דירה להשכיר – קריאה בחמש קומות

בראש רשימת רבי המכר של ספרות-הילדים העברית מצויה היצירה "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג[1] ולא בכדי. הסיפור ראה אור לראשונה בשבועון "משמר לילדים"[2] באוקטובר 1948.

"דירה להשכיר" היא יצירה אלגורית מחורזת בעלת מבנה אפיזודי.

מקור המילה אלגוריה ביוונית הוא צירוף של המילים: 'אחר' + 'דיבור'. האלגוריה נושאת שני רבדי משמעות: פנים טקסטואלי וחוץ טקסטואלי. לכל אובייקט ברובד הגלוי (המילולי) יש מקביל מסוים ברובד הסמוי. הרובד הראשון הוא הרובד הסיפורי הגלוי ובו עוקב הקורא אחר הדמויות וההתרחשויות בתוך העולם הבדיוני-ספרותי. הרובד השני הינו הרובד הסמוי ובו נרקמת המשמעות הייצוגית של אותן דמויות והתרחשויות מחוץ לקונטקסט הספרותי. שני הרבדים מלווים את כל מהלך הקריאה ומתפתחים במקביל, כאשר הרובד הסמוי הולך ומרחיב את המשמעות המטפורית של הטקסט[3]. האלגוריה מרמזת על עניינים חשובים בחיי אדם או עם. במשטרים טוטליטריים נכתבו הרבה אלגוריות, כי הן משמשות אמצעי הסוואה מצוין.

הז'אנר האלגורי לילדים מבקש להעביר מסרים אקטואליים ואוניברסליים בצורה קליטה, עתירת דמיון ומשעשעת. לכן הדמויות מעוצבות באורח חד-ממדי, כפיגורות, כטיפוסים או כפרסונפיקציות המבטאות רעיונות מופשטים באורח מוחשי. הפיגורות מקוטבות ומקובעות. התחבולות הספרותיות הללו מאפשרות לקורא להפנים את המסרים מבלי שהללו יתפסו כהטפה דידקטית[4]. נשאלת השאלה אם ילד בגיל הרך מסוגל להבין אלגוריה? האלגוריה מחייבת השלמת פערים, הבנת משמעויות שונות, יכולת גזירה של הנמשל מהמשל, וילד בגיל הרך אינו יכול להבין שמעבר לסיפור המסופר מסתתרת אמת מופשטת. מבחינתו מסופר סיפור על בעלי-חיים. לאה גולדברג כותבת סיפור על בעלי-חיים לנמען-ילד ומכוונת את האלגוריה לנמען-המבוגר. כבר בשם היצירה נרמז שמדובר באלגוריה, כיוון שהתרנגולת גרה בלול, היונה גרה בשובך וכד'. דירה מושכרת נקשרת לבני-אדם ולא לבעלי-חיים, לכן מתבקשת כאן העברה למישור אלגורי. כמו-כן בעלי החיים לא רק מדברים בלשון בני-אדם, אלא הם גם יודעים קרוא וכתוב: "כתבו דרי המגדל שלט…וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר"[5]

במאמר זה אני מציעה קריאה רב-קומתית של הטקסט, לאור הקומות השונות והזיווגים השונים המסתתרים בתוכו.

  1. קומה ראשונה: ההיבט פוליטי – המגדל על סמליו ודייריו

לאה גולדברג מציגה ביצירה זו כיצד ובאלו תנאים נוכל לחיות בארץ הזאת בעקבות המפגש הבין-תרבותי והרב-לשוני.

היצירה דנה בבעיית העלייה והעולים לארץ. אל המגדל יש לעלות במעלה המדרגות, הוא יוצר סקרנות ורצון לראותו מבפנים. המטרה היא ליצור תחושה של עלייה לרגל, או מקום של התעלות הנפש ותחושה של התרוממות רוח. כל השכנים והשוכרים עולים לקומה החמישית ומציגים בדרמתיות באמצעות דו-שיח את ההתרשמות של העולים. הסצנה של העלייה של כל המשתתפים חוזרת חמש פעמים. לעומתה הירידה אינה מוצגת בדרמתיות; השוכרים הפוטנציאליים הולכים להם. השוכרים מייצגים את העולים לארץ, והחזרה באה להדגיש את זוויות הראייה השונות של העולים החדשים ואת תפיסתם את הארץ החדשה המובטחת. מנגד, עולה מן היצירה בעיית קליטת העלייה מזווית הראיה של המדינה.

בתקופה שהיצירה יצאה לאור עמדה מדינת-ישראל בפני משימה אדירה של קיבוץ גלויות וקליטת עליה. המדינה היא כמו דירה להשכיר, שיש בה עדות שונות שבאו מתרבויות שונות, קהלים שונים, רקע דתי שונה, מנהגים שונים וטעמים שונים. בתקופה זו הופעלה מדיניות "כור היתוך" ומיזוג גלויות במדיניות ממשלה רשמית, שהובילה ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון[6]. מטרת  המדיניות הייתה למזג את העולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה בכור היתוך אחד, שיטשטש את ההבדלים בין תושביה הוותיקים של המדינה ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הוותיקים ליצירת תרבות ישראלית אחידה, ולעצב דמות יהודית ישראלית-הצבר על מנת לבנות עם חדש בארץ. המגמה דרשה מן העולים להתנתק ממסורתם ולאמץ את התרבות הישראלית החדשה, והדבר היה מבחינתם פגיעה בערכיהם ובתרבותם. האליטה השלטת ראתה בעולים המזרחיים יוצאי ארצות מפגרות וחסרי תרבות וטענה "שיש לרסן את שלטונו הפראי של הגבר במשפחות הללו"[7]. המהלך של מיזוג הגלויות עורר חששות ביישובים הוותיקים מפני שינוי באופי החברה הישראלית ההולכת ונבנית, ונוצרה תחושת אפליה וניכור בין העולים הוותיקים, שבאו ברובם מאירופה, לבין עולים חדשים שבאו בעיקר מארצות האסלאם.

בתקופה שהיצירה יצאה לאור האידיאולוגיה של מיזוג גלויות ויצירת "כור היתוך" שלטה ולא יצאו חוצץ נגדה. לאה גולדברג, שיוצאת מעמדה הומניסטית, אינה מאמינה במדיניות של "כור היתוך", רואה את הנזק שיצמח ממנה לטווח ארוך ומעלה באמצעות היצירה אפשרות אחרת של רב-תרבותיות.

לאה גולדברג משכנת את הדיירים במגדל. "בעמק יפה בין כרמים ושדות שוכן מגדל בן חמש קומות".[8] המגדל בעמק אינו טיפוסי לנוף הישראלי[9], קל וחומר בשנות הארבעים, ואופייני יותר לנוף האירופאי. גם האיור של המגדל ביצירה מזכיר את מגדלי הכנסייה, ואינו נקשר לתרבות היהודית-ישראלית. במחזה "בעלת הארמון"[10] שכתבה לאה גולדברג למבוגרים אומרת דורה השליחה, המצילה ילדות/ים יהודיים שנכנסו למנזרים: "ארמונות ומגדלים עתיקים מאד הם יפים מאד, אך הם אינם מתאימים למגורים" והאציל מחזק את דבריה ואומר: "גם על ירושלים ועל ארץ-הקודש ניתן לומר שהן יפות מאד וקשורות לזיכרונות מיני קדם, אך הן אינן מתאימות למגורים". המגדל מסמל בתרבות המערבית את חוסר הנגישות, משהו מאד סגור, שקשה מאד להיכנס אליו, קשה מאד לעלות בו והכניסה אליו, פעמים רבות מאד מסוכנת. לדוגמה: היפהפייה הנרדמת שוקעת למאה שנות שינה כשהיא עולה למגדל. כמו-כן, נקשר המגדל בתרבות האירופית עם אוצר חבוי שיש למצאו ולהוציאו החוצה, או עם נסיכה שבוייה שיש להצילה ולגאול אותה מהשבי. בהרבה מעשיות וסיפורים צריך הגיבור להשתלט על ענק דרקון או על כוחות כישוף, כדי להציל את האוצר או את הנסיכה ולשחרר אותם מהמגדל.

