בת הים הקטנה -גלגולה של האישה השוכנת במים- פרשנות מחודשת ל"בת-הים הקטנה" ול"נימפת-המים"

 

בת הים הקטנה -גלגולה של האישה השוכנת במים- פרשנות מחודשת ל"בת-הים הקטנה" ול"נימפת-המים"

                          ד"ר שמעונה פוגל

"כי סערת עלי, לנצח אנגנך"

נתן אלתרמן

 

המעשייה האמנותית על בתולת-הים הקטנה[1] נחשבת לאחת המעשיות הידועות והאהובות ביותר, ודמותה הפכה לנכס צאן-ברזל בתרבות המערב ובעולם כולו.[2] בתקופה שאנדרסן כתב את המעשייה, כבר לא האמינה האליטה החברתית-תרבותית בקיומן הקונקרטי של בתולות-ים[3], והוא השתמש בדמות מיתולוגית מעולם הפנטזיה, כדי לספר את סיפורו.

גם באסופת המעשיות של האחים גרים מצויה דמות זו, והיא עומדת במרכזן של שתי מעשיות: "נימפת-המים" (79KHM)[4] ו"נימפת-המים באגם" (181KHM)[5].

דמות פנטסטית, ולא מציאותית, מעין זו, מזמינה פרשנויות שונות ומאפשרת להציג אותה כסמל. במאמר זה אציג את הסמלים השונים של דמות האישה השוכנת במים, מההיבט הביוגרפי, הספרותי, החברתי והפסיכולוגי.

כמו כן, ברצוני להראות: א. שעמדת המוצא הנוצרית והניאו-אפלטונית של אנדרסן הובילה אותו לעצב את 'בתולת-הים' כדמות אלוהית בדמותו של ישו ויופיו של ארוס[6]. מנגד, במעשיות האחים גרים, המבטאות את המוסר של המעמד הבינוני, מעוצבת דמות שונה או מנוגדת, שהגיבורים נאבקים להשתחרר ממנה. ב. את הגלגול בדימוי של הפן הנשי במקביל לתפיסות העולם השונות הללו.

  1. בתולת – הים הקטנה

בטקסט של אנדרסן, בניגוד לעיבוד שערך לו וולט דיסני (ובעקבותיו הלכו עשרות מעבדים) מתוארת הנסיכה הצעירה, כבר מלכתחילה, כילדה מוזרה ורומנטית, שונה מכל אחיותיה. הן עליזות ושמחות והיא שקטה, מהורהרת ואין לה חברים. הן חשות בתוך ביתן רק בקרקעית-הים, והיא שואפת כל חייה לעלות ולחיות בין בני האדם. לאחר שהיא מצילה את הנסיך מטביעה, כשהוא מתעורר לחיים, בתולת-הים העירומה מסתתרת. הנסיך אינו יודע כלל כי היא זו שהצילה את חייו. כאשר מכשפת-הים נותנת לה שיקוי שיחליף את זנבה ברגלי אדם, היא מזהירה אותה שהמטמורפוזה הזו תגרום לה כאב נורא, כמו חרב חדה המפלחת את גופה. היא מודיעה לה שהיא תמשיך להיות היצור היפה ביותר בעולם, והרקדנית הטובה ביותר, אך פצעיה ישתתו כל הזמן דם. כן היא מסבירה לה שהתהליך הזה הוא בלתי הפיך, ולעולם היא לא תוכל לחזור להיות בתולת – ים. ואם היא לא תזכה באהבת הנסיך, ואם הוא ישא אישה אחרת, ישבר ליבה, והיא תיהפך לקצף על הגלים. אך המחיר הנורא שמבקשת המכשפה תמורת השיקוי הוא קולה המתוק של הגיבורה. שירתה היפה היא התכונה הבולטת ביותר שלה, ובתולת-הים הופכת מרצונה החופשי לאילמת לנצח, ואינה יכולה יותר לדבר או לשיר. מעשה זה מסמן, בין השאר, את נכונותה לאבד את זהותה ואת יכולת התקשורת שלה למען הגבר בו היא מאוהבת. אך הוא אינו יודע כלל שהיא וויתרה על קולה למענו. היא אמנם יקרה לליבו, אך הוא אוהב אותה כמו שאוהבים ילד טוב וחמוד. הוא יודע שהיא טובה מכולן ומסורה לו, אך אין הוא מעלה בדעתו לשאת אותה לאישה. כשהיא מבינה שגורלה נחרץ,ליבה נשבר. למרות שהיא הקריבה כל – כך הרבה למענו, הוא לא היה מודע כלל לקורבנה. אחיותיה המבינות שהיא הולכת למות, מביאות לה סכין מהמכשפה, אותו היא נדרשת לנעוץ בלב הנסיך, ועל-ידי כך היא תשוב להיות בתולת – ים. כשהיא נכנסת לאוהלו בספינה, היא אינה מסוגלת להורגו, היא משליכה את הסכין למים, מנשקת את זוג האוהבים וקופצת לים. אך היא אינה מתה, אלא נהפכת לבת – אוויר, היכולה לזכות בנשמה בת -אלמוות בעזרת מעשים טובים. סבלה ומסירותה הביאוה לממלכת יצורי האוויר, והודות למעשיה הטובים וליבה הטהור היא תוכל לזכות בסופו של דבר בנשמה שלא תמות לעולם, שתעלה למלכות השמים.

להלן אציג את סמליה של דמות זו, ובאמצעותם אפענח את המשמעויות של המעשייה הזאת.

1.1 ההיבט הביוגראפי

ראשית, יש לפנות לביוגרפיה של אנדרסן, אשר לא ייעד את המעשייה הזאת לילדים. הוא עצמו התוודה ואמר שמעולם לא נגע ללבו דבר שכתב, כפי כשכתב את המעשייה הזו. סבו ואביו של אנדרסן היו חולי נפש, אמו הייתה אלכוהוליסטית ובבית – הספר הוא סבל מהתעללות והשפלות. בגיל 11 נתייתם מאביו האהוב, ובגיל 15 הוא עזב את כפרו הנידח והעני, וברגליים יחפות ובקבקבי עץ הלך לקופנהגן. כי הוא רצה להיות זמר אופרה ורקדן. הוא היה גבוה מאד, מכוער וגמלוני, ולמזלנו הוא לא התקבל לאופרה. אבל הוא מצא חן בעיני פטרון, שמאותו יום דאג למזונו, שילם את לימודיו ופתח בפניו את ביתו[7].

סיפור חייו של אנדרסן הוא סיפור של אהבות נכזבות. הוא התאהב בבת הפטרון, שהייתה ידידת – נפש שלו, אך היא לא ראתה בו בעל (במקביל ליחסו של הנסיך לבתולת-הים הקטנה). את המעשייה על בתולת – הים הקטנה הוא כתב, לאחר שהיא הודיעה על נישואיה לאחר.

במובן מסוים, בתולת – הים הקטנה היא אנדרסן עצמו. חרף נחישותה ונכונותה להקריב הכול, כדי לזכות בנסיך האהוב, הנצחי, המרוחק, היא נכשלה בכל דרך: בארמון הנסיך היא הייתה אסופית, זרה, נוכריה, לא שייכת, שפחה, תמיד עושה מה שהנסיך רוצה – שמחה להיות לידו, ואף פעם לא מה שהיא רוצה. בכל צעד שהיא צעדה נדמה היה כאילו היא דורכת על חודי סכינים או סיכות. היא איבדה את הנסיך, וראתה אותו מתחתן עם אחרת. אבל במקום לגווע כמו קצף הגלים, כמו שהיא פחדה, כלומר במקום להיכנס לדיכאון עמוק, למצב בו הנפש מתה, היא עלתה מהגלים לאהבה רוחנית אפלטונית. אין כאן ווידוי של חולשה, אלא אנדרסן מצא פתרון פילוסופי לבעייתו הרגשית, ובאמצעות הצגתו כמהות נשית הציג עליה בדרגה. באופן פרדוכסלי, מעשייה זו הפכה אותו לבן-אלמוות.

בתולת-הים מתוארת גם כיפהפייה אלוהית, גם כזמרת אלוהית וגם כרקדנית אלוהית – בתיאור שלה הגשים אנדרסן את כל שאיפותיו ומשאלותיו הכמוסות.

