, בדרך-כלל, בחברת הבנים ואילו הבנים מדברים, הרי שאצל גלברט הבנות הן היוזמות, מדברות בצורה חופשית ושוטפת ומפגינות את הכשרים החברתיים שלהן.
2.1 אלתרמן אינו מציג התמודדות אמיתית של הקורבן, האות פ"א סופית, עם מעגל הנרדפות, והיא אינה זו הפותרת את הבעיה. במשך כל ההתרחשות היא פסיבית: היא סובלת את ההתעללות המילולית של כל הסביבה ושותקת, ואינה מתגוננת. הקורבן יכול היה להתגונן. הוא אינו חייב לרדת לרמת המתעללים בו, לגדף או לחרף. הוא יכול היה ליצור קבוצת תמיכה רחבה שתתמוך בו, לשווק את האידיאולוגיה שלו, ולהסביר את הרוע של המקריב. בכל מקרה אסור היה לו לשתוק. המעשה היחיד שעושה האות פ"א-סופית כאשר כשל כוח הסבל, שהיא יוצאת מתוך הא"ב. במישור הקונקרטי מדובר במעשה אבסורדי. מחיר השתיקה בו בוחרת הפ"א סופית הוא נורא ומתבטא ב"שבירת כלים"[26], או כפי שאלתרמן מבטא זאת: ביציאתה מהאלף-בית. אילמלא אהבת-האם שהחזירה אותה לא"ב, היא הייתה נעלמת ונכחדת. כיוון שהיא אינה מקובלת ע"י הסביבה, היא מעדיפה שלא להתמודד מול אויביה, ומחכה לגורם חיצוני שיטפל בשבילה בתופעת ההתעללות. ברם, על-ידי כך היא אינה הופכת למקובלת. (את האם היוצאת וקוראה לבנה יוסף לחזור הביתה, ניתן לדמות להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת מדינת –ישראל).
2.2 לעומת זאת, אצל גלברט עומדת במרכז הרומן ההתמודדות עם הבעיה, והיציאה ממעגל החריגות והנחיתות היא לב העניין. עמדת המוצא של דניאל היא הרגשה של חוסר קבלה מוחלט. כילד שעבר חווית נטישה הוא מחכה כל חייו לאישור שמקבלים אותו. מחקרים בנושא ההשפעה של העדר-אב על התפתחות הילד מראים שאם הנטישה ארעה לפני גיל חמש, תהיה לה השפעה גדולה יותר. ככל שהנטישה ממושכת יותר , היא מזיקה יותר ופרידה מוחלטת היא הטראומטית ביותר[27]. דניאל ננטש על-ידי אביו, עוד לפני לידתו, ובשלב הראשון של הסיפור הוא אינו יודע דבר על מקום הימצאו ומבחינתו הוא נעלם גדול. מפח הנפש וסף הדחייה של הגיבור הוא כל-כך גבוה, שאין הוא מסוגל כלל לקבל ביקורת או לעמוד במבחן כל-שהוא. סף הכישלון שלו התמלא, ולכן הוא מפחד לחוות כישלונות ונפילות נוספים. במצב זה הוא מעדיף להשתבלל בתוך עצמו עם כעסיו. בשלב זה, הוא מתמודד עם מצבו בעזרת קללות נוראיות שהוא מקלל את חבריו בלבו, ובעזרת הפיכת חבריו לקריקטורות באמצעות ציוריו, שאותם הוא מכנה: המכוערים שלי. בשעת משברי אמון עם חבריו עורך דניאל פרויקציה, והוא מעניק להם את הרע המצוי לאמיתו של דבר בקרבו[28]. עד למפגש השני עם דודו, התחליף לאביו, כל הניסיונות והמפגשים של דניאל עם מעגלים חברתיים מורחבים הם בעייתיים ונגמרים בכישלון – הוא נכשל במבחן הקבלה. הוא מרגיש שרכישת המיומנויות החברתיות גדולה עליו. כיוון שאביו לא קבל אותו, הוא אינו מקבל את עצמו ומשדר זאת לסביבה, שמגיבה בהתאמה ודוחה אותו. וכך הוא הופך להיות לא-מקובל. המחקרים מוכיחים שבנים נעדרי-אב שננטשו לפני גיל חמש מגיבים במקרים רבים בהתנהגות אנטי-סוציאלית, הם פחות אסרטיביים והם בעלי דימוי עצמי נמוך יותר[29]. הדימוי העצמי של דניאל הוא נמוך במיוחד והוא מודע לחוסר הביטחון שלו. דניאל מכנה את עצמו אפס מספר פעמים, הוא מעיד על עצמו שהוא "שפן"[30]. כאשר הוא מתאר את חברותו עם יואב הוא אומר: "שני עלובים כאלה, השמן והרזה"[31]. הצמד הקולנועי הגרוטסקי "השמן והרזה", המציג דמויות מהשוליים החברתיים והמסתבך בסיטואציות אבסורדיות, מלמד על מצבם החברתי הנחות של הגיבורים, ועל תפיסתם שמעוות לא יוכל לתקון. בנוסף