אך במסורת היהודית נקשר המגדל למגדל-בבל. הסיפור התנכי פותח בתיאור קהילה אנושית אחת בעלת שפה אחת שחיה במקום אחד, והוא מסביר מדוע בני האדם נפוצו בכל העולם ודוברים שפות שונות. חטאם התבטא, בין השאר, בתפיסה טוטליטרית משעבדת, שלא אפשרה מחשבה וביטוי עצמי, אלא רק אידיאולוגיה רשמית אחת ("דברים אחדים"). החזון הציוני ביקש לשוב למצב הבראשיתי של טרום מגדל-בבל: לקבץ מארבע כנפות תבל את היהודים, שדיברו ב"70 לשונות", לארץ אחת (ישראל) ושכולם ידברו בשפה אחת (עברית). ההשוואה ביצירה בין הארץ כדירה להשכיר ובין מגדל בבל מרמזת על הסכנה  שבאידיאולוגיה טוטליטרית. המשוררת מעלה ביצירה זו את השאלה, כיצד ובאלו תנאים יתאפשרו החיים במגדל בבל החדש שנוסד בארץ על עשרות השפות השונות והתרבויות השונות שבו; האם כתוצאה מהמפגש הבין-תרבותי נתפלג, או לחלופין נשכיל לחיות באינטגרציה ובהרמוניה. היא מעצבת את הבעיה בעזרת העמדה של דמויות מנוגדות המבטאות בעיות יסוד של החברה בישראל, שרלוונטיות עד ימינו.

הזוג הראשון: תרנגולת ונמלה – הבעיה הכלכלית

התרנגולת יכולה לייצג את המעמד הבורגני הגבוה, והנמלה יכולה לסמל את המעמד הנמוך ואת הפועל השחור של המהפכה. כיוון שהתרנגולת מטילה ביצים, ומלכתחילה היא בעלת רכוש היא אינה צריכה לעבוד קשה כמו הנמלה כדי להתקיים. הכסף והרכוש שיש לה הפכו אותה לעצלנית; "כל היום על משכבה מתהפכת". לבן המעמד הנמוך קשה, לעתים, לדור ביחד (לקבל ולהכיל) עם בן המעמד הגבוה, כי מראש יש לו יתרון כלכלי, אין ביניהם  שוויון הזדמנויות, התחרות אינה הוגנת והוא מרגיש נחות ומופלה לרעה.

לאה גולדברג מעלה את השאלה האם תפיסת העולם הבורגנית יכולה לחיות בכפיפה אחת עם תפיסת העולם הסוציאליסטית?  בתקופה שהיצירה יצאה לאור התקיים במדינה מאבק בין האידאולוגיה 'החלוצית-סוציאליסטית' מכאן והאידאולוגיה 'הבורגנית' מכאן והן שימשו אמצעי ל'לגיטימציה' של מאבק שהתנהל בין 'הסקטור הפועלי' ובין 'הסקטור האזרחי' על הנהגת היישוב.[11] מעניין לציין שלמרות שלאה גולדברג הייתה מקורבת לזרם הסוציאליסטי, והיצירה יצאה לאור בביטאון של "השומר הצעיר", היא מציגה ביצירה עמדה ששוללת את המאבק: אם כל אחד ירצה להשליט את האידיאולוגיה שלו על האחר, לא ניתן יהיה לחיות ביחד. יתרה מזאת; ביצירה נשארת התרנגולת במגדל – התפיסה הבורגנית ניצחה, והאידיאולוגיה הסוציאליסטית-קומוניסטית הפסידה, כי אנשיה היו קיצוניים מדי, לא הסכימו לפשרות ולהתגמשות ורצו להשליט את עמדותיהם בצורה טוטאלית. מצד שני המעמד הבורגני אינו יכול להישאר אדיש למצוקה הכלכלית של המעמדות שמתחתיו, ואי צמצום הפערים החברתיים טומן בחובו פצצת זמן. הבעיה הכלכלית עדין ממשיכה להיות בעיה קריטית בחברה הישראלית, הפערים הכלכליים-חברתיים רק הולכים ומתרחבים וישראל מתרחקת ממדיניות סוציאל-דמוקרטית.

הזוג השני: הקוקייה והארנבת – בעיית החינוך

הוויכוח כאן הוא על חינוך הילדים, והפחד של ההורים שהילדים שלהם יושפעו לרעה מילדי הרחוב; ובראיה כוללנית יותר: חינוך ממלכתי או חינוך סקטוריאלי?

ביצירה, מעליבה הארנבת את הקוקייה  ואומרת: "איך אשב פה, אם לעשרים ארנבות, עם קוקייה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקינים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים. מה לקח ילמדו מהם ילדי?"[12] לאה גולדברג מתייחסת כאן לתופעת "ילדי ההפקר" בת"א המנדטורית. אלפי ילדים עזובים ומוזנחים הטרידו את פרנסיה של העיר העברית הראשונה בשנות השלושים והארבעים. ההגירה, הדלות והמחסור פגעו באלפי משפחות. בגין חיי משפחה בלתי תקינים או הרוסים, ילדים רבים, באין להם בית, הפכו את הרחוב לביתם וחלקם התדרדרו לעבריינות ופשע. ילדים רבים נמסרו לטיפולם של המוסדות הסוציאליים בתל-אביב, שהתייחסו לאוכלוסייה זו כאל אוכלוסייה פרימיטיבית. בני התקופה, ובעיקר מי שמשימת הטיפול הוטלה על כתפיהם, היו מודעים לעומקה של הבעיה ולחריפותה, וראו בה איום על יציבותה של החברה העברית החדשה.[13] תופעת ילדי ההפקר, כנראה, נגעה לליבה של לאה גולדברג מאד, והיא נתנה לה ביטוי בשתי יצירותיה החשובות לילדים: "נסים ונפלאות" ו"דירה להשכיר", שיצאו לאור לראשונה בעיתונות לילדים.[14] ב"נסים ונפלאות" היא מקדישה פרק בעל כותרת אירונית: "שיחת ידידוּת" הממחיש את ההתנגדות של האימהות "הצפוניות" שילדיהן ישחקו עם ילדי ההפקר. "את מקלקלת את הילדים… הילדים שלנו משחקים עם ילדי הרחוב…אספה ילדים מקולקלים מן הרחוב" והילדים הטובים שלהן משחקים עם "ילד שקיבל את חינוכו ברחובות העיר! זאת היא חרפה!"[15]

לאה גולדברג יוצאת חוצץ כנגד עמדה זו, ומדגישה שיש בין ילדי הרחוב ילדים טובים, ישרים, מנומסים, יצירתיים וכישרוניים.[16] ב"דירה להשכיר" המיועדת לנמען-ילד בגיל הרך היא מעלה את הנושא בתמציתיות, ומעבירה מסר שלא נוכל לחיות כחברה מאוחדת אם נמשיך להתנגד לאינטגרציה.

כמו-כן היא מעבירה מסר באמצעות היונה שנשארת כל יום הומה בביתה, שכל אחד צריך לדאוג לחינוך ילדיו בביתו, ולא להאשים אחרים אם ילדיו יצאו לתרבות רעה.

החינוך בישראל עדיין נתפס כבעיה אקוטית, מערכת החינוך היא בעלת קשיים ובעיות רבות ורבים רואים בה מערכת כושלת, שיש בדחיפות לתקנה.