1.2 ההיבט החברתי

בבסיס סיפור זה מתואר מצב טרגי של 'אָאוּט – סַיידֶר'. מצד אחד בת -הים אינה יכולה לחזור יותר לים לארמון משפחתה, מצד שני היא אינה זוכה באהבת הנסיך ואינה יכולה להיות שווה לו. מראש אין לה סיכוי, כי היא אינה שווה לו מבחינת מעמדה החברתי, קל וחומר שקולה נלקח ממנה והיא הפכה להיות אילמת. היא משלמת מחיר כבד מנשוא, נאלצת לוותר על מה שהיא מצטיינת בו יותר מכול, ושיך לחלק ממהותה – קולה היפה ושירתה. לעולם היא לא תוכל להיות חופשייה, לבטא את עצמה ולהיות שווה בין שווים. בעצם אם אף פעם היא לא תוכל לתקשר עם הנסיך, אז איזו אהבה היא זו?

ביחסיו עם משפחת הפטרון, אנדרסן היה תמיד 'אאוט – סיידר', ואף פעם לא היו ביניהם (גם בינו ובין לואיס וגם בינו ובין אדוארד בני הפטרון) יחסים שווי – ערך. תמיד הם היו עבורו הפטרון, והוא היה הנחות. כל חייו הוא רצה להוכיח להם שהוא ראוי לתמיכה, שהם תמכו בו. כל חייו הוא חיכה לאישור שהם גאים בו ומפרגנים לו. אבל האישור לא הגיע. הוא אהב להביע את רגשותיו, והם היו מאופקים, ולעגו באירוניה לרצונו לזכות בהכרה ע"י האחרים ולזכות בכבוד. (והוא אכן זכה לכבוד רב, כי הוא הוזמן לחצרות מלכים לספר סיפורים, ויצירתו זכתה להכרה בינלאומית עוד בחייו).

אצל אנדרסן מצוי ציר של מלמטה למעלה המקביל לציר המעמדות החברתיים; הנסיכה עולה ממעמקים (מהמעמד הנמוך) לארמונו של הנסיך (לחברה הגבוהה). אך ההליכה הזו נוראה והרת סכנות, וכל הסביבה מאיימת ללוכדה, לחונקה ולהטביעה. המעבר החברתי גורם לה כאב וסבל רב, כחרב חדה המפלחת את גופה, וכל צעד שהיא עושה גורם לה להרגיש כאילו היא דורכת על להבה של סכין חדה, וכל חייה  היא כפצועה השותתת דם. כמו כן, מעצם טיבו התהליך הזה הוא תהליך של אל – חזור. בסופו של דבר היא עולה למלכות השמיים, הנמצאת מעל לחברה הגבוהה של ארמון הנסיך. הפתרון הזה מציג בצורה אירונית וסטירית את הרצון להשתלב במעמד האצולה. מה שהיה נראה בעיני הגיבורה כפסגת השאיפות, היא אולי רק תחנה זמנית והיא ראויה למקום גבוה בהרבה.

כיצד מוצגת הדמות הנשית מבחינה חברתית, ומה המחירים שעליה לשלם על מנת להתקבל בחברה?

בנקודת הפתיחה של הסיפור היא מוצגת כדמות מיוחדת, גואלת ויוזמת. בניגוד לכל המצופה ממנה, היא יוזמת את עלייתה ממעמקי הים לארמון הנסיך, לאחר שהיא הצילה אותו מטביעה. אך, מהנקודה בה היא נפגשת עם הנסיך, היא נהפכת לדמות כנועה, נחותה המבטלת את עצמה. היא עושה הכול כדי להשיג את אהבתו של הגבר שלה, ורצונה הבלעדי הוא לרַצות אותו. היא מוכנה לאבד את משפחתה ואת זהותה כדי להיות במחיצתו, ובוחרת בפוזיציה של: "תהיי יפה ותשתקי", שקולה אינו נשמע. מרצונה, היא נהפכת לדמות הנגררת אחרי רצונותיו ושעשועיו, והיא רוקדת לפי חלילו – קונקרטית ומטפורית, אף-על-פי שהריקוד הזה מסב לה כאב ונזק בל ישוער. היא גם מחכה שהוא ינשק אותה, וכלל לא עולה בדעתה (בהתאם למוסכמות החברה בזמנו) שהיא גם יכולה לנשק אותו. בכל מערכת היחסים ביניהם לעולם הם לא עשו דבר שיבטא את רצונה שלה, או שהיא תעמד במרכזו. על פי מעשייה זו, נדרשת האישה לשלם מחירים כבדים מנשוא כדי להתקבל מבחינה חברתית. עליה להיות מוכנה להקרבה טוטאלית, לחתוך בבשרה החי, לאבד את זהותה ולהפוך לחפץ שעשועים.

יתכן, שבפן הסמוי מעביר אנדרסן ביקורת חברתית על היחס לדמות הנשית ועל המחיר אותו היא נדרשת לשלם.

1.3 ההיבט הפסיכולוגי

המאבק הסמוי במעשייה זו הוא בין הסיפור האמיתי לסיפור הכיסוי, בשונה מהדיכוטומיה המוצגת בדרך-כלל במעשיות על-ידי אפיון של טוב מוחלט מול רע מוחלט (לדוגמה: האישה החוקית של הנסיך אינה מכשפה, ובסוף כאשר בתולת – הים קופצת לים היא נושקת גם לה). אנדרסן מעצב שתי דמויות: האחת עוברת תהליך של מודעות-עצמית והשניה אינה מודעת כלל.

עלייתה של בתולת-הים מן המעמקים מסמלת את המעבר מן התת-מודע למודע. שלב הביניים בין המעמקים לבין ממלכת השמיים הוא שלב החוף, אשר יכול להתפרש כתהליך פסיכולוגי של מודעות עצמית. מודעות זו גובה מבתולת-הים מחיר כבד, הנובע מן החרדה שהיא תאבד את כל עולמה ותיהפך לקצף על המים.

בניגוד לדרגת ההכרה אליה מגיעה הגיבורה, היא מותירה את הנסיך בחוסר מודעות מוחלט. הנסיך הוא אדם שחי כל חייו בטעות, ומספר לעצמו סיפור לא נכון. הוא אינו מודע לכך שבתולת-הים היא זו שהצילה אותו מטביעה (ולא אשתו החוקית), והיא אף מסתירה עובדה זו ממנו. יש להניח, שהבחירה שלה בהנצחת הפער ביניהם אודות ידיעת הסיפור האמיתי והשלם נובעת, בין השאר, מהצורך שלה לחוש עליונות עליו. למרות שמבחינת מעמדה החברתי היא נחותה ממנו, היא עולה עליו ברמת ההכרה ובהבנת המציאות. בתהליך הזה היא תורמת לטרגדיה שלה. במישור הארצי קוטפת נערה אחרת, לכאורה, את הפירות, אך במישור הרוחני בוחרת בתולת-הים בחיי נצח.

חיי הנצח של הגיבורה במלכות השמיים יכולים להתפרש כמעבר לשלב של האני-העליון. ניתן לראות את שלבי חייה בהיבט הפסיכולוגי באפן הבא: שלב המעמקים מסמל את האיד ואת תת-ההכרה, שלב החוף מסמל את האגו והמודעות העצמית שלה והשלב של מלכות השמיים מסמל את הסופר-אגו.

בדומה לפתרון הפילוסופי לבעייתו הרגשית, על-פיו הציג אנדרסן עליה בדרגה, גם כאן מצוי פן של עליונותה עליו. שני הפתרונות הללו, הן הפילוסופי והן הפסיכולוגי מתפקדים כמנגנוני הגנה של הצד הפגוע, שלא בחרו בו.