לכך, הוא אינו מקבל את מראהו החיצוני: "אני לא סובל איך שאני נראה. ועוד משקפופר"[32] . דניאל תולה את חוסר המקובלות החברתית שלו בתנאים חיצוניים. לדוגמה הוא אומר: "אם הייתי גבוה, חסון, ולא היו לי המשקפיים המעצבנים שלי, או אם הייתי לומד קרטה, אולי היו לי חברים"[33], או שהוא חושב שאם הוא יכול היה לנדב את אביו למשימות בכיתה, מעמדו החברתי היה משתפר. על פי תפיסת דניאל, הורה מוכן לקבל רק ילד מושלם, ואם הוא אינו כליל המעלות אין הצדקה לקבלו. הוא אומר בסרקזם שחזי, אביו הביולוגי, לא ירצה בו כיוון שהוא אינו חרוץ, אינו אלוף בספורט ואינו דוגמן. המחקרים מראים שבנים נעדרי-אב לקחו פחות אחריות על מעשיהם, מצאו תירוצים והאשימו אחרים במצבם או בכישלונותיהם[34]. היכולת לצאת ממעגל הנחיתות תלויה בהבנה שהיחסים החברתיים תלויים באדם עצמו, בדרך התנהגותו ובפתיחות שלו. כיוון שלדניאל לא היה אב שיעביר לו את תהליך החיברות, הוא זקוק לסוכן-חיברות משני, שיעזור לו להכיר בערכו, ומכאן הוא יהיה בשל להתמודד עם מצבו ולשנותו. גלברט, בעלת הגישה החינוכית, מאמינה באפשרות שינוי דפוס ההתנהגות, אך הוא כרוך בעבודה עצמית קשה ובעזרה של סוכני חיברות משניים ההכרחיים, לדעתה. דודו אינו מתחנף אליו, ואינו מחמיא לו בצביעות, אלא מחפש באמת מהן היכולות המיוחדות שיש לדניאל, כדי להחמיא לו ולעזור לו לפתח אותן. הגיבור מקבל אישור שמה שהוא עושה הוא שווה ערך, ובמקביל הוא נפתח לתחושת שייכות ולהרגשה שלסוכני החיברות המשניים באמת אכפת ממנו, והם חברים אמיתיים המקבלים אותו ומכירים בערכו. ככל שהידידות עם נועם, חברתו, מתפתחת, הקשרים עם אביחי, החבר של אמו, ודודו נמשכים, והוא מקבל אישור וקבלה מאחרים, הוא מוכן להתמודדות וליוזמה. בעזרת ציוריו יוכל דניאל לרכוש את מקומו בחברה. הוא לא יהיה "מלך הכיתה" אך הילדים יתייחסו אליו, ויכירו בכישוריו. ברגע שביטחונו העצמי גובר, ושקבוצת ההתייחסות במעגל הראשוני שלו מאמינה ביכולתו, הוא מסוגל לחשוף את עבודותיו גם לקבוצת ההתייחסות במעגל הנרחב, ואולי גם לספוג ביקורות לא נעימות. אך השינוי הבולט ביותר שעבר על דניאל הוא המעבר מדפוס התנהגות פסיבית ללקיחת אחריות ויוזמה. במקרים רבים, ילדים או מבוגרים , שאינם מקובלים בחברה, מצפים שהשינוי יקרה מעצמו, כבמטה קסמים. אמנם דניאל נעזר בסוכני חיברות משניים, אך הוא יוזם את האירועים שישנו את מצבו החברתי. הוא יוזם את רעיון ציור הגדר לתערוכת "זהירות בדרכים" בבית-הספר, ומעודד מתגובת המורה הסומכת עליו הוא הופך זאת לפרויקט שלו. כן, מיוזמתו הוא מזמין את נועם לתערוכה. במקביל, מחליט דניאל שהוא יוצא לחפש את אביו. כאשר קבוצת ההתייחסות שלו מחזירה לו את האימון בעצמו ובכשרונותיו, הוא בשל להיחשף בפני האב. העובדה שחזי, האב הביולוגי, אינו מוותר ומתקשר בטלפון מספר פעמים ומתעקש להיפגש עמו, נותנת לדניאל כוח, והוא מקבל אישור שהוא רצוי. יחד עם הרצון להכיר את אביו, מקנן בלבו החשש שאביו לא יקבל אותו פעם נוספת. לכן הוא מוכן להזדהות בפניו ברגע השיא של חייו – בפתיחת תערוכת ציוריו, כשיש לו במה להתגאות: "שידע שאני שווה. שירגיש שהוא הפסיד כשלא היה איתי"[35]. כאשר דניאל מחליט להזמין את האב לתערוכת ציוריו, הוא מוותר על תיווך אמו ומתקשר אליו בעצמו. האם ואביחי המומים מתגובתו ומבינים שהוא השתנה. לדניאל חשוב מאד שהציורים ימצאו חן בעיני אביו, וזה ישמש לו אות שהוא מכיר בערכו ומקבל אותו. חזי, האב, מצדו משתף עמו פעולה ומסמן לו שהציורים נפלאים בעיניו.