הזוג השלישי: החתולה הכושית והחזיר הלבן – בעיית הגזענות

הטיעון של החזיר הוא גזעני: "איך אשב אני חזיר, לבן בן לבנים מימי בראשית, בכפיפה אחת עם חתולה כושית! לא נאה לי ולא יאה לי".[17]

גִּזְעָנוּת היא עמדה, שלפיה, בקרב בני אדם מתקיים קשר בין מוצא ביולוגי (וסממנים גופניים המעידים על מוצא כזה) מחד, לבין תכונות אופי וכישורים קוגניטיביים מאידך. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת. תורת הגזע עצמה הינה פיתוח מדעי-תרבותי של העמים האירופיים, החל מאמצע המאה ה – 19, והיא העמידה את האדם הלבן כגזע עליון. מחקרים מדעיים בשלהי המאה ה- 20 הפריכו את תקיפותן של תורות הגזע.[18]

המשוררת משתמשת בצירוף-הכבול: 'בכפיפה אחת', הלקוח מן המדרש בהקשר של מגורים בדירה: "אין אדם דר בכפיפה אחת עם נחש"[19]. האלוזיה מרמזת שביצירה מדמה הלבן את השחור לנחש = לשטן ויוצר דה-הומניזציה של הגזע הנחות. למרות שהחזיר הוא זה שמשתמש בביטוי 'בכפיפה אחת' ומרמז שלא ניתן לסמוך על הגזע השחור, וכל רגע הוא יכול להכשיל אותך, למעשה הופך הקורא את המשוואה ומתייחס לחזיר הלבן כאל נחש, שלא כדאי לדור אתו, כי אי אפשר לסמוך עליו והוא מסוכן. יש לציין שהיצירה יצאה לאור ארבע שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, המשוררת עצמה חוותה על בשרה את גילויי האנטישמיות בגרמניה, והאידיאולוגיה הנאצית ותוצאותיה הנוראיות מהדהדות ביצירה.

בנוסף, משתמש החזיר בצרוף: "לא נאה לי ולא יאה לי" שנקשר לפיוט מתוך ההגדה של פסח[20]: "כי לו נאה, כי לו יאה" . הפיוט עוסק בהאדרת האל שהכול נאה ויאה לו. המשוררת משתמשת באלוזיה באופן גרוטסקי, והופכת אותו להומופון: את התיבה 'לו' (בפיוט) היא הופכת ל: 'לא'. האדם הלבן החזיר מתייחס לעצמו כעליון ומדמה עצמו לאל, אך למעשה כל תפיסת-עולמו אינה נכונה ושלילית. בד בבד היא משתמשת בתיבה: 'לְךָ'. בפיוט בפזמון היא חוזרת שבע פעמים, כדי להדגיש שהכול שייך לאל. מנגד, ביצירה אומרים הדיירים לחזיר: "לֵך, לֵך לְךָ חזיר!"  גם כאן הפך הפאתוס ל"באתוס"; מהמבט המופנה למרכז (לאל האחד) למבט המופנה החוצה – לגירוש של החזיר.

כמו-כן בעל החיים השלישי הוא חזיר. בעברית התואר: 'חזיר' מהווה קללה. הקונוטציה ל'חזיר' ו'חזירות' נקשרת לטומאה, לתאוות-בצע, לגסות רוח, לאדם אנוכי, תאוותן, חסר בושה וגרגרן. האדם הגזען לפיכך מדומה לחזיר שמתנהג בחזירות ולכן יש להוקיעו. הגזענות הבוטה הרגיזה את כל השכנים, וכולם צועקים על החזיר: לך מפה חזיר אחד.

לאה גולדברג שוברת כאן את הקונבנציה שלבן = יפה, נקי, טהור ושחור= לא יפה, מלוכלך, טמא. היא מעבירה מסר שלבן יכול להיות חזיר, מגעיל ולא יפה (יש לשים לב שבאיור של שמואל כץ הוא נראה כמו סרסור) ושחור יכול להיות נקי, יפה ואסתטי.

יש לציין שבתקופה שהיצירה יצאה לאור הייתה הפרדה גזעית מעוגנת בחוק בארצות-הברית ובאירופה התייחסו אל האדם השחור כנחות וחסר-תרבות.

היצירה הזאת יוצאת באופן בולט כנגד הגזענות.

למרות שבמגילת העצמאות מופיעה ההכרזה כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וברבים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על הפליה של אדם על-פי גזעו ועל פגיעה באדם בשל גזעו, וארגונים שונים נאבקים בגזענות עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מהתבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש[21]. גודש התופעות הגזעניות במציאות היומיומית שלנו הם רעה חולה ומסוכנת, אשר יש לגנותה ולעקרה מן השורש[22].

הזוג הרביעי: הזמיר מול הסנאיתהבעיה  התרבותית

המגדל ביצירה הוא אובייקט פיזי, אך הוא משמש גם מראה, שדרכה משתקפת תפיסת-עולמם של הדיירים הגרים בו ושל דייריו הפוטנציאלים. את לאה גולדברג העסיקה רבות הבעיה של המשך התרבות[23]. כשהיא התייחסה ליצירתה "בעלת הארמון" היא טענה שהבעיה שהמחזה עוסק בה היא בעיית המשך התרבות. אותו וויכוח נצחי בין ישן לחדש. ובמקום אחר היא אומרת: רוצה אני לצאת לדרך, ולהשליך מאחורי גווי את עברי ולקחת ממנו רק את הדברים הדרושים לי מאד כדי ללכת הלאה. האפשרות שדייר חדש יכנס לדירה נותנת פתח תקווה להמשכה של התרבות ולחיים חדשים במגדל. המחברת בחרה להציג את ההיבט התרבותי באמצעות המוזיקה. שירת הזמיר מתוקה ונוגה כאחת לכן הוא נחשב לסמל השירה היפה[24]. הזמיר ביצירה מתייחס לטעמו המוזיקלי: "וסנאית כל היום אגוזים מפצחת. עולה קול פיצוחם עד לב השמיים. איום ונורא, מחריש אוזניים. ואוזני רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים"[25]. לעומת זאת, כאשר דמות המספר מציגה את הסנאית היא אומרת עליה: " בשמחה ונחת אגוזים מפצחת". האמירה האובייקטיבית מדווחת שהיא שרה בשמחה.

הזמיר יכול לייצג את המוזיקה הקלאסית, או את התרבות המערבית, ואילו הסנאית יכולה לייצג את המוזיקה הפופולרית הרועשת או את המוזיקה הים-תיכונית. הזמיר מוצג כסנוב וניתן לראות בו את "היקה" שהגיע לארץ והתייחס אליה כלבנטינית. מצד שני, הסנאית מקבלת את עליונותו, אינה בוטחת במסורתה, נכנעת למוסכמה החברתית שנעימות הזמיר עדיפות על "הרעש" שהיא עושה, אינה עומדת על איכויותיה ואינה מעמידה אותו על מקומו.

לאה גולדברג מעלה את השאלה האם המוסיקה הקלאסית והתרבות המערבית יכולות לדור בכפיפה אחת עם המוסיקה  הפופולרית והתרבות הים-תיכונית?

הזמיר מייצג את האליטה האשכנזית שהושפעה מהמוזיקה הקלאסית ומהתרבות המערבית, ומעמדת התנשאות נפגשה בתרבויות וסוגות מוזיקליות שונות, ראתה בהן רק רעש מחריש אוזניים ותפסה אותן כנחותות. במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית, שהושפעה מהמסורת המוזיקלית של יוצאי ארצות האסלם מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית והייתה מזוהה עם מאבקים אנטי-ממסדיים של ישראלים בני עדות המזרח. בתקופה זו כמעט שלא נשמעה מוזיקה מזרחית, או לפחות מוזיקה עם השפעות מזרחיות בולטות, באמצעי התקשורת הישראליים. החל משנות ה – 70 היא הפכה לפופולרית ביותר והחל מסוף שנות ה – 90 היא חדרה ללב המיינסטרים המוזיקלי בישראל.[26] בד בבד, גם הרוק בראשית הדרך, היה תרבות מוקצה בישראל, אך החל משנות ה-70 אומץ הרוק כאסתטיקה דומיננטית במוזיקה הישראלית והפזמונאות העברית החלה להיות מושפעת גם ממוזיקת הפופ.[27]

דווקא המוזיקה שיכולה לגשר בין תרבויות, הפכה להיות הנחלה הפרטית של כל עדה, והחברה הישראלית נזקקה לשני דורות שהגישור יתרחש.

מדינת-ישראל קולטת מהגרים מתפוצות שונות, המביאים אליה תרבויות מגוונות. הניסיון להשליט את התרבות הדומיננטית על כל החברה אינו רצוי לא רק מן ההיבט הסוציולוגי. כי הסינתזה בין הישן והחדש וההשפעות ההדיות בין התרבויות יכולות להיות מעניינות ומפרות. האפשרות לחיות ביחד בצורה הרמונית תתממש רק כאשר נכבד את התרבויות האחרות, ניתן להן ביטוי ובמה ונראה ברב-תרבותיות יתרון ולא חיסרון.