1.4 ההיבט הספרותי – בתולת הים-הקטנה מסמלת את המוזה של האמן

בנוסף לפרשנות שהוצגה לעיל, ניתן לראות בבתולת-הים הקטנה סמל למוזה של האמן, והמעשייה דנה במחיר הכבד שמשלם האמן בתמורה להגשמת ייעודו. במעשייה זו מוצג האמן כדמות שתמיד תהיה זרה, נוכריה ולא שייכת. על -פי תפיסתו של אנדרסן נולד האמן מלכתחילה שונה, והוא מיעד את עצמו להיות אמן וליצור. כבר מלכתחילה הנסיכה הצעירה יוצאת דופן לעומת אחיותיה: הן מקשטות את גינותיהן ב"מציאות" מאניות טרופות, והיא מעטרת את הפרחים האדומים בפסל שַיש יפה של דמות נער אנושית. אחיותיה עסוקות בעולמן, והיא שואפת כל חייה למשהו אחר. היא אינה מקבלת את מוסכמות החברה, ובוחרת בדברים הטבעיים ולא במלאכותיים, בניגוד לכל הדמויות הסובבות אותה. בתולת – הים במעשייה זו מייצגת את האמן ומעשה יצירתו, והנסיך מיצג את התקבלות היצירה ע"י החברה בעיקר על האליטה החברתית – תרבותית. ההכרה וההתקבלות של האמן מאד חמקמקה; אם יצירתו לא תתקבל, הוא מפסיד הכול: הן את חיי המשפחה, שלא מימש אותם בגלל בחירתו בייעוד האמנותי, והן את נצחיותו שאמורה להתממש בזכות נצחיותה של יצירתו. כדי שיצירתו תתקבל, חייב האמן לעבור מטמורפוזה המתבטאת במעשייה בקיצוץ זנב-הדג ובהצמחת רגלים אנושיות. התהליך הזה מתואר כחתוך בבשר החי, והאמן משלם בעבורו מחיר כבד מנשוא. במעשייה מתאפיינת בתולת – הים בקול יפה ונדיר, אך היא נאלצת לוותר על תכונתה היותר חשובה והיותר ייחודית, כדי להגיע לארמון הנסיך. על-פי השקפתו של אנדרסן, האמן הבא ממעמד נמוך והרוצה לזכות בהכרה, לא יוכל לעולם להיות שווה בין שווים, לבטא את עצמו בחופשיות והוא מדומה לאילם. בד בבד, החברה כלל אינה מודעת להקרבה העצומה שהאמן מקריב למענה; הנסיך במעשייה אינו מכיר את עברה של הגיבורה, הוא מתייחס אליה כאל צעצוע ואינו מודע לסבלה ולכאביה.

1.5 ההיבט הנוצרי והניאו-אפלטוני – אהבה אפלטונית ונשמה בת-אלמוות

1.5.1 ההיבט הנוצרי: בתולת-הים יכולה לסמל גם את האהבה. אך על-פי אנדרסן, אין היא נתפסת במונחים של חיי זוגיות ונישואים, אלא כאהבה רוחנית ואפלטונית. אצל אנדרסן "הסוף הטוב" אינו מתבטא בנשואי הנסיך ובתולת – הים, ואין איחוד ביניהם. הנסיך אינו מעלה את בתולת – הים מהמים, ואינו יודע כלל שהיא בתולת – ים. היא עולה אליו מרצונה החופשי, כדי לזכות בחיי נצח. דהיינו, בנשמה בת – אלמוות שתיקח חלק במלכות השמיים, שעל-פי תפיסתה יכולה להינתן לה רק באמצעות אהבת הנסיך. כיוון שהנסיך אוהב נערה אחרת, אין הוא יכול להעניק לגיבורה את הנשמה שהיא חפצה בה, והפתרון של אנדרסן מבטא תפיסה נוצרית מובהקת: הסוף הטוב אינו מתבטא בחיים הארציים, אלא בחיים הרוחניים בעולמות העליונים. הגיבורה, בדומה לישו הנוצרי, זוכה בנשמה בת – אלמוות בזכות אהבתה הטהורה, הנכונות להקרבה טוטאלית, אצילות הנפש, הייסורים, המסירות ומעשיה הטובים. גם האיחוד שהיא שאפה אליו לא יהיה עם הנסיך, אלא נשמתה תתאחד  ותיקח חלק בממלכת השמים האלוהית. מעשה האמנות מגשים את השאיפה לחיי נצח, והאמן זוכה לחיי נצח בזכות מעשה היצירה והקדשת חייו לאמנותו. בחייו הפרטיים הגשים אנדרסן את הרצון לחיי נצח ויצירתו חיה עמנו עד היום.

עצוב דמותה של בתולת- הים בדמותו של ישו, כדמות יפהפייה, טובה, אוהבת ונאמנה בצורה קיצונית המוכנה להתייסר ולהקריב הכול למען אהובה, מבטא את העמדה הנוצרית של אנדרסן.

במקור נקראת המעשייה: בתולת -הים הקטנה. בעברית תרגמו את 'בתולת – הים' ל 'בת הים'. כי בבתולה יש פן של סקס, והסופרים לא רצו להפגיש את הנמען-ילד עם אלמנטים מיניים. בהמרה זו הם איבדו וטשטשו את אחד המאפיינים היותר מהותיים של הדמות. כי הבתולים מרמזים לאהבה אפלטונית טהורה, וקשורים בתפיסה הנוצרית למריה הבתולה הנצחית. יתכן גם שבגלל הקשר למריה ולנצרות תרגמו אותה ל 'בת -הים', שכן סופרי הילדים העבריים עד שנות הששים עשו מאמצים רבים להשמיט את האלמנטים הנוצריים או להמיר אותם.

מאז ועד היום שמה של הגיבורה בתרבות העברית: בת -הים הקטנה[8].

1.5.2 ההיבט הניאו-אפלטוני:  היופי החיצוני, הכמעט אלוהי כמושא להערצה

התיאור של בתולת-הים מתייחס לתפיסה המוצגת ב "משתה"[9] "לאפלטון אודות מהותו של אירוס. בתולת – הים מתוארת כבעלת יופי קיצוני ומדהים: "אבל הצעירה הייתה היפה מכולן. עורה היה רך וענוג כעלה כותרתו של ורד, ועיניה כחולות כהות כמימיו של הים"[10]. היא בעלת שיער ארוך ושופע, קלילה ותנועותיה גמישות ומלאות חן. מכשפת – הים מנבאה לה ש: "כל מי שיראה אותך יגיד שאת היצור האנושי היפה ביותר שראה בימי חייו"[11]. כן היא מתוארת כדמות נאוה בעלת עיניים עשירות מבע החודרות ללב כל איש, בעלת רגליים וזרועות חטובות ולבנות, בעלת שפתיים אדומות החיה בין הפרחים. בתקופת שהותה במעמקי הים נחנה בתולת הים בקול היפה והמתוק ביותר בעולם, עליו היא נאלצת לוותר כדי לעבור מטמורפוזה ולהפוך ליצור אנושי. בנוסף לכך היא גם רקדנית מחוננת כמתואר: איש לא רקד מעולם יפה כמוה.

אליבא דאפלטון, הדעה המקובלת תופסת את אירוס כמאושר באלים, כיוון שהוא היפה והטוב שבכולם. צעיר הוא וענוג והוא שוכן רק בנשמות עדינות וענוגות והוא גמיש בדמותו. דרך הילוכו מלאת חן. חן הילוכו מציין את אירוס מעל לכול, ויפי גוון עורו מוכח מתוך כך, שהאל חי את חייו בין הפרחים. כוחו גדול בשירה ובכל סוגי היצירה המוזיקלית. כיוון שהוא בעצמו יפה וטוב מעין כמוהו, הוא גומל חסדים גם לזולתו. הוא אביהם של עונג ורוך, של עדנה וחן ושל כוסף וערגה.[12]

אפלטון יוצר בדיאלוג זה את הקשר בין מהות האהבה ובין הכמיהה לחיי נצח ואלמוות. אנדרסן יצק את תפיסת העולם האפלטונית למעשייה שלו: הוא תאר את הגיבורה שלו בדומה לתיאורו של אירוס, אך הוא הוביל אותה לאהבה רוחנית וטהורה ולא לאהבה גשמית.

עיצוב דמותה של בתולת-הים כחיבור בין ישו לארוס יוצר דמות על-אנושית ונצחית, שתיוותר תמיד רחוקה ובלתי מושגת. רעיון זה מבטא את תפיסתו של אנדרסן את דמות האישה או את הפן הנשי במהות האדם: עמדת כמיהה וכיסופים שלעולם לא ניתן לממשם.

1.6 הגרסה של דיסני – עמדת מוצא של המוסר הבורגני

דמותה של בת- הים הידועה לילד בן זמננו מושפעת בעיקר מהגרסה של אולפני דיסני למעשייה זו. בגרסה זו,[13] עומד במרכז הסיפור המאבק בין טוב ורע. דהיינו, הפרוטגוניסט: אריאל בתולת-הים והנסיך אריק מול האנטגוניסט: אורסולה מכשפת הים הגונבת את קולה של אריאל, כדי להתחזות ולהתחתן עם הנסיך. היא מונעת מתוך נקמה בטריטון מלך הים שגרש אותה מארמונו. בהתאם "לסוף הטוב" במעשייה, הורג אותה הנסיך ומתחתן עם אריאל.

אולפני דיסני שינו את תפיסת העולם הניאו-אפלטונית והנוצרית המצויה במעשייה זו, והמירו אותה בתפיסת- עולם המתאימה למוסר של המעמד הבורגני.

