להסתכל למציאות בעיניים – עיון משווה בין "להיות הכי מקובל" לבין "מצד שני, אולי אני לא"

להסתכל למציאות בעיניים – עיון משווה בין "להיות הכי מקובל" לבין "מצד שני, אולי אני לא"

ד"ר שמעונה פוגל

 

ג'ודי בלום (1938) היא סופרת ילדים יהודייה אמריקאית.

בלום כתבה ספרים רבים לילדים ולמתבגרים. ספריה נמכרו ביותר מ-80 מיליון עותקים ותורגמו ל-31 שפות‏ ובהן לעברית.

בלום עוסקת בחיי היומיום של ילדים ומתבגרים, וכותבת בשפה ברורה על נושאים שנחשבו לטאבו, כגון גזענות, יחסים בין דתותהתבגרות מיניתהמחזור החודשיאוננות, ומין בין בני נוער. ספריה זכו לפופולריות רבה בין בני הנוער, אך היו מטרה למתקפות של גורמים שמרניים בארצות הברית, ואיגוד הספרנים האמריקאי קבע כי היא הסופרת שלגבי ספריה קיים המספר הגדול ביותר של בקשות להסירם מעל מדפי הספריות הציבוריות במהלך המאה ה-21.‏ כתוצאה מכך מוכרת בלום בציבור כדוברת בולטת נגד צנזורה[1].

גלילה רון־פדר-עמית (1949)  היא סופרת ישראלית שפרסמה כארבע מאות ספרים, מרביתם לילדים ולבני נוער. הספר שהקנה לה את מקומה כאחת היוצרות הפופולריות בתחום הספרים לנוער בארץ היה " אל עצמי", שיצא לאור בשנת 1976. רבים מספריה משתייכים לסוגה הקרויה ספרות בעיה: ספרים ריאליסטיים, המתרחשים כאן ועכשיו, ובמרכזם ילדים ובני נוער שנאלצים להתגבר על קושי בחייהם הפרטיים או בחיי המשפחה. הספרים נכתבים לעתים קרובות מתוך גישה חינוכית המבקשת להקנות לקוראים ערכים וכלים להתמודדות פסיכולוגית עם מצוקות ההתבגרות.[2]

שתי הסופרות עוסקות, בכתיבתן לנמען-מתבגר, בשבירת סטריאוטיפים וקונבנציות, וניתן לשער שרון-פדר הכירה את ספריה של בלום והושפעה ממנה.

במאמר זה אשווה בין ספרה של רון-פדר: "להיות הכי מקובל"[3] (2008) ובין ספרה של בלום: Then Again, Maybe I Won't""[4] (1971), אבדוק מהי עמדת המוצא שלהן, כיצד הן מתארות את תקופת גיל ההתבגרות ובמה הן בוחרות

להתמקד.

שני הגיבורים הם בנים והדובר ביצירות הוא דובר-נער בגוף ראשון. שניהם נערים עצמאיים ולשניהם יש תחביב שהם משקיעים בו רבות; דין בגיטרה וטוני בכדורסל. המשפחות של שני הגיבורים עוברות דירה במהלך העלילה, ובשעת הצורך שניהם עובדים[5] לממן צרכים שהמשפחה אינה יכולה לממן.

  1. תקציר העלילה:

"להיות הכי מקובל" – דין אלימלך בן ה-15 הוא הבן הכי מקובל בשכבה בשכונת בית–הכרם בירושלים. נופר היפהפייה ומלכת השכבה מאוהבת בו והייתה חברה שלו 3 פעמים. אבל את הדברים החשובים ביותר הוא מסתיר; לדין יש אח אוטיסט, ומנקודת מבטו משפחתו אינה נורמלית, החיים בבית בלתי נסבלים ומשפחתו אינה מתפקדת. כמו כן הגיבור אינו מדבר בכנות עם אף אחד ומסתיר שהוא כותב שירים. במקביל למעבר המשפחה למעלה אדומים חל שינוי בעמדת הגיבור לחברת ההתייחסות שלו, והוא מצליח להתגבר על עמדת המשחק והזיוף; מתחבר לחברים אחרים, מספר את האמת ומוצא אהבה חדשה.

"מצד שני, אולי אני לא"[6] – מאז שאביו התעשר מהמצאתו, והמשפחה עברה מהפרברים לסביבה יוקרתית בלונג-איילנד, נאלץ טוני בן ה-13 להתמודד עם בעיות רבות; יואל חברו בן-הטובים גונב מוצרים מחנויות, הוא מתאהב בליסה בת ה-16 שמתפשטת כל לילה מול חלונו. העושר הרב יוצר אף הוא בעיות: העוזרת מגרשת את הסבתא האיטלקייה מהמטבח, ואמו הופכת להיות נובורישית ומזויפת. ומעל לכול עליו להתמודד עם בעיות האופייניות לגיל הנעורים

כגון: שינויים באברי המין, מציצנות, "חלומות רטובים" בלילה, וצפייה בתמונות פורנוגרפיות.

  1. פופולריות ובעיית תקשורת –

הנושא המרכזי בספר "להיות הכי מקובל" דן בפופולריות, בנורמות החברתיות של המתבגרים בשכבה ובמחיר שעליהם לשלם כדי להיות חלק מהמסגרת. עפ"י אריקסון, בגיל ההתבגרות הדמויות המשמעותיות עבור הנער תהייה קבוצת השווים לו: כלומר בני גילו.[7] לכן ההשתייכות למסגרת או היציאה מחוץ למסגרת בגיל זה היא מורכבת ובעייתית ביותר. הגיבור הוא הבן הכי מקובל בשכבה. הוא נראה הכי טוב, כולם מקנאים בו ורוצים להיות דין (מזכיר את ג'יימס דין) אלימלך (מלך השכבה). כל הבנות בשכבה חולמות להיות חברות שלו. דין נמצא בראש הפירמידה, אך הוא מעלה ספק אם הוא מאושר יותר ממעמד זה, ועד כמה הוא באמת נהנה ממנו. הפופולריות ,לדעתו, בנויה בעיקר על דימוי חיצוני ועל הפגנת בטחון-עצמי חיצוני, אך היחסים בקבוצת המקובלים הם שטחיים, אינטרסנטיים ומניפולטיביים (נופר משתמשת בנעמה ואבייתר כדי לעצבן אותו[8]) במקום שתהיה ביניהם חברות אמתית. השדר המרכזי שלהם הוא: "הכול טוב, הכול אחלה, אחי, סבבה"[9] והעיסוק העיקרי שלהם הוא ברכילות של חיי "הביצה". דין מבין שהוא מופעל על ידי חוקי השכבה, שאם אינך מקבל אותם, אתה מפסיק להשתייך אליה. אך החוקים הללו נראים לו מושתתים על סטריאוטיפים וסטיגמות. מצד אחד הוא מפחד לוותר על מעמדו, מצד שני הוא בוחל ביחסי הזיוף חסרי המשמעות.