הזוג האחרון: העכבר והיונה – השיבה הביתה

העכבר עזב, איש איננו יודע לאן ומדוע.

מבחינת המצלול הטון מאד קשה: "גר מר עכבר ארז חפציו" והוא מעורר תחושה של נטישה. העכבר הוא בעל חיים המעביר מחלות, הורס יבולים חקלאיים, מזהם מזון שבני אדם צורכים ומעביר חיידקים לבני אדם. במדרש הוא נתפס כיצור קטן, פחדן, קמצן וצר-אופקים. היחס הרע לעכברים נעוץ כבר בתנך. העכבר הוא חיה טמאה שאסורה לאכילה בפסוק אחד עם החולד, הצב והחזיר. העכברים, נאמר בפתגם ידוע, ראשונים לנטוש את הספינה הטובעת, רמז לכך שככל שאדם נמוך יותר בנאמנותו או בקומתו המוסרית כך הוא הראשון להימלט בעת צרה, במקום להושיט עזרה[28]. כמו-כן הוא משמש כדימוי למשהו קטן ולא חשוב. העכבר מסמל את חוסר הנאמנות, את כוחות הטומאה והוא נקשר לכוחות השליליים ולפן השטני של המציאות. את מקומו בדירה תופסת היונה. הפן השלילי, הטמא וחסר הנאמנות במציאות הומר בפן החיובי, הטהור והנאמן. היונה היא סמל הנפש והשלום, התמימות, העדינות והטוהר. היונים מקודשות בארצות רבות. יונה עם עלה של זית היא סמל מסורתי לשלום ולתקווה, שמקורו בסיפור המקראי של תיבת נוח[29]. בתרבות היהודית היונה מסמלת את כנסת ישראל. במדרש נאמר: "למה נמשלו ישראל ליונה? לומר לך מה יונה נצולת בכנפיה וכנפיה מגינות עליה – כן ישראל ניצולים במצוות"[30]. וכן נאמר: "בני ישראל נמשלו ליונה, מה יונה זו משעה שמכרת בן זוגה אינה ממירה אותו באחר, כך ישראל משעה שהכירו להקב"ה לא המירוהו באחר"[31]. אך היונה היא גם אחד הביטויים הגדולים של הרצון לשוב הביתה, לחזור אל השובך שלה. יש לה גם תשוקה גדולה לחזור לביתה, וגם יכולת לשוב אליו.[32] במדרש מפרש הרשב"ם: כשם שהיונה מוצאת את דרכה ללא קושי בעזרת מנגנוני הניווט המשוכללים שלה כך כנסת ישראל תמצא את דרכה לירושלים "הגבוהה" לעתיד לבוא"[33]. השיבה של היונה ביצירה אל הבית מקבילה לשיבה של היהודים לא"י.

חשוב לציין שהדירה אינה מוצאת חן בעיני היונה, אך בניגוד לצפייה היא נכנסת למגדל, משום שהיא יודעת להכיר במעלות של השכנים ולהדגיש אותן ולא להתחבר דווקא לפן השלילי שלהם. אליבא דלאה גולדברג השיבה יכולה להצליח, אם נשכיל להתחבר לצדדים החיוביים של האחר והשונה מאתנו ובאמצעותם נתחיל לבנות את הגשר.

  1. קומה שניה: : ההיבט הסוציולוגי

הדיון בשאלות קבוצתיות מתעורר בשל הפרת האיזון החברתית שיצרה עזיבתו של העכבר. הפרת איזון זו, דורשת התמקמות מחדש של חברי הקבוצה. המחברת יוצרת היפוך בסוגיית הרוב והמיעוט; מקובל להניח שקבוצות תערוכנה "מבחני קבלה" ליחיד על מנת שיתקבל בהן. ואילו ביצירה, את המבחנים עורכים השוכרים, ועד שמגיעה היונה נכשלים כל הדיירים במבחנים הללו.

מעצם השימוש בטכניקה הספרותית של זוויות ראיה שונות בהתייחסות אל השכנים, נוצרת אינטראקציה של קבוצה, ולפיכך נוצרת דינמיקה שמאפשרת דיון בסוגיות חברתיות: קשיו של היחיד בהתמודדותו מול קבוצה, שיפוטיותה של הקבוצה מול היחיד.

הגעתו של כל שוכר משחזרת מחדש את חוסר התקשורת שבין חברי הקבוצה. ושוב נוצר היפוך ביחסים שבין רוב למיעוט.

2.1 התמקמות קבוצתית.

באקספוזיציה כל שכן עסוק בעולמו, לא נראה שיש ביניהם מכנה משותף או אינטראקציה; התרנגולת מתהפכת על משכבה, החתולה מתנקה ומתגנדרת, הקוקייה יוצאת החוצה והסנאית מפצחת אגוזים. העזיבה של העכבר מבטאת, לדעתי, חוסר תקשורת מוחלט בין הדיירים. הוא אינו אומר לאף דייר דבר. השכנים אינם יודעים ומדוע לאן הוא הלך (או שהם  מעמידים פנים שאינם יודעים מדוע). ברגע שהוא עזב, הם מפסיקים להתעניין בו.

אך הנטישה של העכבר מפרה את האיזון במגדל, וגורמת לדיירים שנשארו להתאחד ולפעול בצוותא: הם כותבים שלט, משכירים את הדירה, באים כולם כמו "ועדת קבלה", עולים לקומה חמישית (גם התרנגולת שמוגדרת על-יד דמות-המספר שקשה לה ללכת) ומקבלים את פני השוכרים בסבר פנים יפות. מטרה משותפת היא אבן יסוד ביצירת קבוצה ומכאן הדיירים אינם אדישים, אלא אמפטיים וחמים. נראה שדירה ריקה מערערת את שלומם. נוצרת תחושה של חברה שחשוב לה מאד לגדול ולצמוח, להזרים "דם חדש" ורואה בעליה צורך הכרחי. התגובה של ארבעת הדיירים הפוטנציאלים הראשונים לאמפטיה של השכנים היא: חוסר נימוס, גסות-רוח, פגיעה באחרים והלבנת פנים ברבים. הם גם פוגעים בשכנים, ואינם מבקשים "סליחה" למרות שהם רואים שהשכנים נעלבו ונפגעו. גסות-הרוח בולטת ביתר שאת על רקע החביבות והחמימות של השכנים במגדל. הדיירים הללו מתייחסים בחוסר כבוד וחוסר סובלנות לאחרים, הם אינם מתחשבים במנהגיו של האחר, חסרי סולידריות ואינם חותרים לדו-קיום ורב תרבותיות. ההימנעות מלבייש אדם ברבים היא כלל גדול בעולמה של תורת-ישראל, ובמדרש נאמר: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא"[34], כמו-כן: "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים"[35] ו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"[36]. כל דמות המגיעה לבית, למעט היונה, מוצאת פגם באחד השכנים. משפילים את האדם הבודד אך כולם עומדים מהצד ואף אחד אינו מתערב. השכנים אינם מגיבים על הלבנת הפנים ברבים, ואינם מעירים כאשר מעליבים חברים שלהם, אינם עומדים לימינם ואינם מגנים עליהם, למעט במקרה של החזיר שהגזענות הבוטה שלו הוציאה את הדיירים משלוותם. הטבע האנושי הוא לעמוד מהצד. אך האלימות והרשע יכולים להתממש, כיוון שרוב מכריע של החברה עומד מהצד ונמנע מנקיטת עמדה. מול כולם עומדת היונה, שמוכנה למצוא פגמים בדירה, אך בוחרת למצוא את היתרון של כל שכן. היא שמה דגש על דברים אחרים. היא היחידה שמוצאת שפה משותפת עם כל אחד מהשכנים ומהללת את כולם, ואינה מתייחסת רק לתכונה רעה אחת של אחד הדיירים ומחפשת בכל אחד את התכונות הטובות שלו. היונה מייצגת שלב מתקדם ביותר בהתפתחות של קבוצה.[37] לאחר ההתמודדות של הקבוצה עם מצבי עימות רבים, מייצגת היונה את התקשורת. הקבוצה – דיירי המגדל, עברה ממצב של אדישות וחוסר תקשורת (עזיבתו של העכבר) דרך מצבי עימות קשים (בניסיונות ההתמקמות של השוכרים והמשכירים)  למצב של תקשורת, הבנה וחיבור. לכן יכולה היונה לעלות "לקומה החמישית".