לאחר הווידוי של האב, מגיע דניאל לתובנה שבעקבותיה תבוא הסליחה: "הוא עזב אותנו, האבא הזה, אבל לא מאתנו ברח. הוא ברח מעצמו"[36] (אני מטילה ספק אם ילד בגיל שתים-עשרה מסוגל להגיע לתובנה כזו בעצמו). בשלב זה דניאל בשל להבין מדוע האב נטש אותו ולסלוח לו.
כבדרך-אגב מכניסה גלברט את נושא תאונות הדרכים כאמצעי חינוכי, האמור לעורר את הנמען לחשיבה וליצירת מודעות לסכנות הנובעות מהן. בנושא זה קיים קונצנזוס שמניעת התאונות צריכה להיות בסדר העדיפות הלאומית, אך בפועל לא נעשה דבר. היא מציגה טיפול מערכתי במסגרת בית-הספר. משרד החינוך מחליט שנושא זהירות בדרכים יהיה הנושא המרכזי שידונו בו בבתי-הספר. בכיתה לא מסתפקים בשיחה על הנושא, אלא נפגשים עם נכי תאונות דרכים ומספרים את הסיפורים שלהם. מסיקים איך ניתן היה למנוע את התאונה, ובסוף השנה עורכים מופע הקשור לנושא, שבמסגרתו מציג דניאל את תערוכת הציורים שלו.
נושא תאונות הדרכים הופך אצלה לחוט שבאמצעותו נקשרת העלילה. דניאל פוגש את דודו, התחליף לאביו, העוזר לו לשנות את חייו, במסגרת הפרויקט הכיתתי של מפגשים עם נכי תאונות-דרכים. הוריה של נועם, שהופכת להיות ידידת-אמת שלו, נהרגו בתאונת דרכים ובאמצעות עמותת "שלום בדרכים" מתוודע דניאל לאביו הביולוגי. כמו-כן, קיימים יחסים מיוחדים בין אביו של דניאל ובין אביה של ענבל, הילדה בה הוא מתאהב לראשונה. למרות שהדברים אינם נאמרים בצורה מפורשת, ניתן להסיק שאביו של דניאל הוא הנהג שפגע בתאונת פגע-וברח באביה של ענבל. (התאונה הייתה באותה שכונה, כשהתחיל להחשיך, שני האירועים קרו לפני שנים והנהג לא נתפס). בכל אופן מצויה כאן מקבילה של הקורבן והמקריב: אביו של דניאל הוא דורס שפגע וברח, ואילו אביה של ענבל נדרס בתאונת פגע-וברח.
יחד עם זאת, מצויות כאן משמעויות עמוקות יותר. הסיבות לנכויות, לחריגות ולשונות ברומן זה אינן גנטיות. העדר האב בחייו של דניאל אינו תורשתי, וכמוהו גם נכות שנגרמה עקב תאונת דרכים. מדובר כאן בסוג של תאונה, כמו תאונת דרכים, שההתנהגות האנושית אחראית לה. הגורם האנושי ההתנהגותי הוא מקור הבעיה.