לעומת המישור הגלוי שתואר לעיל, קושרת המחברת במישור הסמוי בין פופולריות ובעיית  תקשורת. לגיבור יש אח אוטיסט שמשמש מטפורה ליחסי התקשורת שלו עם קבוצת המקובלים ועם הוריו. כל אחד מהם נמצא בבועה של עצמו, ואינו מסוגל לראות את האחר. נופר אינה מודעת למצוקותיו של דין ולחייו האמתיים, דין אינו מודע לבדידותה של נופר ולבעיות שלה עם הוריה, הוא אינו מודע למחלת הסרטן המתקדמת של אביו של חברו הטוב ביותר. במקביל לקבוצת ההתייחסות שלו גם עם הוריו קימת לגיבור בעיית תקשורת חריפה. ההורים מעולם לא שוחחו והסבירו לו מה הבעיה של אחיו, וכיצד המשפחה תתמודד עם צרכיו המיוחדים, הם אינם מודעים לתחושות האפליה לרעה של דין, למחיר שהוא משלם ולתחושה המוטעית שהוא אינו רצוי. במקום להבין אותו, הם רק כועסים עליו ומאשימים אותו. הוא מרגיש שהוא אינו יכול לשוחח עם הוריו שיחה אמתית, לכן הוא פונה ליועצת ביה"ס. לאחר שהוא פנה ליועצת הם כאילו מתעלמים ממנו ואף אחד אינו מדבר אתו. הם אינם משתפים אותו בלבטיהם אם לשלוח את שון לפנימייה, ודין, ששמע חלק משיחתם, שוגה בפרוש המציאות וחושב שמדובר בו. שיחה הייתה יכולה למנוע את הלחץ הרב שהוא היה נתון בו זמן ממושך. כמו-כן הם אינם משתפים אותו בתכניתם לעבור ל"מעלה-אדומים", כאילו שהם מעבירים את אחד החפצים בבית.

דין אינו מוכן יותר להשלים עם מצב זה והוא גם בורח מהבית וגם שובר את הסדר החברתי. הגיבור מבין שהוא הולך ומשתחרר מהאזיקים של השכבה. החוקים שהוא היה כפוף אליהם כבר אינם משחקים תפקיד, והוא מרגיש משוחרר כאילו יצא מהכלא.[10] במקביל הוא בונה לו קבוצת התייחסות חדשה שמושתתת על יחסי אמת, משמעות ואינטימיות. במקביל לשחרור זה, חלה גם תפנית בתקשורת עם הוריו. ההלם מבריחתו מהבית עשה את שלו, ובתיווכה של בעלת המקלט לנערים שבורחים מהבית הם לומדים לשוחח, לשתף, להבין ולהכיל.

גם ב" מצד שני, אולי אני לא" מוצגת בעיית תקשורת שתוצאותיה הרסניות. הגיבור אינו יכול לשוחח שיחה אמתית הן עם חבריו והן עם הוריו, והם אינם מודעים למצוקותיו. אין לו עם מי לדבר, אף אחד אינו מבין אותו ואינו יודע מה הוא מרגיש. עם חבריו הוא אינו יכול לשוחח, כי הם הופכים כל דבר לבדיחה גדולה. היחסים של קבוצת ההתייחסות שלו מוצגים כאינטרסנטיים ושטחיים ולא כחבירות אמתית. טוני אינו משוחח עם יואל בנושא הגניבות, אלא עושה עצמו כמתעלם, כי הוא מפחד מעימות והתמודדות אמיצה. טוני מתנגד להטרדות הטלפוניות של יואל, אך אינו משוחח אתו, כי אינו רוצה להיחשב פחדן. הוא היה מעדיף לומר את האמת בפנים, אך הוא חושש מתגובת חבריו. אצל בלום קימת מצד אחד קבוצת-הכדורסל, שבה הגיבור הוא שחקן מצטיין ופופולרי, מצד שני מוצגת קבוצת ההתייחסות של חבריו, הבודקת גבולות, מתפרעת במסעדה ומתעללת במלצרית, מתנסה בשתיית אלכוהול ובכל מה שנחשב כגברי, ובה מוצג טוני כנגרר ולא כמוביל. חשוב לו מאד להיות מקובל ושלא ילעגו לו.  בנוסף קימת בעיה בתקשורת עם משפחתו. ההורים אינם משתפים את טוני בהמצאה של האב, ובתכנית לעבור מהפרברים לשכונה יוקרתית. הם אינם מבינים שיש לו קושי רב עם העקירה החברתית, כולל קבוצת הכדורסל שבה הוא משחק,  והצורך לבנות את מעמדו החברתי מחדש, והוא אינו משתף אותם בתחושותיו. טוני אף אינו מספר להוריו את האמת על יואל, שהם חושבים אותו למלאך מושלם. האם קונה פסנתר שטוני ילמד לנגן, מבלי לבדוק אם הוא מעוניין, והוא מתנגד נמרצות. את האח המוצלח והאהוב של טוני, שנפל במלחמת וייטנאם, אסור להזכיר[11], כי מפחדים להתמודד עם הכאב בפני המשפחה.  כמו-כן קים תיאור קומי בניסיון של האב לשוחח עם בנו בנושאי סקס. כיוון שהגיבור הוא בן למשפחה איטלקית שמרנית, אין התייחסות טבעית לנושא. האם שולחת את האב לשוחח עם הבן. האב מאד נבוך ומתבייש לקיים עמו שיחה של גבר לגבר. במקום לשוחח אתו הם משחקים שח, אך הוא מעביר לו ספר העוסק בעובדות בסיסיות אודות סקס.