2.2  יונה עם עלה של זית

דמות המספר שאמורה להיות אובייקטיבית כביכול, מוצאת פגמים ברוב השכנים.

השוכרים רואים רק את המגרעות של הדמויות ומציגים אותם בהגזמה, ובגלל מגרעת של שכן אחד מחליטים לא לגור במגדל.

היונה בניגוד אליהם, רואה רק את המעלות של כל השכנים. היא מאירה פנים לכולם והיא היחידה שמתייחסת לכולם – לכל אחד בנפרד.

ריבוי קולות זה, חושף הבנה קבוצתית עמוקה: מעטים הם היכולים להגיע למקום, ולבחור לראות בו רק את הטוב. אנושי הוא לפחד מן הלא ידוע, לשתוק ולעמוד מן הצד על מנת שלא להפוך למטרה ללעג, או להשתמש במנגנוני הגנה של ביקורתיות או שיפוטיות. ובכך מסמנת גולדברג את המודל האידאלי ליצירת קבוצה.

האפיונים הישירים והעקיפים של הדמויות

התרנגולת:

דמות המספר: "תרנגולת שמנה. כל היום בביתה על משכבה מתהפכת. היא כל כך שמנה שקשה לה ללכת". מדוע בוחרים להגדיר אותה דווקא באמצעות השומן ולא כסמל לדאגה אימהית וטיפול מסור באפרוחים?

הנמלה: "תרנגולת עצלה…מרוב שומן קשה לה ללכת" הנמלה מוסיפה שמן למדורה. אדם שמן אינו בהכרח עצל.

למרות מה שנאמר עליה, עולה ויורדת התרנגולת 5 פעמים עד לקומה החמישית מה שמעיד על מידת ההגזמה של דמות המספר והנמלה.

היונה: "התרנגולת טובת כרבולת". מצוי קשר בין כרבולת התרנגול ובין פריון וחיוניות. היונה מקשרת את התרנגולת לאימהות.

 

הקוקייה:

דמות המספר: "בניה גרים בבתים אחרים". דמות-המספר בוחרת לאפיין אותה באמצעות מנהג של חלק מהקוקיות להטיל ביצים בקינים של ציפורים אחרות. אבל הקוקייה נקשרת גם לפריון וגשם, ושירתה הראשונה מבשרת את האביב ואת קציר החיטים.[38]

הארנבת אומרת עליה: "איך אשב פה…עם קוקייה מפקירה הבנים? כל בניה גדלו בקינים זרים, כולם עזובים, כולם מופקרים". גם הארנבת מוסיפה שמן על המדורה; את הבית היא מתארת כזר ואת הבנים כעזובים ומופקרים.

היונה: הקוקייה יפהפייה. היא מחפשת אסתטיקה ויופי.

החתולה

דמות המספר: "חתולה כושית נקיה, מגונדרת. על צוואר יש לה סרט". למרות שבעברית למילה 'כושית' אין קונוטציה שלילית (מי שנולד בארץ כוש), דמות המספר בוחרת להתייחס לצבע עורה, במקום להתייחס לתכונות אחרות שלה כגון: עצמאות, חמימות, מסירות לבית, אוהבת להשתעשע ולוכדת עכברים. כמו-כן היא מתארת אותה כמגונדרת שהיא בעלת קונוטציה שלילית, כמי שכל היום עסוקה במלבושיה, בתסרוקתה ובמראה החיצוני. בתקופה שהיצירה יצאה לאור גנדור נחשב לתכונה שלילית.

החזיר: הטיעון שלו גזעני. מראש הוא פוסל את האדם בגין צבע עורו.

היונה: "החתולה – כל-כך נקיה". היונה מתייחסת דווקא לניקיון (תכונה חשובה ביחסי שכנות) ובכך להדגיש שהחזיר המלוכלך אינו ראוי להיכנס למגדל.

 

הסנאית

דמות המספר: "בשמחה ונחת אגוזים מפצחת". דמות המחבר בוחרת לאפיין אותה באמצעות היכולת לפצח אגוזים שעלולה להרעיש במקצת. אך לסנאים יש יכולת חברתית מפותחת ביותר, הם זריזים מאד, מיומנים בטיפוס ובקפיצה, יצורים מסקרנים ובעלי זנב פרוותי ארוך ויפה.

הזמיר: "וסנאית כל היום אגוזים מפצחת. עולה קול פיצוחם עד לב השמיים. איום ונורא, מחריש אוזניים". גם הזמיר מוסיף שמן על המדורה ומגזים ברעש של פיצוח האגוזים שיכול להגיע עד לשמים, ושהיא כל היום רק מפצחת.

היונה: "והסנאית בעלת אגוזים יודעת לחיות חיים עליזים". גם היונה מתייחסת לתופעת אגירת האגוזים של הסנאים (בעלת אגוזים), אך שמה את הדברים בפרופורציה. אין מדובר ברעש נוראי, אלא בשמחת חיים.

2.3 ההתייחסות לסטריאוטיפים ולדעות קדומות אשר מובילים לקונפליקטים בין תרבויות.

"דירה להשכיר" משקפת מצב חברתי גם באמצעות השימוש בסטריאוטיפים ובדעות הקדומות.

כיצד נוצר סטריאוטיפ? מגדירים את האדם באמצעות תכונה אחת, אשר הופכת להיות האדם עצמו. בכך מפחיתים ממורכבותו והופכים אותו לטוב או לרע. מכאן הדרך קצרה לתפיסה גזענית; חוסר קבלה של האחר והפיכתו לזר שאינו שייך לקבוצה, אלא משתייך לקבוצה שהמאפיין שלה הוא התכונה הזו. החברה יודעת למצוא תכונה אחת בולטת של האדם ולסווג אותו באמצעותה, ועורכת הכללה והתייחסות קולקטיבית אל הפרט. עוד בטרם התקיימה אינטראקציה חברתית כבר מסיקה הנמלה שאם התרנגולת שמנה היא חייבת להיות עצלנית. מה גם שתכונה זו אינה מפריעה ליצירת יחסי שכנות טובים. הארנבת מתייחסת לסטריאוטיפ שהקוקייה מפקירה את בניה, והם גרים בבתים אחרים. אם הבנים אינם גרים במגדל זה, מדוע זה צריך להפריע לארנבת ולילדיה? החזיר מתייחס רק לצבע העור השחור ומראש פוסל את החתולה.

החזרה של השוכרים הפוטנציאליים ביצירה: "השכנים אינם טובים בעיני" יוצרת תחושה של מקהלה, ומבטאת את החשיבה הדוגמטית, הסטיגמטית והקונפורמית. זו תפיסה קולקטיבית שמתנערת מן האחריות, ומאשימה את כל האחרים בכישלונות. סטריאוטיפים ודעות קדומות מובילים להעדר תקשורת, לקונפליקט, לעוינות ולסכסוכים. התגובות לקונפליקט: התנגדות, התבדלות, התנשאות, השמצה, אלימות.

לאה גולדברג מראה שיש לכל אדם תכונות אחרות ושונות, ולא חייבים לראות כל אחד באופן סטריאוטיפי. היא מציגה מציאות אחרת; של גמישות, ראיית המציאות מזווית אחרת ויצירתית ורק כך החיים במגדל יהיו הרמוניים.

בתרבות המערבית נתפס המגדל כטמיר ונעלם, והכניסה אליו מסמלת כיבוש אינטלקטואלי או רגשי, הבנת משמעות החיים וגילוי אמת מיוחדת. ראייה סטריאוטיפית, תפיסה מקובעת, אוטומטיזם  והסתכלות על היבט אחד של ההוויה מונעות מאתנו להבין משמעויות מיוחדות, כי סוד הדברים הוא במורכבותם. רק היונה הרואה את אופיין המגוון של הדמויות, מצליחה לחדור למעמקים ולעלות לקומה העליונה של המגדל.