כמו כן, בגרסה זו אין אריאל מוצגת כאאוט-סיידר, ויש לה חברים. גם תהליך הפיכתה ליצור אנושי אינו תהליך בלתי הפיך, וקולה נלקח ממנה רק לתקופה מוגבלת (שלושה ימים). לכן המסר של הקרבה טוטלית שונה אף הוא. בגרסת דיסני מצוי ספור התגברות על נקמה נוראה, ואילו בטקסט המקור של אנדרסן מצוי סיפור על אהבה טהורה. תפיסת-העולם הבורגנית אינה יכולה לקבל דמות אישה בלתי מושגת, שתכליתה אינה נישואים והולדת ילדים, לכן , ערכו המעבדים את השינוי.

להלן נבדוק את גלגולה של דמות האישה במים בשתי מעשיות של האחים גרים:

  1. נימפת המים

המעשייה מספרת על אח ואחות שנפלו למים, ונישבו על – ידי נימפת מים, המטילה על הנערה לשאוב מים בחבית נבובה עם חורים, נותנת לה פשתן סבוך ומלוכלך לטוויה, ומצווה על הנער לחטוב עצים בגרזן קהה. הילדים מצליחים לברוח ממנה בעזרת מברשת, מסרק ומראה מאגיים. הרבה מוטיבים מן המיתולוגיה היוונית והרומית חדרו למעשיות הגרמניות, והמשימה של שאיבת מים בחבית מחוררת, או בחבית שאין לה תחתית מצויה במיתוס הדנאידות[14].

[מיתוס הדנאידות: האחים דנאוס ואייגיפטוס רבו ביניהם על כסא המלוכה. לדנאוס היו חמישים בנות ולאחיו היו חמישים בנים. בני אייגיפטוס ביקשו לשאת להם לנשים את בנות דודם, אך הן סרבו להינשא להם. בני אייגיפטוס רדפו אחרי כלותיהן ורצו להינשא להם בכוח, ולבסוף הסכים דנאוס בעל כורחו לנישואים, אך ציווה את בנותיו לרצוח בלילה את בעליהן. נקמתם של האלים על פשע חמור זה הייתה נוראה: אחר מותן הופלו הדנאידות לעמקי השאול ושם הוטל עליהן לשאוב מים לנצח בכברות מחוררות כדי למלא חבית ללא תחתית. שערן הארוך נסחף בזרם הנהר התמידי, והן מתמוטטות מהמשימה הנצחית חסרת התכלית.

בעקבות המיתוס מפסל הפסל אוגוסט רודן (1840 – 1917) את "הדנאידה" ומדגיש את השער הארוך הנסחף בנהר, ואת הקושי של העבודה הסיזיפית.]

הן במיתוס והן במעשייה נקשר מוטיב שאיבת המים בכלים מחוררים למוטיב השיער (במעשייה, נקשרים החפצים המגיים שבעזרתם משתחררים הילדים לשיער). בשני הטקסטים מטילים האלים על האדם לבצע עבודה קשה ומשעבדת, שאין בה כל תועלת ואין היא בעלת ערך כשלעצמה. לכן, אין בעבודה זו תמורה הולמת וראויה; אין שכר הולם והמזון אינו ראוי. על-פי תפיסת העולם המוצגת בהם, עובד האדם קשה בפרך ולשווא, וכול חייו הוא מנסה להשתחרר ממצבו האקזיסטנציאלי הטראגי. אך בעוד  שבמיתוס השעבוד ללא תכלית הוא תוצאה של יחסים אסורים, גילוי עריות ונישואי קרובים הגוררים אחריהם רצח מתואב (דהיינו; מערכת של חטא ועונשו), הרי שבמעשייה הגרמנית לכאורה במישור הגלוי מוצגים האלים בפן הרע והשרירותי שלהם. לא ברור אם הנימפה משעבדת אותם כתוצאה מחטא שחטאו, או שהם פשוט נפלו לבאר ונתפסו על ידה. ברם, בשתי האפשרויות למרות שהנימפה מעבידה אותם, היא אינה נשכרת מעבודה זו, כיוון שעבודה זו אינה מניבה פירות. כמו כן, במיתוס אין הדנאידות  יכולות להשתחרר ממשימתן,  וסופן טראגי. במעשייה, לעומת זאת, מתגברים הגיבורים על המשימה הנצחית הסיזיפית ופורצים את מעגל השעבוד.

להלן אציג את סמליה של דמות זו במעשיות הנ"ל, ובאמצעותם אפענח את המשמעויות שלהן

2.1 פירוש על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית והתיאוריה של אורי זילברשייד

על-פי התיאוריה הפסיכואנליטית ותורת הסמלים של פרויד[15], יונג[16] ואריך פרום[17] מסמל כלי קיבול למים את איבר המין הנשי, ואילו כלי עבודה כגון הגרזן הוא סמל פאלי. הנפילה אל תוך מקווה מים מסמלת משגל. בהתאם לתיאוריה זו מקיימים האח והאחות במעשייה יחסים של גילוי עריות, והם שבויים בתשוקותיהם. אולם, החבית אינה שלמה, והגרזן קהה – הכלים מקולקלים ואינם יכולים לתפקד ומעידים על חוסר תפקוד מיני או על עקרות. הבאר שהיא מקור המים ובתפיסה העממית מסמלת את הפריון, אינה יכולה להועיל לאח ולאחות, כיוון שהיחסים ביניהם אסורים, ולכן אין הם יכולים להגיע למימוש אהבתם ולהוליד ילדים. היחסים הללו מתבטאים במעשייה במתן כלים בלתי תקינים. גילוי העריות אינו יכול לקיים את העולם, והפריון שלו מהווה טאבו חמור. הטאבו החברתי חִייב שינתנו להם חבית מחוררת וגרזן קהה.

לטענת אורי זילברשייד[18] מייצגת נימפת המים את הטאבו והצו על גילוי עריות, והיא מנסה למנוע מהגיבורים את קיומם של יחסי-המין האלה. הרצון הקמאי של האנשים הוא להשתחרר מהצווים והאיסורים הללו, והמעשייה, המספקת את מילוי המשאלות הכמוסות, מספרת סיפור על הצלחה של גילוי עריות.

לעתים, דנה המעשייה בנושאים שלא ניתן היה בעבר לדבר עליהם באופן גלוי, והעלו אותם לדיון באמצעות הסיפורים הללו. המעשייה הזאת מסופרת מזווית הראיה של החוטאים, ונשאלת השאלה ממה הם משתחררים? לפי התיאוריה של זילברשייד הם משתחררים מהטאבו, וממשיכים לחיות בחטא. פרשנות אחרת יכולה לראות בנימפת המים סמל לחטא גילוי העריות, ואת השבי והשעבוד בבאר כסמל לאדם השבוי בתשוקותיו. המעשייה מציגה נתיב מילוט ממעגל החטא, מבלי להעניש את החוטאים.

2.2 הפירוש הספרותי – השחרור מכוחות הדיכוי והעצב

בכיוון אחר של פרשנות, עוסקת מעשייה זו בכוחות הדיכוי והעצב ובניסיון של האדם המדוכא להשקיע את סביבתו עמוק בתוך הביצה. הנימפה יכולה לסמל את יצר ההרס, הדיכאון, ואת מציאות החיים הקשה. הכלים שהיא נותנת לילדים אינם מתאימים, אינם מתפקדים ומובילים לעקרות. הדיכאון והבכי אינם פותרים את הבעיות, ואף אינם מסייעים לאדם להשתחרר. הנימפה יכולה לסמל, לדוגמה, את דור ההורים הזקנים והחולים, השקוע בעברו, דור ללא תקווה, שאינו יכול להתגמש, כי אין לו כבר כלים מתאימים, המנסה להשקיע גם את הבנים במצולות הייאוש על-ידי תלונות בלתי פוסקות ונרגנות וגרימת רגשי אשמה. דוגמה אחרת: זוג אחרי פרידה, שאחד הצדדים אינו מוכן להשתחרר מהזוגיות והוא עושה הכול כדי לשבש את החיים ולהפוך אותם לגיהינום. (דוגמה נוספת: ההתמכרות לצפייה ממושכת ב"חדשות" הטלביזיה.)

המעשייה, שמטבעה היא אופטימית, נותנת לאדם כלים להתמודד עם המצב הקשה, כיצד לא לשקוע במצולות הייאוש, לא להיכנע אלא להתרומם ולהשתחרר.