התגובה הקיצונית לבעיית תקשורת בין הורים לילדיהם מתוארת באמצעות דמויות משנה: משפחת הובר – השכנים בשכונת היוקרה. האב הוא נשיא חברה גדולה וידועה, שכולם מפחדים מפניו. כשהאב כבר נמצא בבית, יואל זז הצידה כדי לא להיתקל בו. האם אף פעם אינה בבית, אלא משחקת גולף, הולכת לקניות או משחקת קלפים. את הילדים "מחנכת" עוזרת היספנית, שמדברת באנגלית עילגת ומלמדת אותם לקלל בספרדית.[12] בלום מתארת תהליך של גיבוש זהות שלילית עבריינית, כשהמתבגר מנסה כל הזמן לעבור על חוקי החברה: יואל גונב סדרתי מחנויות[13], הוא מטריד טלפוני סדרתי, הוא משקה לשוכרה את טוני וחברו, הוא מתעלל בחלשים ממנו והוא מכין אלבומים של תמונות פורנוגרפיות. גם אחותו ליסה מתוארת כאישיות הרסנית, חסרת שליטה עצמית. היא נוהגת בפראות, במהירות מופרזת, הורסת סדרתית של מכוניות חדשות ויקרות ונכנסת בעץ עם הרכב, כי לא ראתה אותו. הנהיגה ברכב מסמלת את התנהלותה בחיים. כמו-כן היא מתפשטת ערומה כשהאור דולק והחלון פתוח.

אצל בלום בעיית התקשורת עם ההורים וקבוצת ההתייחסות אינה נפתרת, אך הגיבור לומד להתמודד עמה בעזרת הפסיכיאטר. לעומת זאת אצל רון-פדר, בתיווכה של סוכנת משנה שלא מהחינוך הפורמלי, חלה תפנית בתקשורת של הגיבור עם הוריו והוא נקשר לקבוצת התייחסות חדשה, שמבוססת על חבירות אמתית והקשבה.

  1. יחסי זיוף ואמת –

בשתי היצירות מתחבטים הגיבורים ומעלים לדיון יחסי אמת וזיוף. "ב"להיות הכי מקובל" מעיד דין על עצמו שהוא משקר לכולם ושההצלחה הכי גדולה שלו היא בתחום התמרונים: "אני מצליח לתמרן אנשים, שלא יהיה להם מושג מה קורה במשפחה שלי"[14]. הוא מסתיר מכולם, כולל חבריו הטובים ביותר, שיש לו אח אוטיסט, שהוא כותב שירים, שהוא מטפל בילדי השכנים בצהרים ובתמורה קנה לעצמו גיטרה ומשלם את שיעורי הנגינה שלו. גם היחסים עם נופר מבוססים על אינטרסנטיות ומניפולטיביות. דין אף פעם לא התעניין בבעיות של נופר והיא אף פעם לא התעניינה בבעיות שלו.[15] אין ביניהם אינטימיות הנדרשת בחברות אמתית ובאהבה. מדובר ביחסים שטחיים, חיצוניים והרסניים; שניהם נראים הכי טוב בשכבה, אך כל היחסים ביניהם הם הצגה אחת גדולה שמאופיינת במאבקי כוח ובביום מלודרמות, כדי לתדלק את היחסים ביניהם, שמתישים ומלחיצים את שניהם. גם היחסים עם תומר חברו הטוב ביותר הם יחסי זיוף. רק לאחר שחלה תפנית בעלילה יוצר הגיבור יחסי אמת ואהבה עם חברים חדשים.

ביצירה "מצד שני אולי אני לא" – מציגה בלום את יחסי הזיוף הקיצוניים באמצעות שתי דמויות משנה: יואל החבר בשכונה החדשה, ואמו של טוני. יואל, בן-הטובים, נראה כמו מלאך, משחק כמושלם וכג'נטלמן אך תוכו רקוב. למעשה הוא עבריין, שאוהב להתעלל בחלשים ממנו ואינו מכבד את הפרטיות של אחותו. הוא מייצג דמות שלילית שמשפיעה לרעה על חבריה. בד בבד, מוצגת אמו של טוני כנובורישית, יואל נראה בעיניה כמלאך, ומשפחתו, שמשתייכת למעמד סוציו-אקונומי גבוה (אך מזניחה את חינוך ילדיה), משמשת לה כמודל להתנהגות מושלמת. היא מוכנה למחול על כבודה, כדי להתקבל בחברה הגבוהה, ובעיניה העושר והרכושנות הם הערכים העליונים. מנגד, נוצר טוני בליבו את כל לבטיו, ואין לו אומץ לספר לא להוריו ולא לחברו יואל את מה שהוא באמת חש וחושב. ההתקבלות החברתית והחשש ממה יגידו האחרים חשובה לו יותר מהאמת והמוסר הפנימי. אין לו אומץ לעמוד על עקרונותיו, והוא אינו מוכן לשלם את המחיר.

  1. שבירת מוסכמות וסטריאוטיפים "ב"להיות הכי מקובל":

4.1 הבן או הבת המקובלים ביותר בחברה אינם בהכרח מאושרים.

4.2 המשפחה של נופר העשירה ביותר בשכבה אינה אשכנזית אלא בוכרית.

4.3 בת שהיא הכי יפה, הכי עשירה ונראית כבעלת ביטחון עצמי רב, לא בהכרח קיבלה כל מה שבת בגילה עשויה לקבל בחיים. כמו-כן, יכול ביטחון עצמי מופרז להעיד על עמדה הפוכה.

4.4 היופי החיצוני אינו ערובה להתאמה ולחיי זוגיות מוצלחים.

4.5 הומוסקסואליות ולסביות אינה פשע. זכותו של האדם לקבוע את משיכתו המינית. הסטריאוטיפ נאמר על-ידי הדמויות השליליות ואילו העמדה הליברלית נשמעת מפי הדמויות החיוביות.[16]

4.6 בהרבה מקרים איננו יודעים דבר על האנשים הקרובים אלינו ביותר. הדברים נאמרים ע"י דין, שמגלה שהוא אינו מכיר צדדים רבים באישיות אמו ובעברה. מנגד, גם הוריו אינם יודעים מה עובר עליו.

4.7 שבירת סטריאוטיפים מגדריים:

4.7.1 משחק כדורגל אינו צריך להיקשר בהכרח לבנים. גם בנות יכולות לשחק כדורגל טוב, וגם צופים בנים ייהנו ממנו מאד. שתי הבנות החיוביות ביצירה הן שחקניות כדורגל מצטיינות, והגאון של השכבה מבלה עם חברתו בצפייה במשחקן. ומוסיף דין: "למה כדורסל מתאים לבנות וכדורגל לא? למה גיטרה מתאימה לבנות וחצוצרה לא?"[17]

4.7.2 על פי המוסכמות בשכבה בת שמשחקת כדורגל היא לסבית. המחברת שוברת את הקשר בין משחק כדורגל ובין משיכה מינית, ושתי הבנות שמשחקות כדורגל נמשכות לבנים.