  1. ההיבט הפסיכולוגי

3.1 מדוע בחרה המשוררת דווקא בחמש קומות ומהו סמלו של המספר חמש בתרבות? בספרות קימות קונבנציות הנקשרות למספרים, והם נושאים עמם תוכן סימבולי מעבר להיותם כמות אבסטרקטית קונקרטית. התפיסה הפיתגוראית והניאו-אפלטונית העניקה משמעות סימבולית למספרים וחקרה את היחס הפנימי שביניהם. התפיסות הללו חדרו לספרות והפכו לעתים לקונבנציות ספרותיות. המספר חמש נקשר לפנטגרם (כוכב מחומש).

באסכולה הפיתגוראית סימל הפנטגרם את גוף האדם השלם, ואת הבריאות המושלמת בגוף ובנפש. חמש קצות סמל הפנטגרם סימלו את חמשת החושים ואת חמשת איברים: ידיים, רגליים, ראש. (אם משרטטים על דמות האדם קוים המחברים את הראש לזרועות ולרגלים הפשוטות נוצר פֶּנטַגְרם). לכן מסמל בתרבות המספר חמש את האדם.[39] הבחירה של לאה גולדברג במספר חמש מאפשרת לפרש את היצירה כעוסקת באדם באשר הוא אדם.

3.2 על מנת להיות אדם שלם, על פי תיאורית "פירמידת הצרכים של מאסלו"[40], זקוק האדם שימולאו צרכיו השונים: מול חמש הקומות של המגדל מצויים חמשת השלבים של צרכי האדם. על פי תיאוריה זו מצויים בבסיס הפירמידה הצרכים הפיזיולוגים הבסיסיים כמו אוכל ושתיה שהתרנגולת והנמלה העמלנית מייצגות אותם.

ברמה השנייה מצויים צרכי הביטחון כגון: המשפחה והילדים שהקוקייה והארנבת מייצגות אותם. לארנבת יש משפחה מרובת ילדים, ואם היא הייתה  מוכנה להיכנס למגדל, החיים בו היו הופכים להיות שונים ומלאים יותר.

ברמה השלישית מצוי הצורך החברתי בהשתייכות ובחברות, אותם מייצג החזיר על דרך השלילה – החלקים שאינם יכולים להיכלל, שאינם שייכים, שהינם גזעניים.

הרמה הרביעית מורכבת מהצורך בהערכה חברתית, בכבוד ובהערכה לתרבות של האדם, אותם מייצגים הסנאית והזמיר.

ברמה החמישית בקצה הפירמידה קים הצורך במימוש עצמי, שבא לידי ביטוי ביצירתיות, בפתרון בעיות, בקבלה, בהכלה, במוסריות וחוסר דעות קדומות.  היונה המשוררת, שמביאה לידי ביטוי ביצירה את כל התכונות הללו, מתאימה להיכנס לגור בקומה החמישית.

3.3 ביצירה "דירה להשכיר" לא מוצגת משפחה. באף דירה אין אבא, אימא וילדים, אלא כל דמות חיה לבדה.[41] אין כאן בית במובן של: משפחה, ילדים חום וקביעות. לדעתי, מחזקת בחירה זו את הטענה שהיצירה עוסקת באדם כפרט.

3.4 ביצירה הדיירים אינם קונים דירה, או לא בונים בית, אלא משכירים דירה במגדל. נוצרת כאן תחושה של ארעיות; זו אינה דירה שלך, אלא דירה שאתה משכיר. המשוררת מתארת את המצב האקסיסטנציאלי של האדם בעולם. הנכסים והרכוש שאנו צוברים בחיינו הינם אשליה, והאדם אינו נמצא בעולם לנצח.

  1. קומה רביעית: האמן ויצירתו – החשיפה האישית

מתוך יומני לאה גולדברג עולה שכל חייה היא מפחדת שמא היא ירשה מאביה  הפרעות נפשיות. היא תופסת את עצמה כאדם ביקורתי שמתחבר בדרך-כלל לפן השלילי במציאות. בגיל 14 היא כותבת ביומנה: "אצלי כבר טבע כזה לא להיות שבעת-רצון. כמה טוב שלא יהיה – אני תמיד אמצא לי רע בטוב הזה…מאושר יכול להיות רק מי שנושא בתוך עצמו את האושר, וכל מי שמחפש אותו מבחוץ לא ימצאנו לעולם. ואני שייכת לסוג האחרון"[42]. ניתן להתייחס אל סך כל הדמויות ביצירה כאל משהו שיוצר שלמות אחת בעלת התנהגויות שונות של האדם. בכל היצירה מוצגת אישיות שאינה אינטגרטיבית וכל צד מושך אותה לכיוון אחר: עצלה מול חרוצה, הפקרות מול שמרנות, גזענות מול קבלה, האליטה מול הפופוליזם. אין בה הרמוניה והשלמה. היונה מסמלת את המוזה. רק כאשר שורה המוזה על המשוררת היא הופכת להיות שלמה עם עצמה וחיה עם עצמה בשלום. היונה יכולה לסמל את אהבתה של המשוררת, את נפשה השברירית, את הציפור האומרת שירה. היונה מייצגת את האמן שבא מעמדת צניעות, מקבל את קהל-היעד נוגע בליבותיהם והם חיים עם האמנות שלו בהרמוניה. היונה הנכנסת למגדל יכולה לסמל את המשורר היהודי ומצויה כאן התכתבות עם ביאליק. בשירו "מאחורי השער"[43] מובילה בת יונים הומיה את הנער לארץ הבחירה, אך המפתח שבור והדלת נעולה והם מתדפקים על השער. הם אבדו את המפתח להמשכה של התרבות או לביטויה של אומנותם. אצל לאה גולדברג קימת תקווה. היונה נכנסת למגדל שוכרת את הדירה והיא הומה בחדרה. השירה נותנת משמעות לחייה.

בנוסף לכך עוברת כחוט השני לאורך יומניה התחושה שהיא אינה משתלבת, שפתאום היא נותרה לבדה לגמרי, שאין לה באמת פרטנר אמיתי שהיא יכולה להישען עליו[44]. ביצירה מתבטאת תחושה זו במצב האקסיסטנציאלי של היונה; היא נכנסת לחדרה וכל היום הומה בו. המשוררת נמצאת לבדה בחדרה, אינה מעורבת ואינה מתערבת עם אחרים. אין בעצם יחסי שכנות אמתיים של תמיכה וחברות. קימת כאן עצבות מהותית. גם שכביכול יש תיאור של אחרית-הימים: עמק יפה, כרמים, שדות, שכנים טובים, חיי שלום עד היום אין "ביחד" אמיתי, אלא כל אחד מבודד בפינתו.

  1. קומה חמישית: המישור לנמען-ילד

5.1 המישור לנמען-ילד בגיל הרך

* סיפור על בעלי חיים. הילד מתוודע ל – 10 בעלי חיים: תרנגולת, נמלה, קוקייה, ארנבת, חזיר, חתולה, זמיר + סנאית (בעלי חיים שאינם מצויים בארץ), עכבר ויונה.

* הילד מזדהה עם המשכירים המושפלים, כועס בעיקר על החזיר שמתנהג ב"חזירות"  ולומד מהיונה מהי ההתייחסות וההתנהגות הרצויה.

* ספור מתח – המתח ביצירה נוצר כמו קפיץ. בכל אפיזודה הנמען נמצא במתח האם השוכר הפוטנציאלי ירצה לגור בדירה. בכל פעם שהשוכר אינו מעוניין להשכיר את הדירה המתח עולה, יחד עם החשש שהדירה לא תושכר. המבנה האפיזודי של היצירה תורם ליצירת המתח.

* הילד נהנה מהיסודות ההומוריסטיים: הומור של סלפסטיק: התרנגולת המתהפכת על משכבה, והחזיר המתגלגל במדרגות עד הקומה החמישית. ההגזמה בתיאור התרנגולת: "היא כל-כך שמנה שקשה לה ללכת", והאבסורד של דברי החזיר  שבעיניו המטבח צריך להיות מלוכלך. מה שנחשב כיתרון בעיני כל דייר, בעיניו הוא חסרון ולהיפך.