הילדים במעשייה השתחררו בעזרת מברשת, מסרק ומראה. המברשת והמסרק משמשים להתרת הקשרים והתסבוכות. הם מסמלים את היכולת להוציא החוצה את הקשיים ומשמשים לטיהור. הילדים במעשייה נפלו לתוך באר. הבאר בדרך-כלל מכילה מים, ובתרבות העממית היא מייצגת כוחות ריפוי. בסימבוליקה היהודית מסמלת באר מים-חיים את התורה, ובתרבות הנוצרית היא מייצגת את הגאולה ואת הטיהור. מנגד, יש לבאר פן שלילי הן בתרבות היהודית והן בתרבות המערב, והיא נקשרת לזנות ולכוחות השטניים. במעשייה זו מייצגת הבאר דווקא את השעבוד ואת השקיעה בחטא. לצורך ההשתחררות נזקקים הילדים לאמצעים שיעזרו להם בראש וראשונה להתיר את הקשרים והתסבוכות שהקיפו את חייהם. המסרק והמברשת גורמים לשיער שיהיה חלק ויפה. השיער מסמל את כוח החיות והחיוניות של האדם. בעזרת המסרק והמברשת מקווים הגיבורים להחזיר לעצמם את החיוניות, את האנרגיה וההשראה שהם נזקקים לה כדי להיגאל. אך כוחות הרוע, הדיכוי והדיכאון בדמותה של הנימפה מנסים להשתלט עליהם ולהפריע להם. לכן הם נזקקים לבסוף למראה, ובאמצעותה הם יוכלו לשנות את מצבם. המראה מסמלת את האמת האלוהית ואת חכמת היקום. מאחר והמחשבה קשורה בהתבוננות, מצביעה המראה על אמת, צלילות וידיעה עצמית. נימפת- המים רוצה לשבור את המראה שזורקת הנערה, כדי לטשטש את האמת המתגלה לילדים, וכדי למנוע מהם את ההתבוננות העצמית, המביאה אותם להארה וליכולת לעלות בדרגה הרוחנית-מוסרית. כאשר הם משתחררים מכבלי השעבוד, ורואים את המציאות בעיניים אחרות, היא אינה יכולה להם יותר.

הגיבורים ניצלים בעזרת מסרק-פלא, מברשת-פלא ומראת-פלאים המגינים עליהם מפני כוחות הרע. [רעיון זה מובע גם בציור של וסילי קנדינסקי שצויר במינכן ב – 1907 ובו מצוירת ווסיליה היפה ואחיה הקטן מול הבבא-יגה המכשפה והנערה מסתרקת במסרק פלא.] אפשרות אחת של פירוש היא שהחפצים הללו מסמלים את האמנות, היופי והטוב השומרים על העולם מפני הרוע. על פי תפיסה זו יכולה האומנות להשפיע על העולם, ויש לה שליחות מוסרית חשובה. התשובה לעבודה הסיזיפית המוטלת על האדם השוחקת אותו, מקשה את ליבו, מרוקנת את אונו ומביאה אותו לעקרות יכולה להיות האמנות. היא יכולה לתת לו את הכוחות הנדרשים כדי שיצא ממעמקים ויחיה חיים רוחניים ומשוחררים. לאמנות, על פי תפיסה זו יש כוח גואל, והאסתטיקה והיופי נתפסים כבעלי יכולת להציל את העולם. באינטרפרטציה זו מצויה התייחסות שווה ואחת לשלושת החפצים.

מנגד, ניתן לפרש אותם באופן הבא: המסרק והמברשת מסמלים את האמצעים שבעזרתם ניתן להפוך את העולם ליפה יותר. האדם חושב שהאסתטיקה תושיע אותו, והוא מקווה שהיופי יכול לספק פיצוי למצבו האקזיסטנציאלי העגום והמדכא. אך מסתבר שאף האסתטיקה אינה יכולה לספק את הפתרון המלא והשלם. האדם מנסה למצוא בה נחמה, אך על פי תפיסת המעשייה הוא זקוק למשהו נוסף כדי להשתחרר מן הדיכוי, והיא אינה מסוגלת לשחררו, למרות שהיא מעכבת לזמן מה את הרדיפה של הגורל המר אחריו. רק בעזרת המראה מתאפשרת הגאולה. המראה משקפת את המציאות ובעזרתה ניתן להבחין בין טוב לרע, היא מאפשרת את ההתבוננות העצמית, את החדירה של האדם לתוך עצמו ואת ההסתכלות הפנימית. האדם, על פי תפיסה זו, יכול להשתחרר ולברוח מהגורל האכזר הרודף אחריו רק בעזרת ההתבוננות העצמית,  ראיית המציאות והבנתה. כאשר אדם מסתכל על חייו באמצעות מראה, הוא בפוזיציה של הסתכלות אובייקטיבית, ולא מזווית הראייה של עבודתו הקשה – העמדה הסובייקטיבית. הפוזיציה הזו מאפשרת לו להשתחרר ממוראם של האלים המטילים עליו את העבודה הסיזיפית, או מהתשוקות וההנאות החומריות שכבלו את נשמתו והכניסוה לסד, ולכן הם לא יוכלו לו יותר. במעשייה זו האנטגוניסט אינו מקבל עונש; נימפת-המים חוזרת לבארה במצב נלעג. בעוד שבמעשיות אחרות העונש הוא סופי וטוטאלי (והדוגמאות רבות: האם החורגת של שלגייה נשרפת בסנדלי אש, הזאב בסיפור  כיפה-אדומה מומת, המכשפה בסיפור הנזל וגרטל נשרפת בתנור וכד') כאן אין עונש. הדגש במעשייה מושם על היכולת של האדם להשתחרר באמצעות המראה מהכבלים והדיכוי המוטלים עליו  על-ידי הפן הרע של המציאות. ברגע שהאדם יבין את מצבו ויתבונן פנימה, הוא יהיה חופשי והמציאות הרעה לא תוכל לו עוד. המעשייה מסתיימת בתיאור מצב החופש; הגיבורים הצליחו להשתחרר סופית ולהיות חופשיים. לכן אין צורך בהענשת האנטגוניסט. כמו כן לא מסופר שהם שבו הביתה, כי  הנקודה המרכזית היא בדרגת החופש שהם מגיעים אליה. [אף-על-פי שבגירסה של מהדורת "כתב-היד של אולנברג" מסתיימת המעשייה בשיבת הילדים הביתה, השמיטו זאת האחים גרים החל מהמהדורה הראשונה של האסופה]. החיים במעמקי הבאר בשירותה של הנימפה מסמלים את השקיעה בתהומות הנפש, ואילו בריחת הילדים, השתחררותם ועלייתם מהבאר מסמלת את התרוממות הרוח.

ניסיונה של נימפת-המים לנפץ את הר המראות בגרזן, מסמל את החורבן ואת השמד; היא מנסה להרוס את המציאות החדשה שהילדים הגיעו אליה, ולשבש את ההבנה העצמית, צלילות הדעת וראיית האמת, אשר מעלה את הגיבורים לדרגה רוחנית גבוהה. אך בעזרת המראה מגיעים הילדים לתובנה כזו, שכוחות הרוע בדמות נימפת-המים אינם יכולים להם עוד. בהמשך לפירוש על פיו החיים במעמקי הבאר מסמלים את השקיעה במצולות נפשו של האדם ואת הדיכאון, מנסים הכוחות ההרסניים של הנפש, שאותם מסמל הגרזן, לחבל בשחרור ובהתרוממות הרוח, ולשקוע במציאות הקשה והמדכאה. האפשרות להשתחרר מהמצב ההרסני הפנימי היא באמצעות המראה, שמצד אחד מאפשרת את ההתבוננות וההבנה היוצרת תודעה חדשה, ומצד שני מעדנת ומאצילה את המשתקף בה.

האח והאחות במעשייה זו מייצגים את דור הבנים שכל העתיד לפניו, ובעצם כל אדם שיש לו תקווה בלב, ולכם הם אינם מוכנים להיכנע והם נלחמים על מנת לברוח ולהתרומם.