4.7.3 בנות גם יכולות ליזום ו"להתחיל" עם בנים. נופר יזמה שלוש פעמים את החבירות ביניהם, וגם יעל, סתיו, אבישג ושירן, שמבוגרת ממנו ב-3 שנים, ניסו ונדחו.[18]

4.7.4 בנים יכולים גם הם להיות רכלנים וחטטניים, ולא לעסוק רק בעניינים שנוגעים ברומו של עולם. כל החברים מהשכבה מרכלים ובוחשים ומספרים לכולם מה עובר עליהם. תומר מחטט בחיי דין, ומיד מעביר את הרכילות לכל השכבה.

4.7.5גם האבות יכולים לשוחח שיחות נפש עם הילדים. בדרך-כלל האם היא המשוחחת עם הילדים. אך ביצירה שני ההורים אינם משוחחים עם דין, אך לאחר התפנית בעלילה רק האב מנסה ומשתדל לשוחח.

4.8 המוסכמה ביחס לטיפול מקצועי: מי שהולך ליעוץ (או לפסיכיאטר) הוא משוגע, והמטפלים המקצועיים הופכים את האנשים למשוגעים בשאלות החודרניות שלהם. ההתנגדות לטיפול מקצועי נובעת, בין השאר, מהטענה שאין מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ ומהחשש איך תיראה המשפחה בעיני אחרים. למעשה כל משפחת הגיבור צריכה לקבל ייעוץ מקצועי כיצד עליה להתנהל. כיוון שהם אינם מלבנים את בעיותיהם יחדיו, ולדין אין עם מי להתייעץ, הוא פונה ליועצת ביה"ס. בנקודה זו חלה תפנית בעלילה, והדרך, שנראתה ללא מוצא נפתחת, וחייו הופכים למשמעותיים יותר.

  1. דיון בנושאים שנחשבים לטאבו ב"מצד שני, אולי אני לא"

5.1 בדרך-כלל התבגרות מינית אינה נושא שדנים בו בספרות ילדים. אך ביצירה זו, שעוסקת בבעיות ומצוקות של נערים בתחילת גיל ההתבגרות מנקודת-מבטו של המתבגר, דנה בלום בנושא בהרחבה ובפירוט. בלום מתארת את הרגשתו של טוני כאשר הוא חש התעוררות מינית במבושיו. הוא מבין שהוא אינו שולט בזה, וחוסר השליטה מלחיץ אותו. טוני מוטרד מהאפשרות שחוסר השליטה יתרחש בביה"ס או בקבוצת הכדורגל, לכן הוא לוקח אתו מעיל גשם  שישמש להסתרה. כמו-כן היא מתארת התמודדות עם "חלומות רטובים"; החשש הראשוני שמא הוא חולה, איך להסתיר את הסדין והפיג'מה, הפחד שהעוזרת תגלה זאת ולכל המשפחה ייוודע. כן עוסקת בלום  בבעיית המציצנות: טוני מציץ לליסה ורואה אותה מתפשטת ערומה בחדרה כשהאור דלוק והחלון פתוח. הוא מבקש שיקנו לו משקפת כמתנה לחג המולד, כדי שיוכל להציץ ולראות אותה טוב יותר[19]. יחד עם זאת, מסתכלים טוני וחבריו בחוברות פורנוגרפיות שנחשבות לאסורות וצריך להסתירן. טוני חי באווירה שמרנית של משפחה איטלקית קתולית, יחסו אל הסקס אינו טבעי והוא רואה בו "דבר מלוכלך" שצריך להסתירו. כשנודע לטוני שאנג'י גיסתו בהריון הוא מתחלחל ש"הם עושים את זה". בד בבד נושא ההתבגרות המינית והסקס מעסיק אותו רבות.

5.2 ביקורת על החלום האמריקאי

משפחת הגיבור מייצגת את המימוש של החלום האמריקאי, שכל אחד יכול להתעשר ולהפוך למיליונר. אך החלום הזה יוצר שבר עמוק במשפחה, שמיוצג על-ידי הסבתא. בהתאם למסורת האיטלקית, היא גרה עם המשפחה והייתה עמוד התווך כמבשלת המאכלים האהובים וכאחראית על המטבח. עם המעבר לשכונת יוקרה היא מסולקת מן המטבח והופכת למיותרת. בתגובה היא מסתגרת בחדרה ואינה מתקשרת עם איש. כפיצוי קונה לה האב טלוויזיה צבעונית. בחלום האמריקאי יכולים כסף ומתנות לתקן כל דבר, אך בפועל לא ניתן להמיר תקשורת אישית וחמה בתקשורת עם מדיה קרה. הדודה, המייצגת את החלום האמריקאי, אומרת שלסבתא יש מזל לבלות את שארית חייה בלוקסוס שכזה, כשלמעשה היא אומללה מאד בכלוב הזהב. המחברת מעבירה באמצעות טוני ביקורת קשה על יחס המשפחה לסבתא, שמייצגת את המסורת ואת הזהות האיטלקית, ומדגישה שכסף הוא לא הכול בחיים.[20] אך את הביקורת הנוקבת ביותר מעבירה בלום בתיאור משפחת הובר, שמשתייכת למעמד הגבוה עתיר הממון. ההורים אינם נמצאים כלל בבית ואינם מחנכים את הילדים, והילדים מתנהגים כעבריינים. כאשר יואל נתפס בגניבה, מסדר אביו  בכספו ובקשריו שלא יפתח לו תיק במשטרה ושהוא לא ישלח למוסד לעבריינים צעירים, כפי שהיה קורה לילד מהפרברים. יואל מסביר לטוני ההמום: "כך מסדרים דברים ברוזמונט"[21] – ילדי המיליונרים שווים יותר בפני החוק.

5.3 ביקורת על תפקוד ההורים

ביצירה לא מוצגים הורים שיכולים לשמש כמודל חינוכי.