דווקא החזיר המתנשא, מכל בעלי החיים, כיוון שהוא מלוכלך, יכול להיות שכן גרוע ומפגע תברואתי.

* הילד לומד סדר עולה מראשון עד חמש (מקומה ראשונה עד קומה חמישית)

5.2 המישור לנמען-ילד החל מגיל 8

סיפור על יחסי שכנות: המסר שלאה גולדברג מעבירה שהיחסים הטובים בין האנשים ובין השכנים יותר חשובים מאשר בית גדול ויפה. יחסים טובים בין השכנים נוצרים בהתחברות לפן החיובי שבהם וברצון לחפש את היופי בכל אחד. היונה מלמדת אותם לקבל את השונה והמיוחד, והופכת את החיים במגדל לאידיאליים.

לאה גולדברג מעלה על נס את ערך החברות מול התרבות החומרית.

  1. סיכום

מבחינתה של לאה גולדברג הארץ הזאת היא עבורנו דירה להשכיר ולא נחלה שלנו. בוני מגדל בבל חטאו בחטא ההיבריס. ברצותם לבנות מגדל שיגיע לשמים, חשבו שיכולו לשלוט בארץ ובעולם כולו. על מנת שלא לחטוא בחטא מגדל בבל, מבקשת ביצירה לאה גולדברג לבנות מגדל שיהיה עבורנו דירה להשכיר. היצירה "דירה להשכיר" אינה דוגלת באחדות, אלא באיחוד הניגודים. לטענתה לא ניתן יהיה לדור בכפיפה אחת אם כל אחד ירצה להשליט את תרבותו על האחרים. צריך לתת לכל אחד ביטוי. לא לשאוף להתמזגות ולביטול זהות, אלא להביא לידי ביטוי את התרבויות השונות; רב-תרבותיות ורב-גוניות. המסר המרכזי של היצירה דן בקבלת האחר והשונה ממנהגיך. היא דוגלת בחיים של זה בצד זה תוך כבוד הדדי, ותוך הדגשת הצדדים היפים שיש לכל אחד להציע.

©

2016

עריכה: יהלי פוגל

 

 

ביבליוגרפיה

 

  • אינטרנט. "אלגוריה" אנציקלופדיה ynet
  • אינטרנט. ויקיפדיה ערך "גזענות"
  • אינטרנט. ויקיפדיה ערך "גזענות בישראל"
  • אינטרנט. ויקיפדיה – ערך "מוזיקה מזרחית"
  • אינטרנט. ויקיפדיה – ערך "מוזיקת רוק ופופ בישראל"
  • אינטרנט. "כור היתוך" + "מיזוג גלויות" ויקיפדיה
  • אינטרנט – כי לו נאה – PIYUT – פיוט.
  • אינטרנט רוביק רוזנטל : גורלו המר של העכבר/ מילון רב-מילים
  • ביאליק חיים נחמן [1923](1971). "מאחורי השער" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר
  • בן-עמי פיינגולד (1985). "ארמון יפה אך לא למגורים" בין 'גן הדובדבנים' 'לבעלת הארמון' מאזניים נ"ט ת"א: סתווית
  • גולדברג לאה(1955). בעלת הארמון" מרחביה: ספריית-פועלים
  • גולדברג לאה (1970)[1948]. דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים
  • גולדברג לאה (1977)[1939]. נסים ונפלאות ת"א: ספרית פועלים
  • גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים בעריכת רחל ואריה אהרוני
  • מדרש שיר השירים
  • מירנדה ברוס-מיטפורד (1998). סימנים וסמלים ירושלים :כתר
  • משיח סלינה (תשמ"ז). "הז'אנר האלגורי וספרות ילדים" ספרות ילדים ונוער
  • משנה אבות
  • רזי תמי (2009). ילדי ההפקר – החצר האחורית של תל-אביב המנדטורית ת"א: עם עובד
  • שנהב יהודה ויונה יוסי (עורכים) (2008) פתח דבר גזענות בישראל ת"א: הקיבוץ המאוחד
  • שפירא יונתן (1984). עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית, תל–אביב
  • תלמוד בבלי בבא מציעא
  • תלמוד בבלי בבא בתרא
  • תלמוד בבלי ברכות
  • תלמוד בבלי יבמות

 

נספח: "דירה להשכיר" בהוצאת "משמר לילדים שבגן" 10.48

 

הערות:

[1]  היצירה יצאה לאור בעברית בשלוש גרסאות: הגרסה הראשונה משנת 1948 עם איורים של רות שלוס. הגרסה השנייה משנת 1959 עם איורים של שושנה היימן, ואילו הגרסה השלישית יצאה לאור ב1970 עם איוריו של שמואל כץ. מהגרסה של 1970 יצאו לאור יותר מ 60 מהדורות. כמו כן יצאה היצירה בקלטות וידיאו, ב – DVD  והומחזה בתאטרוני-ילדים.  בתחרות "בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר" בחסות "מעריב" ובנק הפועלים בשנת 2005 היא זכתה במקום ראשון.

 

[2]  שבועון לילדים של העיתון "על המשמר", ביטאונה של תנועת "השומר הצעיר" ומפ"ם. העיתון היה בעל צביון סוציאליסטי, ציוני ודגל בשלום ובשוויון.

[3]  אינטרנט. "אלגוריה" אנציקלופדיה ynet

[4]  משיח סלינה (תשמ"ז). "הז'אנר האלגורי וספרות ילדים" ספרות ילדים ונוער חוברת נ"א עמ' 23

[5]  גולדברג לאה (1970). דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים

[6]  אינטרנט. "כור היתוך" + "מיזוג גלויות" ויקיפדיה

[7]  דברי גיורא יוספטל ראש מחלקת הקליטה בסוכנות בקונגרס הציוני ה – 23

[8]  גולדברג לאה (1970). דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים

[9]  הכוונה למגדלי מגורים ולא למגדל מים.

[10]  גולדברג לאה(1955). בעלת הארמון" מרחביה: ספריית-פועלים. המחזה הוצג ב"קאמרי" ב – 1955 והוא עוסק באציל אריסטוקרט, שהציל נערה צעירה יהודייה מפני הנאצים, החביא אותה בארמונו, התאהב בה ואחרי שנגמרה המלחמה, לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, המשיך להחביא אותה ולמעשה השאיר אותה בכלא. שליחים שבאים מהארץ מגלים אותה, מספרים לה את האמת והיא עוזבת את הארמון ועולה לארץ.

 

[11]  שפירא יונתן (1984) .עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית, תל–אביב. עמ' 16 – 17

[12]  גולדברג לאה (1970). דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים

 

[13]  רזי תמי (2009). ילדי ההפקר – החצר האחורית של תל-אביב המנדטורית ת"א: עם עובד

[14]  "נסים ונפלאות" יצא לאור לראשונה בהמשכים בשנת 1939 ב"דבר לילדים".

דברים ברוח זו נכתבו גם על ידי יגאל מוסינזון. על ילדי חסמבה הוטלה משימה לחסל חבורת ילדי הפקר שהתגוררו "בשטח הגדול" ויצאו לתרבות רעה. עמדת המשטרה בספר: כנופיית נערים פושעים מסכנת את שלום האזרח ורכושו וגורמת למשטרה צרות צרורות. עמדת הסופר: המטרה אינה להושיבם בכלא. הילד אינו אשם, אשמה החברה המגדלת אותו. אסור שיהיו במדינת ישראל ילדים בני בלי בית וילדי הפקר. כל ילד שיוצא לתרבות רעה הוא כתם על מצפוננו. המטרה של ילדי חסמבה ללכת לפרברי העוני ולהפוך את ילדי ההפקר לאנשים מועילים לחברה, להפגיש אותם עם המושבים והקיבוצים ולהראות להם דרך יפה של חיי עבודה ועמל. חסמבה וילדי ההפקר (1955) ת"א: משכל עמ' 7, 13, 38-9

[15]  גולדברג לאה (1977)[1954]. "שיח ידידות" נסים ונפלאות ת"א: ספרית פועלים עמ' 54-55

[16]  מצד שני היא אינה מתעלמת מהילדים שהתדרדרו לפשע, והיא מדגישה שמוטלת עלינו כחברה החובה לטפל בילדים הללו, למצוא את המסילות לליבם ולהפכם לאנשים מועילים לחברה.