2.3 המשל האפלטוני של הכלים הנקובים

אפשרות אחרת לפרש את  החבית המחוררת מצויה בכתבי אפלטון. אפלטון ממשיל את התענוגות, התשוקות וההנאות הגופניות לחבית נקובה, ולכן אין היא יכולה להתמלא לעולם. אנשים אלה שמקום התאווה אצלם פרוץ וחדיר מדומים לנושאים מים אל חבית נקובה בכלי שגם הוא נקוב. הנשמה כאילו נקובה, שהרי בבוגדנות ובשכחנות שלה מאבדת היא את שבתוכה. לעומת האנשים הללו מצויים האנשים השולטים בעצמם, כלומר שהם מושלים ביצריהם ובתאוות שבקרבם[19]. באופן זה נכבלת הנשמה בידי הגוף בכבל שאין כמוהו לחוזקה, ומכיוון שכך היא שקועה במעמקים ואינה זוכה להתחבר עם מה שהוא אלוהי וטהור[20]. הנפש מצויה בחבית שיש בה חורים. החבית מטונימית לאדם, האדם שטוף בתאוותיו, והרצון להנאה הוא כחבית ללא תחתית, שאינה יכולה להתמלא לעולם, ובמצב זה האדם מסוגר בכלאו. המעשייה שהיא אופטימית מיסודה מציגה אפשרות שחרור וגאולה. הגיבורים ניצלים בעזרת מסרק-פלא, מברשת-פלא ומראת-פלאים המגנים עליהם מפני כוחות הרע, מאפשרים להם להתרומם, לצאת ממעמקי תשוקותיהם, לעלות ולהתחבר ליסודות הנאצלים שבנפשם.

דמות האישה המספקת את הכלים הנקובים מייצגת את "היום שאחרי" ומימוש הפנטזיה. בעוד שאצל אנדרסן היא נותרה טהורה, בלתי מושגת, בתולית ולכן נצחית, כאן היא מצויה בצד השני של המתרס.

2.4 המוזה – מעשה האמנות: האמן ויצירתו

במקביל לפירוש הרואה בבתולת-הים הקטנה של אנדרסן סמל למוזה של האמן, ניתן לראות גם בנימפת-המים סמל למעשה האמנות. אך בעוד שבדמותה של הנימפה בדרך-כלל התגלם כל מה שנחמד למראה, כל החן, כל היופי, כל הרוך שבטבע[21], דמותה, במעשייה הנדונה, כבר אינה מושכת יותר. היא מאבדת את קסמה והחיים במחיצתה הופכים לחיי גיהינום. המשיכה של הגיבורים למעמקים הנעשית על-ידי הנימפה מבטאת, בין השאר, את אחת הדילמות המרכזיות בחיי האמן; באיזו מידה כובש הייעוד האמנותי את האמן, ועד כמה הוא מותיר לו מקום לחיות את חייו הפרטיים. במעשייה "בתולת-הים הקטנה" של אנדרסן יש זהות מוחלטת בין האמן ובינה, והאמן מחויב בצורה טוטאלית לייעודו, עד כדי כך שסביבתו הפרטית כולל משפחתו מאבדת אותו. אך במעשייה "נימפת-המים" הפך הייעוד האמנותי לנטל ולעבודה קשה ומפרכת שאינה מניבה פירות. האמנות, כמו הנימפה, יש שהיא שואבת את האמן אל תוכה, אך לעתים, בערוב הימים מתפוגג הקסם, ונשארת רק היגיעה והעבודה הסיזיפית שאין עמה חידוש ומקוריות. האמן חש בעת כזאת דלדול כוחות והרגשת ריקנות. האמנות שהייתה מקור השראה התדלדל מעיינה, היא התרוקנה מרוחניותה  והיא הפכה להיות קשורה רק לעבודה חומרית קשה ומתסכלת. במעשייה משליכה הילדה לאחוריה מראָה שגדלה להר של מראות, והנימפה אינה יכולה להתגבר עליו וכך מצליחים הילדים לברוח; המראה המביאה עמה את השחרור והגאולה, יכולה לשמש כאספקלריה למציאות החיצונית, אך היא יכולה גם לשקף את עולמו הפנימי והרוחני של האדם. ההתבוננות דרך המראה יכולה לשקף את היצירתיות הפנימית והספונטנית הגורמת לשחרור ולפתיחות. הפעולה היצירתית המתרחשת באמצעות המראה מגלה לאדם את המופלא, את הסמוי מן העין וביכולתה לפענח רזים ולְזכות בהארה שאינה מתאפשרת בכוח המחשבה של הלוגיקה והתבונה הרציונליסטית. באמצעות ההשתקפות וההתבוננות, שבכוחה לעדן את המציאות ולעורר השראה, ניתן להגיע לאמת הנפשית הפנימית, והפעילות הרוחנית והיצירתית הזו מאפשרת את התרוממות הרוח, שעשויה להביא עמה את המקוריות והחדשנות ולגאול את האמן מהתחושה הקשה של חוסר פוריות, כפי שהתבטאה במעשייה "נימפת המים".

רק אם האמן יוכל להתחבר ליסוד הילד שבו, לא להיות שבוי בעולם האילוצים והחובות, אלא בעולמות האפשריים, אז הוא יוכל להשתחרר ולהיגאל, כמו הילדים במעשייה.

  1. נימפת המים באגם

המעשייה מספרת על טוחן היורד מנכסיו ומבטיח לנימפת המים שיתן לה את בנו הבכור שייוולד בתמורה לרווחה חומרית. הנער גדל והופך לצייד, נושא נערה יפה ונאמנה והם חיים בשלווה ובנועם. פעם רדף הציד אחרי צבי והרגו, והלך לאגם, שבו שכנה הנימפה, לשטוף את ידיו המוכתמות בדם, והנה עולה נימפת המים ומושכת אותו עמה למעמקים. אשתו מחליטה לגאול אותו, אך נימפת-המים אינה נעתרת לה. כאשר כלה כוחה, היא חולמת חלום, שמאחורי ההרים באחו ירוק ופרחוני יושבת אישה זקנה שתוכל לעזור לה. היא הולכת בעקבות חלומה, וסוכנת הפלא נותנת לה מסרק זהב ומורה לה ללכת לאגם כאשר יעלה ירח מלא, לסרק את שערה השחור הארוך ואחר להניח את מסרק הזהב על החוף. האישה מבצעת בדייקנות את ההוראות, וכאשר היא מניחה את מסרק הזהב על שפת המים, עולה גל גועש ונושא עמו את המסרק. אחר עולה ראשו של הצייד, אך בו ברגע בא גל שני, שוטף ומכסה את ראש האיש והכול נעלם. האישה חוזרת אל סוכנת הפלא והיא נותנת לה חליל זהב. בהתאם להוראותיה היא הולכת לאגם, כאשר הירח המלא זורח, מנגנת בחליל ומניחה אותו על שפת האגם. גם הפעם עולה גל גדול ונושא עמו את החליל. מיד לאחר מכן נחצים המים וראשו של האיש וחצי גופו עולים מן המים, אבל גל שני בא, שוטף אותו וגוררו למעמקים. האישה חוזרת בעקבות חלומה לבית הזקנה והיא נותנת לה כישור זהב. בהתאם להוראותיה טווה האישה על גדת האגם עד שנגמר הסליל, והיא מניחה את הכישור קרוב למים. גל אדיר עולה ונושא עמו את הכישור, ומיד עולה האיש וקופץ לחוף. אך האגם מתנשא בשטף נורא והשיטפון מאיים לבלעם. סוכנת הפלא נאלצת להפוך אותם לצפרדעים, המים מקיאים אותם אל ארץ רחוקה והם נפרדים זה מזו. כששבה אליהם צורתם האנושית, הם מוצאים עצמם בין אנשים זרים, שלא הכירו את מולדתם. שנים ארוכות הם רועים עדר כבשים עד שהם נפגשים באחד העמקים, מבלי להכיר זה את זו. אך ערב אחד כאשר זורח הירח המלא, מוציא הרועה את החליל ומנגן. כך מוסר המסך מעל עיניהם והם מתאחדים ונגאלים. למעשייה זו מצויות מספר גרסאות בהן אשתו של הגיבור היא בת מלכה המציעה לנימפת המים חפצים מאגיים מזהב כדי לגאול את בעלה, וכן מצויות גרסאות בהן אחד מהחפצים המאגיים היא מראה[22].

נימפת-המים מתוארת במעשייה זו כאישה יפה שגופה הלבן מכוסה בשערותיה הארוכות, ידיה עדינות וקולה מתוק. במעשייה אודות הנימפה באגם (181 KHM) מוצגת נימפה יפיפייה בעלת קסם ומשיכה למרות היותם דמוניים; היא קסומה ועולמה קסום. כאשר הגיבור חי עם אשתו לפני הצלילה למעמקים הוא צייד העוסק בהרג, ואילו לאחר שהוא עולה מהמצולות, הוא יודע לחלל, ורק בזכות נגינת החליל מתוודעים הבעל והאישה זה לזו מחדש וחיים חיי אושר ואהבה.