בנוסף לכך, מסמלת המכונית וכלי התחבורה את השליטה של האדם בחייו. הוא הנוהג, והוא המוביל. היא מסמלת עצמאות, יוזמה, חופש וניידות. בניגוד לאדם הנמצא במקום אחד, היא מאפשרת מצב של שחרור ופתיחות, היחשפות למגוון מקומות ואירועים ומפגש עם אנשים רבים ושונים. תאונת הדרכים קוטעת את כל השליטה והעצמאות והורסת את החיים, או מאבדת את החיים ברגע סתמי. שמו של הגיבור, דניאל, נקשר בתרבות העברית לנושא " הכתובת על הקיר". מי שאינו מסוגל לקרוא את הכתובת על הקיר בזמן, צפוי לחורבן, כפי שארע לבלשאצר ולבבל. לגבי קהל- היעד של הרומן הכתובת על הקיר היא כפולה: הן בנושא תאונות-הדרכים, שלא נעשה טיפול מערכתי יעיל כדי למנוע אותן והן לגבי החוליות החלשות בחברה ובאופן ההתייחסות אליהן. כי האופן שבו החברה מתייחסת אל החריגים והשונים מעיד האם היא חברה מוסרית בעלת תודעה סוציאלית, או חברה בה כל דאלים גבר ואדם לאדם זאב. הכתובת על הקיר באה להתריע בפנינו שלא נזניח כחברה את החלשים והחריגים.
דניאל, בתרבות העברית, נקשר גם לכניסה לגוב האריות והיציאה ממנו בשלום. כמו דניאל המקראי, גם גיבור הרומן נכנס לגוב האריות של החיים, ובעזרת ציוריו וסוכני- חיברות משניים העוזרים לו, הוא מוצא את הדרך לפרוץ את מעגל הנחיתות ולצאת ממנו בשלום.
©
2011
הערות:
[1] אלתרמן נתן (1958). "מעשה בפ"א סופית" ספר התיבה המזמרת ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 26-32.
[2] גלברט –אבני עופרה (2005). המכוערים של דניאל ת"א: הקיבוץ המאוחד.
[3] לניתוח יצירה זו ראה: שמיר זיוה(2005). "הכול בגלל מסמר קטן – עיון במעשייה המחורזת "מעשה בפ"א סופית" תיבת הזימרה חוזרת ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 90-112
[4] דעה זו חלחלה בקיצוניות לתפיסת-העולם הנאצית, לפיה התייחסו אל החריג כטעות אלוהית. האידיאולוגיה הנאצית דגלה בהשמדת החריגים (המוגבלים והמפגרים), בין השאר, ובכך הם יתקנו את העולם.
[5] גלברט –אבני עופרה (2005). המכוערים של דניאל ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 7. ההדגשה שלי.
[6] שמיר זיוה(2005). "הכול בגלל מסמר קטן – עיון במעשייה המחורזת "מעשה בפ"א סופית" תיבת הזימרה חוזרת ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 95.
[7] א.
Brophy Jere E. (1977). Child Development and Socialization Chicago: IBM pp. 443 – 445
ב. כץ-אופנהיימר רות (1980)."בין ילדות להתבגרות" תהליך החיברות ירושלים: ת"ל עמ' 37-40.
[8] גלברט –אבני עופרה (2005). המכוערים של דניאל ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 46-50.
[9] שם. עמ' 76.
[10] שם. עמ' 63.
[11] שם. עמ' 75.
[12] שם. עמ' 88. ההדגשה שלי
[13] שם. עמ' 28.
[14] שם. עמ' 12. ההדגשה שלי
[15] שם. עמ' 9 , 18, 97 ההדגשה שלי
[16] שם. עמ' 12.
[17] שם. עמ' 95.
[18] שם. עמ' 96.
[19] שם. עמ' 141.
[20] שם. עמ' 13-16.
[21] שם. עמ' 56-57.
[22] שם. עמ' 58-59.
[23] שם. עמ' 56-57, 63.
[24] שם. עמ' 112
[25] שם. עמ' 103, 165-166, 169
[26] ואכן בשואה שילם העם היהודי מחיר נורא.
[27] Bronfenbrenner Urie & Mahoney A. (1975). Infuences on Human Development Illinois: Dryden Press pp. 415, 422
[28] על תהליך הפרויקציה ראה: אריקסון אריק ה.(1974)[1950]. "שמונה שלבים של האדם" ילדות וחברה מרחביה: ספרית פועלים מתרגם: אורי ראפ עמ' 185.
[29] שם. 415, 417
[30] גלברט –אבני עופרה (2005). המכוערים של דניאל ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 52
[31] שם. עמ' 23
[32] שם. עמ' 98
[33] שם. עמ' 11
[34] Bronfenbrenner Urie & Mahoney A. (1975). Infuences on Human Development Illinois: Dryden Press pp. 417
[35] גלברט –אבני עופרה (2005). המכוערים של דניאל ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 161
[36] שם. עמ' 186