[17]  גולדברג לאה (1970). דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים

[18]  אינטרנט. ויקיפדיה ערך "גזענות"

[19]  יבמות קי"ב ב. הפירוש: משל לבעל ואשתו שאינם יכולים לדור ביחד, כשאחד מהם צריך להיזהר תמיד מהשני ממכשול או מקטטה, ולא ניתן תמיד להיזהר מהם.

[20]  פיוט זה מושר בסוף ההגדה של פסח. לא ידוע מי מחברו של הפיוט אולם הוא מופיע בהגדות כבר מאמצע ימי הביניים. הפיוט בנוי לפי סדר הא"ב – שני הביטויים הראשונים הם שבח לקב"ה (אדיר, בחור; דגול, הדור…) והביטוי השלישי מונה את משרתיו השונים, מלאכים ובני אדם, המשבחים אותו (גדודיו, ותיקיו, טפסריו…) ואומרים את הפזמון החוזר: לְךָ וּלְךָ. לְךָ כִּי לְךָ. לְךָ אַף לְךָ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה. כִּי לוֹ נָאֶה. כִּי לוֹ יָאֶה.
בפזמון חוזרת המילה לך שבע פעמים, מספר משמעותי במחשבה היהודית.  מתוך: אינטרנט – כי לו נאה – PIYUT – פיוט.

[21]  ויקיפדיה ערך "גזענות בישראל"

[22]  שנהב יהודה ויונה יוסי (עורכים) (2008) פתח דבר גזענות בישראל ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 8-9

[23]  בן-עמי פיינגולד (1985). "ארמון יפה אך לא למגורים" בין 'גן הדובדבנים' 'לבעלת הארמון' מאזניים נ"ט ת"א: סתווית עמ'  38.

[24]  מירנדה ברוס-מיטפורד (1998). סימנים וסמלים ירושלים :כתר עמ' 67

[25]  גולדברג לאה (1970). דירה להשכיר מרחביה: ספריית-פועלים. ההדגשות הן שלי.

[26]  ויקיפדיה – ערך "מוזיקה מזרחית"

[27]  ויקיפדיה – ערך "מוזיקת רוק ופופ בישראל"

[28]  אינטרנט רוביק רוזנטל : גורלו המר של העכבר/ מילון רב-מילים

[29]  מירנדה ברוס-מיטפורד (1998). סימנים וסמלים ירושלים :כתר עמ' 65

[30]  ברכות נ"ג ע"ב:

[31]  מדרש שיר השירים ד.

[32]  החל מהעת העתיקה השתמשו ביונים להעברת ידיעות ובשורות. כל יונה שבה לרוב אל קינה ואל בן-זוגה גם ממרחקים ארוכים מאד. ויקיפדיה.

[33]  פרוש הרשב"ם בבא בתרא ע"ה ב

[34]  אבות ג י"א

[35]  בבא מציעא נ"ח ע"ב

[36]  ברכות מ"ג ע"ב

[37] תיאורטיקנים רבים מתורת הקבוצות מתייחסים לשלבים אותם הקבוצה צריכה לעבור על מנת להתקדם לרמת התפתחות גבוהה יותר. קבוצות שלא מתמודדות ופותרות עימותים וקונפליקטים לא יתקדמו לשלב הגבוה יותר.

[38]  מירנדה ברוס-מיטפורד (1998). סימנים וסמלים ירושלים :כתר עמ' 64

 

[39]  משה ברש וגרטה ליבוביץ (תשכ"ח). ערך "מחומש" האנציקלופדיה העברית ירושלים: החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ כרך י"ח עמ' 243.

 

[40] Maslow Abraham H. (1962). Toward a Psychology of Being N.J: Princeton

[41]  לא כמו: "הבית של יעל", "דובילה בונה לו בית", "הבית של פיסטוק"

[42]  גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים עמ' 67 בעריכת רחל ואריה אהרוני

[43]  ביאליק חיים נחמן [1923](1971). "מאחורי השער" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' צ"ה

[44]  גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים עמ' 428 בעריכת רחל ואריה אהרוני

 

6 thoughts on “דירה להשכיר – קריאה בחמש קומות”

  1. שמעונה היקרה,
    לא ניתן בקריאה אחת ויחידה לעמוד על שפע הדימויים, הרבדים הגלויים והנסתרים ביצירה נפלאה זו המכוונת לילדים תוך קריצה למבוגרים מביני-דבר. אעלה כאן מעט ממה שקלטתי בקריאה ראשונה: חשיפה אישית של הסופרת לאה גולדברג, התייחסות לסטראוטיפים ולדעות קדומות, התנגשות בין תרבויות, הומור ובקורת מרומזים, איחוד ניגודים, שיקוף מצב התרבות בארץ, הצורך בקבלת השונה והאחר ממך, הצורך בחיים משותפים זה בצד זה, תוך כבוד הדדי וראיית הצדדים החיוביים באחר, מציאת משמעויות נסתרות, התערות העולים בישוב הוותיק, אפשרות קיום רב-תרבותיות בלי שמישהו יוותר על עברו וערכיו, העלאת השאלה אם ניאלץ לחיות מפולגים או נשכיל לחיות בהרמוניה? בעיות חינוך, מעמדות וגזענות, איזון חברתי, התמקמות והשתלבות קבוצתית, הצורך בספוק צרכיו הבסיסיים של כל אדם: מזון, בטחון אישי וכלכלי, השתייכות והערכה חברתית, מימוש עצמי.
    והכל תוך סיפור/שירה כתובים נפלא ומעניינים גם ברובד הגלוי לעין המתאים לכל רמה…
    תבורכי על פקיחת עיני הקורא באשר לרבדים הגלויים והנסתרים ויצירת גרוי מחשבתי נפלא. תודה!
    עמנואל כבירי

  2. מאמר נהדר,
    שאלה האם תוכלי לתת הסבר הנוגע לאיורים? באיור של הזמיר אפשר לראות שהצפור דומה מעט לקוקיה המאוירת 2 דפים קודם. מדוע בחר המאייר לצייר את הזמיר כצפור נקבה למרות שהטקסט במפורש מתכוון לזכר? האם בגרסה הקודמת איור השמיר היה שונה?
    תודה.

    1. שלום חגית,
      את צודקת שהזמיר מאויר כנקבה, בעיקר לפי הלבוש. האיור הזה אינו משקף את הטקסט. שמואל כץ המאייר כנראה לא התייחס לנושא המגדרי, ולא דייק בעניין זה. בנוסף לכך בהוצאות הראשונות הוא טעה ולא אייר 5 קומות אלא 4 קומות. את השאלה מדוע הוא עשה זאת צריכים לחקור פסיכולוגים…
      איך שלא יהיה הוא האניש את הדמויות באיורים הנפלאים שלו.
      בגרסה הקודמת (מצויה בנספח במאמר) מצויים 3 איורים בשחור לבן. רק באיור אחד מוצגים 2 שוכרים: הנמלה והשפנה (אחר זה תוקן לארנבת).
      בברכה,
      שמעונה

  3. האם שוכרות הדירות ודיירות המגדל כולן בדמות נשית – סנאית ולא סנאי..תרנגולת ולא תרנגול..וכו' משך את תשומת ליבך בניתוח המעמיק?! ואולי חסר משמעות הוא..

    1. שלום אופיר,
      משמעותי מאד.
      העכבר שהוא זכר עזב את הדירה. שני הזכרים שבאים לשכור את הדירה (החזיר והזמיר)מתנהגים בחזירות ובהתנשאות ולא זכו להיכנס. הדמות הנשית (היונה) נכנסת והחיים הופכים להיות הרמוניים. ניתן לפרש תמה זו הן בהיבט האישי של לאה גולדברג,הן בהיבט הפמיניסטי והן בתפיסת העולם של התפקיד של הפן הנשי במציאות.
      שנה טובה,
      שמעונה

Comments are closed.