במרכז מעשייה זו מצוי מאבק של האישה החוקית, המוכנה לשלם כל מחיר להלחם בפיתויי נימפת המים ובקסמיה, כדי להשיב אליה את בעלה. המאבק בנימפה אינו הורג את בני הזוג, אך הופך אותם לצפרדעים; כלומר, לאנשים דחויים החיים ברמה רוחנית נמוכה ללא השראה. רק הנגינה בחליל הזהב מחזירה אותם לחיי אושר זה עם זו.

על-פי תפיסת העולם של המעשייה אודות הנימפה באגם (181 KHM) נקבע גורל הבן מראש להיות שבוי בידי הנימפה במצולות, בגין עוון הוריו החמדנים, והוא אינו יכול ואינו עושה דבר כדי להשתחרר מקסמיה. המאבק הוא בין שתי הנשים; בין אשתו החוקית ובין נימפת המים. לעומת זאת במעשייה השניה אודות נימפת המים ( 79 KHM) הילדים שיחקו על פי הבאר, נפלו ונישבו; הם האחראים לנפילה והם גם אלה הנאבקים להשתחרר משביה ולהיגאל.

בשתי המעשיות לגיבורה הנשית יש תפקיד מכריע בגאולה, ובשני המקרים היכולת להשתחרר משבי הנימפה היא באמצעות חפצים מאגיים השייכים לתחום האמנות והאסתטיקה: מסרק זהב, חליל זהב, כישור זהב, מברשת ומראה. היכולת להלחם בנימפה  ולהשתחרר מקסמיה מתאפשרת באמצעות חפצים השיכים לתחומים המצויים תחת שליטתה. מצד אחד, מרצה האישה החוקית את הנימפה בעזרת החפצים המאגיים ונותנת לה מעין קרבן, כי היא יכולה להשאירם אצלה וליהנות מהם, מצד שני היא מושכת את בעלה (ובמעשייה המשיכה היא הן קונקרטית והן מטפורית) בחפצים ההופכים את עולמה של הנימפה לקסום. לא בכדי מתרחשת השיבה של בני הזוג זה לזו בזכות נגינת החליל. הגיבור ההופך לרועה מנגן לשני העדרים שיר נוגה, והאישה ההופכת לרועה נזכרת שגם היא ניגנה את השיר הזה בחליל, כשראש אהובה יצא מן המים, וכך הם הכירו זה את זו. המאבק בכוחות הפיתוי והמשיכה החיצוניים אמנם מתיש את בני הזוג, אך החיבור לאמנות מציל אותם. המוזיקה מסמלת את ההרמוניה בין בני הזוג, אך גם את העולם שיש בו שאר רוח, שהוא עולם רוחני מעבר למציאות הארצית. בד בבד, יש לזכור שנגינת החליל נקשרת לפולחן דיוניסוס, האל המשחרר את בני האדם באמצעות ההשראה האמנותית ושמחת החיים.

דמות האישה, כפי שהיא משתקפת במעשייה זו, מוצגת בשתי פניה. האחת: הפנטסטית, בעלת כוחות קסם ומשיכה דמוניים והשניה: החוקית, הרגילה ולכן היא ננטשת. על מנת להגיע לאיזון נדרשת האישה לעבור תהליך שינוי שיקרב אותה, מחד לאישה בפנטזיה, ומאידך, ישאיר אותה מושגת וקיימת.

4.    לסיכום

במאמר זה הוכחתי, שאנדרסן עיצב את דמותה של בתולת-הים הקטנה בהתאם לעמדת המוצא שלו ולתפיסת עולמו הנוצרית והניאו-אפלטונית. היא מוצגת כחיבור בין דמות אלוהית בדמותו של ישו, ובין דמותו של אירוס מהמיתולוגיה היוונית.

בתולת-הים, שיכולה לשמש סמל לאהבה ולחיי זוגיות, מסמלת, בהתאם לתפיסתו, את האהבה האפלטונית הטהורה והנצחית, בדומה לאהבה שהטיף לה ישו ומימש אותה בחייו. כמו כן, אם אנו תופסים אותה כסמל למוזה של האמן, אצל אנדרסן ההקרבה היא טוטלית, והאמן מחויב בצורה טוטאלית לייעודו. הוא מקבל באהבה את ייסוריו, ומוכן לוותר על חיי משפחה וזוגיות כדי לממש את יצירתו, על-מנת שהיא תזכה בחיי נצח.

במקביל לתפיסת עולמו, גם "הסוף הטוב", שהוא אחד ממאפייני המעשייה, מקבל אצל אנדרסן פן מיוחד: הגיבורה מתאבדת, מוותרת על החיים החומריים בעולם הזה, אך נשמתה זוכה בחיי נצח במלכות השמיים; הטוב אינו ממומש בעולם הארצי, אלא בעולם הרוחני והנצחי.

לעומת תפיסת העולם של אנדרסן, מבטאות המעשיות של האחים גרים את תפיסת העולם של המעמד הבורגני, ונימפת-המים מעוצבת כדמות רבת-פנים. בעוד שבמעשייה של אנדרסן היא הגיבורה, במעשיות של האחים גרים היא הפכה לדמות משנית שהגיבורים משתחררים ממנה. בניגוד לדמות הטובה, התמה, המעניקה, הבוחרת להיות קורבן אצל אנדרסן, במעשיות גרים היא מעוצבת כדמות המקריב שהגיבורים נדרשים לרצותה. במעשייה "נימפת-המים באגם" היא מוצגת כדמות יפהפייה, קסומה ומושכת. היא קסומה ועולמה קסום. אך אין היא שייכת יותר למלכות השמיים, ועולמה הפך דמוני, מפתה ומסוכן. לעומת זאת, במעשייה "נימפת-המים" אין היא מוצגת אפילו כיפה, היא התגלגלה לדמות של מכשפה וכל קסמה אבד.

גם בטקסטים של גרים יכולה הנימפה לשמש סמל לאהבה ולחיי זוגיות. המעשייה  "נימפת-המים באגם" מציגה את המאבק של האישה החוקית באישה הנחשקת. כדי שהמאבק ישא פרי, צריכה האישה, על פי תפיסה זו, להתחבר לעולמה הקסום של האישה הנחשקת, כדי שתוכל לגעת בנפשו של בעלה ולהבין את עולמו. מנגד, במעשייה "נימפת-המים" הפכה האהבה לעקרה ומדכאת והחיים עמה הפכו להיות סיזיפיים. במצב זה, יש לעשות כול מאמץ כדי להשתחרר ממנה.

הפרשנות השלישית מציגה את נימפת-המים כמסמלת את הייעוד האמנותי. תפיסת העולם של מעשיות גרים מציגה גם גישה שונה לגבי הייעוד האמנותי ויחסו של האמן לחיי המשפחה. בניגוד למחויבות הטוטלית של האמן לייעודו אצל אנדרסן, משקפת המעשייה "הנימפה באגם" את המוסר של המעמד הבינוני, אשר אינו מוכן לוותר על חיי המשפחה לטובת האמנות. המחויבות הטוטאלית ליעוד האמנותי מסכנת את חיי המשפחה. לכן, על פי השקפת-העולם של המעשייה הגרמנית יש ליצור את שביל-הזהב בין המעשה האמנותי ובין חיי המשפחה, כאשר בכל מקרה חיי המשפחה קודמים. לעומת-זאת במעשייה "נימפת-המים", הפך היעוד האמנותי לנטל, לעבודה קשה ומפרכת, שאינה מניבה פירות ואין עמה חידוש ומקוריות. כדי להשתחרר ממצב זה על האמן להתחבר לילד שבו ולמראות המיוחדות שבו, היכולות לשקף את היצירתיות הפנימית והספונטנית שיביאו בעקבותיהם את הפתיחות והשחרור.

במקביל לעמדות המוצא השונות של אנדרסן והאחים גרים, במקום וויתור על החיים הגשמיים, מצליחים הגיבורים להיגאל ולהשתחרר בחייהם. במעשייה "נימפת-המים", העוסקת בנושא שעבוד וגאולה, מצליחים הילדים להשתחרר, לעלות מן הבאר ולשבור את מעגל הדיכוי. ובמעשייה "נימפת-המים באגם" חוזר הבעל לאשתו החוקית והם חיים באושר, בהתאם למסרים הבורגניים ולמוסר של המעמד הבינוני אודות המשפחה המאושרת.