5.4 בדיקה וחציית גבולות בגיל הנעורים

בלום מרבה לתאר התנהגות לא חינוכית שאופיינית לגיל הנעורים (גם במעמד סוציו-אקונומי גבוה): התנסות בגניבות של מתבגרים, העתקות במבחנים, הטרדות טלפוניות, חוסר נימוס בוטה ומכוון, התנהגות קולנית במסעדות כולל לעג והשפלה של המלצריות והשחתת רכוש ציבורי. כמו-כן היא מעלה את החשיפה לאלכוהול ולהשתכרות. לדוגמה: יואל משקה לשוכרה את טוני ואת חברו מהפרברים.[22]

5.5 היחס לטיפול נפשי בגיל ההתבגרות

האם מייצגת את העמדה שמי שהולך לפסיכיאטר הוא משוגע. לטוני יש כאבים פסיכוסומטיים כתוצאה מדיסוננסים שהוא חווה, אך האם מייחסת את הכאבים לגזים. היא מתנגדת נמרצות שפסיכיאטר יטפל בטוני כיוון שלדעתה, הופכים הפסיכיאטרים את האנשים למשוגעים בשאלות החודרניות שלהם, ומטרתם רק לחלוב את כספי המשפחה. לדעתה לילד בגיל 13 אין בעיות[23]. לעומתה מבין טוני, שהטיפול הנפשי יכול לעזור לו והוא אינו משוגע. הוא משתף פעולה, שופך את ליבו ומספר על כל מצוקותיו. הטיפול המקצועי עוזר לו להשתחרר ולהתמודד עם רגישותו והתחבטויותיו. כמו-כן שוברת בלום את הקונבנציה שהמטופלים שוכבים על הספה (כמו בסרטים), וטוני מעדיף לשבת בכיסא ליד השולחן ולשוחח. בלום מציגה את הסטריאוטיפ באמצעות הדמות השלילית, ואילו את המחשבה הליברלית וההתנהגות הרצויה באמצעות דמות הגיבור עמו הנמען מזדהה.

5.6 רמיזות לאנטישמיות

הדודה של טוני נשואה ליהודי. האם אינה מסמפתת אותו. לטענתה זה לא בגלל שהוא יהודי, אלא פשוט הוא אינו מתאים לאחותה.[24]

5.7 בנות גם יכולות ליזום ו"להתחיל" עם בנים: קורקי מתאהבת בטוני, שולחת לו פתקים שהוא מוצא חן בעיניה, שהיא אוהבת אותו ותמיד היא נמצאת בקרבתו. לאחר שטוני נחשף להתנהגותה הפרועה של ליסה, הוא מוכן לתת סיכוי ליחסיו עם קורקי.

  1. מאפייני גיל ההתבגרות

6.1 מלודרמטיות של הגיבורים

בשתי היצירות מוצגים הגיבורים כמלודרמטיים. ב"להיות הכי מקובל" אומר דין:" אם מישהו היה מדמה אותי לשון מיליון אחוז שזה היה מביא לי את הקריזה"[25], או כאשר האם נכנסת לחדר כאשר שון משתולל אומר דין: "אני מרגיש כאילו היא חושבת שאני רוצח. כאילו היא חושדת בי, שלקחתי את המספריים כדי לדקור אותו, אולי אפילו כדי להרוג אותו"[26]. תחושתו של דין רחוקה מאד מן האמת. או כאשר שון שובר לדין את הגיטרה הוא אומר: "הרגשתי שהחיים שלי נהרסו, אין לי עוד בשביל מה לחיות. אני מיותר בעולם הזה. מי שהביא אותי לעולם עשה טעות איומה וגרם לי עוול נורא…אני מרגיש איך כל הגוף שלי רועד. אני הולך להשתגע"[27] אחר הוא בורח מהבית. רק כשהוא מגיע למקלט לנערים שברחו מהבית ונתקל בנערים/ות שעברו התעללויות, משתנה זווית הראיה שלו וביתו נראה לו כגן-עדן.[28]

ביצירה " מצד שני, אולי אני לא" – כשטוני מחלק עיתונים בשכונה ויורד גשם חזק, הוא מדמיין שאם הוא יניח את העיתון מתחת לשטיח הגשם ימיס אותו, וכל משפחתו תבוא לראות איך הוא נמס[29]. או כשיואל גונב עטים מהחנות, רוצה טוני לתת לו מכות ומדמיין שהוא יקרא למנהל החנות ויספר על הגניבה, המנהל יזעיק את המשטרה, שתכלא את יואל במוסד לעבריינים צעירים, ולמחרת תתנוסס תמונתו של טוני בעמוד הראשון של העיתון השכונתי כדוגמה לאזרחות טובה. אך אח"כ הוא יותקף בשירותים בגלל ההלשנה, אך את התוקפים לא ימצאו אף פעם, והוא יחיה בפחד כל חייו.[30] במקרה אחר ליסה באה לבקר את טוני בבית החולים, ומביאה לו חוברת פורנוגרפיה שהכין יואל אחיה, ושמה אותה מתחת לכרית, כדי שלא יתפסו אותו. במקום לשוחח אתה הוא מדמיין שהוא יתוודה על אהבתו אליה, ויספר שהוא בעצם ילד צועני שאומץ ע"י משפחתו, יציע לה לברוח אתו לאי בודד, שם הם ילבשו פרחים. במהלך דמיונותיו הוא נרדם, וכאשר הוא מתעורר היא כבר איננה.[31]

6.2 לבטים והתחבטויות –

בשתי היצירות הגיבורים מתלבטים, מעלים ספיקות ובודקים את תחושותיהם כחלק מגיבוש זהותם. ב"להיות הכי מקובל" קשה לדין לקבל ולהכיל את אחיו האוטיסט והוא מתלבט: "יתכן שבאמת הייתי רוצה להיפטר משון? אין לי תשובה חד-משמעית לנושא".[32] או כאשר דין מחליט לנתק את הקשר עם נופר והיא מזמינה אותו לבית קפה הוא מתחבט: "היציאה הזאת היא בזבוז זמן אחד גדול…אז עצור דין! אור אדום!…בן-אדם רואה בור וצועד ישר אליו כדי ליפול לתוכו?…זה בור עמוק ועוד לא מאוחר לסגת…בן-אדם נורמלי היה אולי עוצר על סף הבור, מסתובב לאחור וחוזר על עקבותיו. אבל דין אלימלך…צועד ישר קדימה לתוך הבור".[33] או כאשר הוא בודק את יחסיו עם קבוצת השווים לו הוא טוען: "אני ממש לא מבין איך התחושות שלי מתחלפות, עוברות מקיצוניות לקיצוניות. רגע אחד אני לא סובל את האנשים האלה ומרגיש שאין לי כוח אליהם, ומיד אח"כ הם כל-כך חשובים לי עד שאני לא מסוגל לנשום".[34]

"מצד שני, אולי אני לא" – כותרת הספר מעידה על ההתלבטות והבדיקה העצמית של הגיבור: אולי כן, אולי לא. טוני עדיין אינו יודע מה הוא רוצה להיות כשיגדל[35], כשהוא נפגש ברופא הוא חושב: "אולי אני אהיה רופא, אבל אולי לא"[36] או שהוא אומר: "אולי יום אחד אני אתחתן עם נערה כמו אנג'י (גיסתו) ובמחשבה שניה, אולי לא. אולי אני אף פעם לא אתחתן".[37] אך יותר מכול מתלבט טוני אם לומר משהו ליואל בנושא הגניבות: "אולי הייתי צריך, אבל לא אמרתי"[38]. הוא בודק עם עצמו מה הוא צריך לעשות: לדווח למשטרה, לקפיטריה, לחנויות? מצד אחד, הוא רגיש ואכפתי ורוצה להיות אזרח הגון, מצד שני, אין לו אומץ להתמודד עם התוצאות והמקובלות החברתית חשובה לו יותר. הוא רוצה לספר לאמו, שחושבת שמשפחת הובר[39] מושלמת, את האמת על יואל. כמו-כן הוא רוצה לומר לאמו את האמת בפנים על התנהגותה הנובורישית חסרת האינטגריטי, ולספר את האמת למשפחה המורחבת שהאם גרשה את הסבתא מהמטבח והפכה אותה למיותרת. טוני אינו מסוגל להתמודד עם הדיסוננסים הללו, והוא מגיב בהתקפות כאבי בטן פסיכוסומטיים. כאשר הוא מספר את כל מה שהעיק עליו לפסיכיאטר הוא אומר: "לפעמים אני שואף לגור בג'רסי, ולעתים אני שמח שעברנו. וכן, אני מרוצה שיש לי הרבה כסף. הו – איני יודע מה אני רוצה. אחר-כך הוא מתחרט שהוא סיפר לו את כל האמת.

6.3 התאהבויות

בשתי היצירות מוצגות מערכות התאהבויות בגיל הנעורים, ובשתיהן מתאהבים הגיבורים בנערה יפהפייה  ממבט ראשון, שבדיעבד מתבררת כהרסנית. מערכת היחסים הבאה תתקן את המעוות.

ביצירה "להיות הכי מקובל" דין ונופר מתאהבים, שירן מתאהבת בדין, אביתר ותומר מאוהבים בנופר, סער ומאיה מתאהבים ודין מתאהב באלינור. דין מתאהב בנופר היפהפייה של השכבה ממבט ראשון, וברור לו שאתה הוא רוצה להתחתן.[40] כשהוא נוכח שמערכת היחסים ביניהם בנויה סביב מאבקי כוח והוא חש בה כשבוי, הוא מבין את טעותו ומנתק אותה. מערכת היחסים הבאה עם אלינור בנויה, שלא כקודמתה, על תמיכה, שיחה ואינטימיות.

ביצירה "מצד שני, אולי אני לא" מתאהב טוני ממבט ראשון בליסה היפהפייה בת השש עשרה. מראש אין לו סיכוי כי היא אינה רואה בו כלל פרטנר. מנגד מתאהבת קורקי בטוני. בניגוד לליסה שהיא נערה מפותחת בעלת שיער בלונדיני שופע, קורקי נראית כמו בן, קטנה, שחיפית, בעלת שיער קצוץ ונראית בת 11. לאחר שהוא נוכח בהתנהגותה ההרסנית של ליסה, הוא משנה את יחסו לקורקי ומבין שהיא יכולה לגדול ולהתפתח ושמערכת יחסים אתה תתאים לו יותר.

6.4 ביקורת על ההורים

כחלק ממרד הנעורים האופייני לגיל, מצויה בשתי היצירות ביקורת רבה על ההורים, בעיקר כשהסיפור מסופר מזווית הראייה של המתבגר. בשתי היצירות אין הורים שיכולים לשמש מודל חינוכי.

ב"להיות הכי מקובל" אומר דין: "יש מצבים שבהם אני ממש שונא את ההורים שלי "[41] ומתאר את אמו שתמיד נראית כל-כך ממורמרת וכל-כך זועפת.[42] כאשר היא שומעת שדין פנה ליועצת, במקום להבין שהוא במצוקה היא מתנפלת, צורחת עליו ומאבדת את שיווי משקלה. בשיחה עם היועצת היא נועצת בו מבט מלא זעם. אביה של רותי מכה אותה מכות רצח, משאיר לה "פנסים" כחולים מתחת לעין והיא נזקקת לטיפול בבית-חולים.[43] ההורים של נופר בנו את הארמון היפה ביותר בירושלים, אך הם אינם נמצאים בבית; אביה תמיד בחו"ל ואמה תמיד במשרד. כאשר נופר חוזרת הביתה, הבית ריק. גם המורה מתוארת על-ידי דין בביקורת: "המורה מזנקת עליך ושואגת שאגה שעלולה לגרום לך להתקף-לב"[44].

ביצירה "מצד שני, אולי אני לא" מתוארת האם כאישה פשוטה, שעבדה כזבנית בחנות במחלקת הלבשה תחתונה, שחייה משתנים בפתאומיות בגלל התעשרות בעלה. היא חומרנית שחושבת שכסף הוא הערך העליון, היא מפרגנת ומתרגשת מכל מה שנקשר לכסף ולרכישת חפצים ורק הם גורמים לה הנאה. היא סנובית ונובורישית, שחושבת שיש להם מזל גדול להתחכך עם השכנים אנשי המעמד העליון, והיא מוכנה לעשות הכול כדי להתקבל בחברתם,  מבלי לראות שילדיהם אינם ראויים לחברת בנה, וגם במחיר של אבוד זהותה, שמסומלת על-ידי החלפת שמה מ'כרמלה' ל'קרול'. טוני מתאר אותה כצבועה וחסרת אינטגריטי, וכועס על יחסה חסר ההתחשבות לאמה/סבתו. האם אינה מוכנה להתמודד עם כאב ומצוקות ובוחרת לבכות ולילל, וטוני אינו יכול להתמודד עם היפוך תפקידי ההורות. המחברת גם מעבירה ביקורת קשה על הוריו של יואל: אמו אף פעם אינה בבית. כל היום היא משחקת גולף, אחר הולכת לקניות, או שהיא משחקת קלפים. כמו-כן היא אינה מכבדת את תרבות האחר; היא משנה את שמה של העוזרת ההיספנית ואת שמה האיטלקי של כרמלה. אביו הוא אדם קשה שהכול מפחדים מפניו, שבמקום להתמודד עם הבעיות בבית הוא מרחיק אותם מעצמו. כאשר יואל הופך לבעיה מספר 1, כי הוא נתפס, מרחיק אותו האב מהבית לאקדמיה צבאית. למעשה מה שמעניין את ההורים שהשכנים לא ידעו את האמת ואת מה שקרה.

6.5 לשון עגה –

מתבגרים מרבים לדבר בשפת עגה, שמבדילה אותם מחברת המבוגרים שמתקשים לעתים להבין שפה זו. שתי המחברות משקפות שפה זו בשיח של המתבגרים.

ב"להיות הכי מקובל" משתמש דין בביטויים כמו: 'אחי-הכול אחלה', 'סבבה', 'רעיון מגניב', 'מיליון אחוז שזה היה מביא לי את הקריזה, אוקי', 'אשכרה המום', 'נו פרובלם', 'מביא לי צ'פחה' וכד'. אך כשהמחברת מעצבת את דברי סער (המתנדב בית-איתן), היא מחקה את שפת-השיח של המתבגרים כפי שהם נשמעים במציאות. לדוגמה: "המוח ש'ך נהיה סתום. תה"לא חושב", או "תה'עושה משו, וזה משפיע על מישו אחר"[45], או "בו'נה אני הרוס, תה'קולט ת'קטע?"[46]. למרות האוטנטיות של שפה זו, השימוש בה מקשה מאד על הקריאה, לכן מביאה המחברת מבחר ממנה.

ב" מצד שני, אולי אני לא" משתמשת המחברת בשפת עגה כאשר יואל, טוני ופרנקי משתכרים בביתו של יואל. לדוגמה: "I dunno…Mussbe some drunk…Commere and see…All aroun…all aroun and aroun and aroun. I tole you, Din I tell you? Whole room's goin roun…Is cold out here…I'm gonna be sick"[47]

  1. עיצוב הומוריסטי בספרה של בלום

כל הספר כתוב בצורה משעשעת ויחד עם זאת נוגעת. בלום מרבה לתאר סיטואציות של שבירת ציפיות, מצבים קומיים ומבט אירוני. כמו-כן היא מרככת את העיסוק בנושאים שהם טאבו (בעיקר בענייני סקס) באמצעות כתיבה הומוריסטית. לדוגמה: טוני מוטרד מאד שהשינוי במבושיו יראה ויתרחש כשהוא נמצא בביה"ס או במשחק הכדורסל. לכן הוא מחליט לקחת מעיל גשם, כדי להסתיר זאת. מאחר שהאם שלחה את מעילי הגשם לניקוי, הוא לוקח מעיל גשם מרופט וישן, והאם אינה מבינה מדוע הוא מתעקש לקחתו דווקא ביום קיצי. או כאשר הוא נקרא ללוח לפתור בעיה במתמטיקה, ופתאום הוא מרגיש בשינוי. המורה מבקשת ממנו להסביר כיצד הגיע לפתרון, אך הוא מתבייש להסתובב לכן הוא מסביר ללוח. כאשר המורה מחייבת אותו להסתובב לכיתה, הוא לוקח את ספר המתמטיקה ומחזיק אותו לפני מכנסיו. מסקנתו: "מעכשיו אדאג שתמיד תהיה לי חבילת ספרים, ספרים הם יותר טובים ממעיל גשם ישן…"[48]

במקרה אחר מבקש טוני כמתנת חג-המולד משקפת, כדי שיוכל להציץ טוב יותר לליסה שמתפשטת ערומה מול חלונו. הוא מתרץ זאת ברצון לצפות בציפורי הסביבה. ההורים מאד מרוצים שבנם הפך לצפר, והאם המאושרת אומרת: טוב מאד, אם אתה לוקח ילד משכונה בעיר ומעביר אותו בקרבה לטבע, הוא ייהפך לאדם טוב יותר.[49] כמובן ששכונת היוקרה אליה הם עברו אינה בדיוק שמורת-טבע.

דוגמה נוספת מוצגת כמערכון ועוסקת בעוזרת הבית. האם מחליטה להעסיק עוזרת. העוזרת הראשונה היא היספנית שמדברת רק ספרדית, ואינה יודעת כלל לנקות. האם אינה מעזה להעיר לה וללמד אותה, כי היא מיד נעלבת ומתחילה לבכות. כאשר האב מעיר לה, תמה פרשת עוזרת א'. העוזרת השנייה היא מהאיטי והיא מדברת רק צרפתית. גם היא אינה יודעת את העבודה ובנוסף לכך היא עצלה. כך תמה פרשת עוזרת ב'. אחר כך באו עוד 3 עוזרות שהלכו בעקבותיהן. הסבתא, שאחראית עליהן ויודעת לכתוב רק באיטלקית, אינה יכולה לדבר בגלל גידול סרטני שנכרת מגרונה ומקיימת איתן דו-שיח של חרשים. בסוף מגיעה  מקסין, שאמנם דוברת אנגלית אך במקום שהאם תראיין אותה ותקבע את הכללים, היא מראיינת את האם, קובעת לכל הבית את הכללים והופכת להיות הבוסית. כולם חייבים למלא את דרישותיה כולל אמבטיה מיוחדת רק שלה ובה מגבות חדשות בצבעי סגול וחום. בסוף היא משתלטת גם על המטבח, ומסלקת ממנו את הסבתא, שהייתה צריכה להיות האחראית עליה.

  1. סיכום

שתי היוצרות בחרו להציג את הסיפור מזווית הראייה של המתבגר. שני הגיבורים הם נערים אינטליגנטיים ורגישים, שמתמודדים עם בעיות תקשורת הן עם חבריהם והן עם הוריהם. כמו-כן קימות ביצירות בעיות של מקובלות חברתית מול אינטגריטי, של יחסי זיוף מול האמת הפנימית. שני הגיבורים מתוארים כמלודרמטיים, כמתלבטים ומתחבטים ונקשרים למערכת התאהבויות. יחד עם זאת, מעבירות שתי המחברות ביקורת קשה על ההורים והחברה ושוברות מוסכמות וסטריאוטיפים. מנגד, כל אחת מהן מתמקדת בדגשים אחרים הנובעים מעמדת המוצא שלהן.

הן החברה האמריקאית והן החברת הישראלית הן חברות של מהגרים. אצל בלום משפחת הגיבור היא דור שני של מהגרים מאיטליה, ובין השיטין עולה ההתנגשות בין התרבות האמריקאית והאיטלקית. אצל רון-פדר הנושא לא בא לידי ביטוי. אצל בלום, מתרחש השינוי במצב הסוציו-אקונומי של המשפחה ומעבר הדירה בתחילת הספר, ודווקא העושר הפתאומי הרב יוצר את כל הבעיות של הגיבור. הבעיות אינן נפתרות, אך הנער לומד כיצד להתמודד עמן. לעומתה, אצל רון-פדר המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה אינו משתנה, אך יש ניסיון של המשפחה למצוא פתרון לחלק מהבעיות ולעבור דירה וחל שינוי בעמדת הגיבור ובגישתו להתנהלות חייו שמתרחשים בסוף הספר.

אצל בלום האימהות במעמד הגבוה אינן עובדות, אלא משחקות גולף, בקלפים יוצאות למסיבות ולריקודים. הן אינן מטפלות בילדים ובמשק הבית. אצל רון-פדר גם במעמד הגבוה הנשים עובדות. בשתי היצירות אין זוג הורים שיכול לשמש דוגמה להורות טובה.

בלום דנה בנושאי מיניות בתחילת גיל ההתבגרות וכן בהתנסות בצריכת אלכוהול והשתכרות. לעומתה אצל רון-פדר, אין עיסוק בנושאי מין, אלכוהול וסמים בחברת בית-הספר[50], למרות שהגיבור בן 15 ובחברת המקובלים יש זוגות. ההתעוררות והשינויים המיניים מאפיינים את גיל ההתבגרות[51], וכן עולה ממחקרים כי שיעור צריכת האלכוהול בקרב בני-נוער בישראל נע בין 50% ל – 60%[52] ולכאורה נראה תמוה שהנושאים הללו אינם עולים כלל בספר. אך בדיקה של עמדת המוצא של המחברת מסבירה את העניין.

עמדת המוצא של בלום היא לשמש לנערים לפה ולתת ביטוי להתנהגויות ולמצוקות בגיל הנעורים שלא מדברים עליהם. לעומתה לרון-פדר חשוב להתמקד בנושא המרכזי: המקובלות החברתית והמחיר שאנו נדרשים לשלם בגינה. חשוב לה להראות שניתן לפרוץ את מעגל המוסכמות, להציג את האומץ לשנות ושיש אפשרות אחרת. למרות שהנמען הרשמי של הספר הוא מתבגר, למעשה מתייחס הנושא המרכזי הנדון בו גם לנמען המבוגר; בתיאור יחסה  של החברה המערבית לידוענים, בהצגת יחסי הזיוף, המניפולטיביות והאינטרסנטיות המאפיינים חברה זו, ובמחיר שהיחיד נדרש לשלם כדי לשמור על מעמדו. לרון-פדר חשוב להראות את תחושת הלחץ והמחנק שהיחסים הללו מייצרים ולהדגים את ריקנותם. מכאן נובע, לדעתה, ההכרח לנתק את הקשרים הקודמים ולפתוח דף חדש וחיים חדשים אמתיים ומשמעותיים יותר. יתכן שהמחברת בספרה זה מסירה את הלוט מחייה הפרטיים.

ביבליוגרפיה

  • אריקסון, אריק ה. (1974). שמונה שלבים של האדם ילדות וחברה ת"א: ספריית פועלים
  • אריקסון אריק ה. (1987) גיל ההתבגרות זהות, נעורים ומשבר ת"א: ספרית פועלים
  • ויקיפדיה ערך: ג'ודי בלום. אינטרנט
  • ויקיפדיה ערך: גלילה רון-פדר-עמית. אינטרנט
  • רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן.
  • שלג- מי-עמי, נעמי (2009). צריכת אלכוהול בקרב ילדים ובני נוער ירושלים: הכנסת: מרכז המחקר והמדע. דו"ח שהוגש לוועדה לזכויות הילד.
  • Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won'tY: Dell CO.

 

©

כל הזכויות שמורות 2014

הערות:

[1] מתוך הויקיפדיה ערך: ג'ודי בלום

[2] מתוך הויקיפדיה ערך: גלילה רון-פדר-עמית

[3] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן.

[4] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO.

הספר תורגם לעברית ב – 1983: "סודות מחדרי הנערים (דברים שלא מדברים עליהם)". הכותרת אמנם ממצה את נושא הספר, אך היא מתעלמת מהלבטים של "אולי כן, אולי לא" האופייניים לגיל הנעורים. אצל בלום מופיעה הכותרת בראש כל פרק וכן מסיימת אותו. בתרגום זה לא נשמר.

[5] דין מטפל בילדי השכנים בצהרים וטוני מחלק עיתונים כל זמן שהמשפחה מתגוררת בפרברים.

[6] תרגום חופשי שלי לשם היצירה.

[7] אריקסון אריק ה. (1987) גיל ההתבגרות זהות, נעורים ומשבר ת"א: ספרית פועלים עמ' 106-107.

[8] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן עמ' 33

[9] שם. עמ' 6

[10] שם. עמ' 115

[11] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO. pp. 27

[12] שם. עמ' 42

[13] למרות עושרו הרב, ומבחינתו החפצים הם חסרי ערך.

[14] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן עמ' 125.

[15] שם. עמ' .116

[16] שם. עמ' 63, 77

[17] שם. עמ' 63

[18] שם. עמ' 121

[19] המאייר בחר לצייר סצנה זו בכריכת הספר.

[20] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO. pp. 80

[21] שם. עמ' 160

[22] שם. עמ' 121-124

[23] שם. עמ' 136

[24] שם. עמ' 79

[25] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן עמ' 9

[26] שם. עמ' 17

[27] שם. עמ' 66

[28] שם. עמ' 80

[29] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO. pp. 2

[30] שם. עמ' 134 -135

[31] שם. עמ' 139

[32] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן עמ'  40

[33] שם. עמ' 21

[34] שם. עמ' 91

[35] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO. pp. 3

[36] שם. עמ' 89

[37] שם. עמ' 6

[38] שם. עמ' 52

[39] המשפחה של יואל וליסה

[40] רון-פדר-עמית גלילה (2008). להיות הכי מקובל בן-שמן: מודן עמ' 11

[41] שם. עמ' 54

[42] שם. עמ' 130

[43] שם. עמ' 78

[44] שם. עמ' 5

[45] שם. עמ' 74

[46] שם. עמ' 96

[47] Blume Judy(1971). Then Again, Maybe I Won't N.Y: Dell CO. pp. 122-123

[48] שם. עמ' 85

[49] שם. עמ' 97

[50] בספריה האחרים היא עוסקת בכל אחד מהנושאים הללו בנפרד

[51] אריקסון, אריק ה. (1974). שמונה שלבים של האדם ילדות וחברה ת"א: ספריית פועלים עמ' 191-192

[52] שלג- מי-עמי, נעמי (2009). צריכת אלכוהול בקרב ילדים ובני נוער ירושלים: הכנסת: מרכז המחקר והמדע. דו"ח שהוגש לוועדה לזכויות הילד.