דמות האישה במים מתגלגלת מדמות בתולית, רוחנית אוורירית, שלא ניתן לגעת בה, בהתאם לאידיאולוגיה הנוצרית והניאו-אפלטונית, אצל אנדרסן, לדמות גשמית בשתי המעשיות של גרים. הדמות הנשית מתוארת במעשיות הללו מזווית הראיה של "היום שאחרי". אולם במעשייה האחת היא מוצגת כדמות שטנית, שהחיים במחיצתה הפכו לבלתי-נסבלים, והיא מנסה לטשטש ולחבל בניסיון להגיע למודעות-עצמית. מנגד, מציגה המעשייה השניה, בהתאם לתפיסה של המוסר הבורגני, אפשרות של סינתזה: כיצד ניתן לגשר בין שתי הפנים השונות של הדימוי הנשי.

                                                        ©

 

כל הזכויות שמורות 2008

ביבליוגרפיה

מקורות

אמיר אהרון מתרגם (1984). "הסירונית הקטנה" אגדות אנדרסן ת"א: זמורה ביתן

 

אנדרסן, הנס כריסטיאן(1998)[1836]. אגדות אנדרסן – בת-הים הקטנה ועוד 11 אגדות, ת"א זמורה הוצאת מחברות לספרות. בעריכת חנה ליבנה. תרגמה מדנית: יעל ולדמן.

 

אפלטון (1965). תרגם מיוונית י. ליבס. "גורגיאס", "פידון" – כתבי אפלטון, ירושלים: שוקן

 

ביאליק חיים נחמן (תרפ"ג). עשר שיחות לילדים – על פי אנדרסן, גרים ואחרים, ברלין: אופיר

 

דיסני וולט (1992). בת-הים הקטנה ת"א: כנרת. נוסח עברי: שפרירה זכאי.

 

לוי שמעון  האחים גרים (1994). מעשיות האוסף השלם ת"א: ספריית פועלים

 

 

Grimm Jacob und Wilhelm (1996) [1857]. Kinder- und Hausmärchen. München: Artemis und Winkler

 

מחקרים

 

זילברשייד אורי (1998). המסתורין של שלגיה וסינדרלה – מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום, ת"א: צ'ריקובר.

 

יונג קארל גוסטב (1978). תרגמו חנה שוהם ואילנה תורן. על החלומות. ת"א: דביר.

 

יאן פאראנדובסקי (1982 ). מיתולוגיה – אגדות יוון ורומא, ת"א: א. זלקוביץ

 

פרויד זיגמונד (1985). פשר החלומות,  ת"א: יבנה. תרגם מרדכי ברכיהו.

 

פרום אריך (1970). תרגם יורם רוזלר. השפה שנשכחה, ירושלים: רובינשטיין

 

Bolte Johannes & Polivka  Georg  (1913-32). Anmerkungen zu  den Kinder und Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig: G. Olms

 

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling

 

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of  Folklore Mythology and Legend, New York: Wagnalls& Funk

 

Signe Toksvig (1969) [1934]. The Life of Hans Christian Andersen N.Y: Kraus Reprint Co.

 

  1. G. A. Megas (1933). „Danaiden“ Die Sage, Hermes

 

הערות:

[1]  Hans Christian Andersen (1961) [1837]. “Den lille Havfrue” Samlede Eventyr og Historier, kobenhavn: Hans Reitzel pp. 85 – 104.

מעשייה זו תורגמה לעברית פעמים רבות. הציטוטים במאמר זה נלקחו מתוך: הנס כריסטיאן אנדרסן (1998). אגדות אנדרסן – בת-הים הקטנה ועוד 11 אגדות, ת"א זמורה הוצאת מחברות לספרות עמ' 7-28. בעריכת חנה ליבנה. תרגמה מדנית: יעל ולדמן. איורים וילהלם פדרסן ולורנץ פרוליך. אנדרסן עצמו בחר במאיירים הנ"ל לאייר בהם את ספריו.

[2]  בעקבות הסיפור הוקם לכבוד אנדרסן פסל בדמותה, שהפך לסמלה של העיר קופנהגן.

[3]  המוטיב של בתולות-ים וסירנות מופיע במיתולוגיות של עמים רבים. לבתולת הים פלג גוף עליון של אישה יפהפייה וזנב של דג. היא יצור של המים, מסמלת פריון ואת הלא-מודע. לעתים היא נושאת מראה, המסמלת את האמת ואת הנפש. הסירנות, לעומתן מסוכנות לאדם, מייצגות פיתוי ומשיכה, ומדיחות את הגבר ממטרתו האמיתית. החוקרים סוברים שהאידיאה בדבר בתולות-הים מקורה בדתות קדמוניות שהאמינו באלים ואלות שצורתן חצי-דג. כמו כן, נקשרת בתולת-הים לאלילת הים הקדמונית ואלילת האהבה מריאן, שאצל היוונים מזוהה עם אפרודיטה שנולדה מהים והיא נושאת מסרק וראי. בימי קדם הייתה נפוצה האמונה בדבר קיומן, ומצויים סיפורים המעידים על כך עד המאה ה-18.

ראה:

א.

Bruce- Mitford Miranda (1996). The Illustrated Book of Signs and Symbols London:  Dorling  pp,  29.

ב.

Funk & Wagnalls (1949). Standard Dictionary of  Folklore Mythology and Legend, New York: Wagnalls& Funk, pp. 710.

 

[4]  Grimm Jacob und Wilhelm (1996) [1812]. Kinder- und Hausmärchen. München: Artemis und Winkler  pp. 404.

[5]  Grimm Jacob und Wilhelm (1996) [1843]. Kinder- und Hausmärchen. München: Artemis und Winkler  pp. 741.

[6]  ארוס = אל האהבה, הפריון והתשוקה במיתולוגיה היוונית.

[7]  Signe Toksvig (1969) [1934]. The Life of Hans Christian Andersen N.Y: Kraus Reprint Co.

[8]  למעט מקרים יוצאי דופן ששמה הוסב ל: סירונית הקטנה. בכך הפכו את דמותה המסמלת אהבה טהורה לדמות של אישה מפתה, מושכת ומדיחה את הגבר ממטרתו האמיתית. ראה: אמיר אהרון מתרגם (1984). "הסירונית הקטנה" אגדות אנדרסן ת"א: זמורה ביתן עמ' 66.

[9]  אפלטון (תשכ"ד). "המשתה" כתבי אפלטון ת"א: שוקן  כרך ב' עמ' 91-155. תרגם יוסף ג. ליבס

[10]  הנס כריסטיאן אנדרסן (1998). "בת-הים הקטנה" אגדות אנדרסן ת"א: זמורה  עמ' 8. ההדגשות הן שלי –ש.פ.

[11]  שם. עמ' 20.

[12]  אפלטון (תשכ"ד). "המשתה" כתבי אפלטון ת"א: שוקן  כרך ב'  עמ' 118-121.

[13]  דיסני וולט (1992). בת-הים הקטנה ת"א: כנרת. נוסח עברי: שפרירה זכאי.

[14]  V. G. A. Megas (1933). „Danaiden“ Die Sage,  Hermes pp. 415-428.

אגדת דנאוס משמשת מוטיב בטרגדיה של אייסכלוס "המבקשות מקלט".

[15]  פרויד זיגמונד (1985). פשר החלומות,  ת"א: יבנה. תרגם מרדכי ברכיהו.

[16]  יונג קארל גוסטב (1978). תרגמו חנה שוהם ואילנה תורן. על החלומות. ת"א: דביר.

[17]  פרום אריך (1970). תרגם יורם רוזלר. השפה שנשכחה, ירושלים: רובינשטיין.

[18]  זילברשייד אורי (1998). המסתורין של שלגיה וסינדרלה מסע פרוידיאני אל נבכיהן של אגדות החלום, ת"א: צ'ריקובר.

[19]  אפלטון (1965). תרגם מיוונית י. ליבס. "גורגיאס" – כתבי אפלטון, ירושלים: שוקן עמ' 344, עמ' [492 – 493] בהוצאת סטפנוס.

[20]  שם. כרך ב' "פידון"  עמ' 43 – 44, עמ' [83 – 84] בהוצאת סטפנוס.

[21]  יאן פאראנדובסקי (1982 ). מיתולוגיה – אגדות יוון ורומא, ת"א: א. זלקוביץ  עמ'  106 – 107.

[22]   Bolte Johannes & Polivka  Georg  (1913-32). Anmerkungen zu  den Kinder und Hausmärchen der Brüder Grimm, Leipzig: G. Olms  pp. 322

המעשייה הזו מצויה באסופת גרים החל ממהדורת 1843 בעקבות מעשייה של מוריץ האופט.

0 thoughts on “בת הים הקטנה -גלגולה של האישה השוכנת במים- פרשנות מחודשת ל"בת-הים הקטנה" ול"נימפת-המים"”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *