המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים? או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.

המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים?  או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.                        

ד"ר שמעונה פוגל                                                                             עריכה: יהלי פוגל

היצירה "המפוזר מכפר אז"ר" בעיבודה של לאה גולדברג נחשבת לאחת היצירות ההומוריסטיות הידועות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית[1]. במקור נכתבה יצירה זו על-ידי סמואיל יעקבלביץ מרשק, גדול המשוררים לילדים בברית-המועצות, בשנת 1932 ושמה: "הנה כך הוא מפוזר"[2].

יצירה זו עוסקת באי הבנה / הבנה של קודים חברתיים והיא דנה במערכת היחסים שבין 'האחר' ובין החברה. לא מקרה הוא, שהסמל המרכזי בה הוא של קרון מנותק.

המאמר ידון ביצירה בגרסת המקור, תוך השוואה לשלושת העיבודים שערכה לאה גולדברג, ששבה ותרגמה (עיבדה) את היצירה, תוך שהיא משנה ומרחיבה אותה. כמו-כן אראה:  א. את הביקורת הרב-שכבתית של מרשק, וכיצד הוא מהלך, ביצירה זו, על חבל דק, בין הטיפות, בביקורתו הסמויה על המשטר בברית-המועצות ועל מציאות החיים בה.   ב.  את קומות הפרשנות השונות בעיבודים של לאה גולדברג והעברת הדגש מביקורת חברתית-פוליטית לזווית-ראיה אקזיסטנציאלית.

  1. חומרי המציאות במקור

במקור, גר הגיבור בלנינגרד ברחוב ספציפי בעיר. (בתעתיק עברי שמו בָּסְאֵינוֹי ומשמעו: רחוב הבריכה). ברחוב זה גרו בשנות ה-30 מדענים, אומנים ואינטלקטואלים[3].

על-פי התחנות אותן מציין הגיבור, ניתן לשער שהוא מתכנן לנסוע מלנינגרד למוסקבה. מדובר במרחק של מאות ק"מ, בזמן נסיעה של מספר ימים בוודאי בשנות ה-30 וברכבת זו היו קרונות שינה. יש לציין שתחנת הרכבת בלנינגרד היא בית נתיבות ענק. כחלק משגרת בית הנתיבות, מחברים ומנתקים קרונות לפי הצורך, וקרונות לא מחוברים אינם חייבים לעמוד בצד. כמו-כן, החשמלית הייתה אמצעי תחבורה עירוני עיקרי ברוסיה.

  1. פרשנות

הן במקור והן בעיבוד בנויה יצירה זו בכמה קומות של פרשנות, ומצויים בה אלמנטים הומוריסטיים שילדים בגיל הרך מסוגלים להבין ואלמנטים הומוריסטיים המיועדים לנמען המבוגר.

2.1     הפן הילדי של היצירה במקור

מבחינה לשונית, אוצר המילים ומבנה המשפטים במקור מאד אלמנטרי ומתאים לילדים בגיל הרך. מבחינת הבנת סוגי ההומור מוצגת במרכז היצירה דמות של אדם מבוגר מבולבל ומפוזר. ההבנה וההנאה מהומור של "המבולבל והמפוזר" הוא אחד מהשלבים הראשונים בהתפתחות חוש ההומור אצל ילדים[4]. באכספוזיציה מתארת דמות-המספר

את הגיבור המפוזר בביתו, וכל פעולות הפיזור נקשרות לנושא הלבוש: במקום חולצה הוא לובש מכנסיים, לובש מעיל שאינו שלו, נועל מגפיים שאינם שלו, במקום כובע הוא חובש

מחבת ונועל כפפות על העקבים של הערדליים. הפעולות הללו קשורות לניסיון היום-יומי של ילד בן 4-5. בתיאור המפוזר החובש מחבת במקום כובע מצוי נוסף לאפקט הבלבול גם אפקט של הגזמה, שהילד בגיל 4-5 מבין אותה[5]. כאשר המפוזר לובש מעיל ונועל מגפיים, פעמיים מעמידים אותו על טעותו ואומרים לו (לא נאמר במפורש מי, אבל ניתן לשער שמדובר בבני משפחה מבוגרים או אולי גם הילדים): "לא שלכם". המודל של "אומרים לו" מתאים ליחסי הורה-ילד, ואילו כאן התהפכו היוצרות. הילד בגיל הרך נהנה ללעוג למבוגר המבולבל ומבחינה פסיכולוגית ההנאה הזו מחזקת את האגו שלו. באיור במקור הרוסי הוא לובש מעיל של ילדה קטנה (אולי בתו), אך ניתן גם לשער שהוא לובש מעיל נשי. בהמשך נוסע הגיבור מלנינגרד למוסקבה ורוצה לקנות כרטיס לרכבת במזנון, לקנות קוואס (מעין גזוז) בקופת הכרטיסים והוא נכנס לקרון שאינו מחובר לקטר. הפעולות הללו אמנם אינן נקשרות לניסיון היום-יומי של הילד בגיל הרך, אך הוא מכיר אותן ומבין את אי-ההלימה. בכניסת "המפוזר" לחשמלית מתאר מרשק סיטואציה קומית. הגיבור פונה לנהג בנימוס מופרז, שאינו הולם את הסיטואציה. בפניה זו יוצר מרשק משחקי לשון המורכבים  מהכלאה של מילים[6]. יחד עם זאת, הופך הגיבור את היוצרות בין הנהג ובין הקרון של החשמלית: הוא פונה לקרון כאל הוד מעלתו, והוא מתייחס לקרון כאילו הוא הנהג. הילד בגיל הרך נהנה ממשחקי הלשון ומבין שהמבוגר מתבלבל כשהוא פונה לחשמלית כאל נהג אנושי. אחר-כך שואל המפוזר את הנהג: "האם אפשר לעצור את התחלית ליד החשמנה?" (והכוונה: האם אפשר לעצור את תחנת הרכבת ליד החשמלית?). בשאלתו מצויים שני אפקטים קומיים: האחד משחקי- לשון (או בלשונה של דתיה בן-דור: שטו"זים = שטויות בחרוזים). מהמילים 'תחנה' ו'חשמלית' הוא יוצר בהכלאה שני שטו"זים: 'תחלית' ו'חשמנה'. במקביל לסוגי ההומור הקודמים נהנה הילד בגיל הרך ממשחקי המילים והמשטו"זים[7].  האפקט השני נוצר מחוסר ההלימה בין הנע והקבוע: אפשר לעצור את החשמלית ליד תחנת הרכבת אך לא את תחנת-הרכבת ליד החשמלית. ילדים בני חמש המכירים את תחנת-הרכבת ואת החשמלית יכולים להבין את הכשל הלוגי שבדברי הגיבור.

מרשק משתמש בפזמון חוזר הפועל כאלמנט קפיץ: שלוש פעמים אומרים עוברי אורח לגיבור: "זו העיר לנינגרד" ושש פעמים מופיע הפזמון: "הנה כך הוא המפוזר / מרחוב הבריכה". אלמנט הקפיץ מעורר בנמען-ילד את הציפייה לעוד התנהגות יוצאת דופן של הגיבור ואת הלעג לאידו.

ביצירה זו המבוגר אינו משחק מבולבל, אלא הוא מתואר כמפוזר אמיתי. סיטואציה זו מאפשרת היפוך אוטוריטה, כיוון שהילד צוחק על מבוגר שהכל צוחקים עליו. צחוק זה מקורו בשמחה לאיד[8] והוא משמש גם ללכידות חברתית. אמנם בהצגת מבוגר מגוחך, מצוי אלמנט אנטי-חינוכי לנמען-ילד (בוודאי בשנות השלושים), אולם מבחינה פסיכולוגית האגו שלו מתחזק.

ברמה של הנמען-ילד מצוי ביצירה זו מסר חינוכי בדבר חשיבות הסדר והארגון. מנת חלקו של האדם המבולבל והמפוזר, על-פי יצירה זו, תהיה ניתוק מן המציאות, חוסר תפקוד ולעג חברתי. הוא לא יגיע לשום מקום ולא יצליח להסתדר. המסר הגלוי לנמען-ילד: חשוב מאד ללמוד להיות מאורגנים ומסודרים, שכן המחיר על אי הסדר הוא גבוה.

2.2     הביקורת הפוליטית-החברתית המיועדת לנמען-המבוגר – הסמל של הקרון המנותק במקור

ביצירה זו מהלך מרשק על חבל דק מאד. מחד גיסא, מיישרת הביקורת החברתית קו עם המשטר הקומוניסטי, מאידך גיסא, בקומה אחרת, ניתן לראות ביצירה ביקורת סמויה ונוקבת על המשטר והחיים בברית-המועצות.  אדם הנכנס מרצונו לקרון מנותק מסמל אדם מנותק מן המציאות ומן הקודים החברתיים של סביבתו. מרשק, באמצעות הפזמון, חוזר שבע פעמים שהמפוזר גר ברחוב "בסיאנו" (רחוב הבריכה). החזרה הזאת, הבונה את אלמנט הקפיץ, ממקדת את תשומת-ליבו של הקורא להתייחס לרחוב המסוים הזה. כפי שנאמר לעיל, גר הגיבור בשכונה של אנשי-רוח ואינטלקטואלים. לכן ניתן לשער, שהמפוזר של מרשק מיצג דמות של פרופסור מפוזר או של אמן מן הבוהמה. האינטלקטואלים ברוסיה הסובייטית נתפסו כדמויות נלעגות, שהמשטר התייחס אליהן בעוינות, במקרה הטוב, בעיקר אם הם היו ליברלים ודגלו בחירות המחשבה. האינטלקטואלים נתפסו כשליליים בעיקר בגלל חוסר הפרודוקטיביות והמעשיות שלהם. הדמות הנערצת  והראויה לחיקוי, בעיקר לדור הצעיר, הייתה הגיבור המפלגתי הפרולטרי והאנשים שעסקו במקצועות יצרניים.

אחד מביטויי הפיזור של הגיבור הוא בנושא הלבוש. "הלבוש עושה את האדם", כמאמר הפתגם, והוא מסמל את הקודים החברתיים והתרבותיים. חוסר היכולת של הגיבור ללבוש בגדים המתאימים למידותיו מיצג חוסר סוציאליזציה ואת חוסר יכולתו, או רצונו להשתלב בקודים החברתיים. לבושו המוזר ויוצא-הדופן מעיד גם הוא על חוסר השתלבותו בסביבה.

ביצירה, אומרים אחרים לגיבור שהוא לובש בגדים שאינם שלו. ניתן לראות בגיבור הלובש את הבגדים הללו, את האמן ואיש הבוהמה המתלבש באופן יצירתי ומקורי. החדשנות והשונות בנושא הלבוש אפיינו את אנשי הבוהמה בתרבות המערבית, ובהרבה מקרים הם שמשו מודל לחיקוי. אך בברית-המועצות הוכתבו הלבוש והאופנה ונקבעו על-ידי המפלגה הקומוניסטית. לכן האמן או האינטלקטואל, שלא הלך בתלם גם בנושא הלבוש בלט בחריגותו.

בקומה אחת מישרת הביקורת החברתית קו עם המשטר: כשם שהסביבה לועגת ללבושו של הגיבור, כך האינטלקטואלים ואנשי הרוח נתפסים בעיני החברה כנלעגים, ואינם יכולים לשמש מודל לחיקוי. אך באינטרפרטציה אחרת וסמויה ניתן לראות בגיבור את האמן שלא רצה ולא יכול היה לקבל את ההוראות והתכתיבים של המשטר הקומוניסטי בנושא יצירתו: בדבר האמנות המותרת והאמנות האסורה, שכן ברוסיה הקומוניסטית האמנים והאינטלקטואלים שלא הלכו בתלם, הסתכנו בנפשם. אחת הדרכים שלהם לשרוד הייתה "להיכנס לקרון מנותק" ולא לבטא בפומבי את יצירתם. אך בדרך זו הם ניתקו את עצמם או מסביבתם או מהאמת הפנימית שלהם, ובצורה זו לא הגיעו ליעדם ולא הייתה להם השפעה. לעומת זאת אינטלקטואלים שניסו לבטא את עצמם הוכנסו לבתי-חולים לחולי נפש, או בהקבלה ליצירה "הוכנסו לקרון מנותק". ניתקו אותם מהמציאות, כדי שלא יוכלו להשפיע ולעורר מחשבה הנוגדת לתפיסה של המשטר הדיקטטורי.

בקומה שניה מצוי כאן תיאור מאד סמוי המבטא את מצבם של אנשי הרוח, האמנים והאינטלקטואלים ברוסיה הסובייטית. קרון לא-מחובר מסמל אדם שאינו מחובר למציאות, המנותק מהחברה ומהסביבה, אשר אינו נע עם הזרם. לכן, הוא לא יגיע ליעדו, ויישאר תקוע במקום. למעשה הגיבור אינו רק תקוע במקום, אלא הוא הולך אחורה. כי אדם שאינו משתלב עם הקדמה למעשה נמצא בנסיגה לאחור.

האינטלקטואלים היו צריכים להיות הקטר – המובילים. אבל הם לא מתחברים, ואינם מוכנים להיות מובלים, אם הקטר לא יוליך אותם למקום שהם רוצים. לכן הם בוחרים להיות בקרון לא מחובר.

יתכן שבאמצעות יצירה זו שלח מרשק מסר סמוי לחו"ל על היחס לו זכו האינטלקטואלים ברוסיה הסובייטית.

כמו כן, יכול הקטר הלא-מחובר לסמל את בריה"מ שאינה מתקדמת עם הציביליזציה האירופית והאמריקאית המודרנית, אלא נשארת תקועה ברודנות.

בקומה אחרת, יתכן שמצויה כאן ביקורת על אנשי העולם הישן, שאינם רוצים ואינם יודעים כיצד להתחבר ולהשתלב בחברה החדשה, המתפתחת והמתקדמת. בבחירה זו הם מדומים לאדם הנכנס לקרון מנותק, שלא יוביל אותם ליעדם.

הגיבור המפוזר פונה לנהג החשמלית לא בלשון 'קמרד'  (=חבר), המתאימה לעת החדשה הקומוניסטית בברית-המועצות, אלא בנימוס מופרז המתאים לערכי העולם הישן שלפני המהפכה. פניה זו גם היא מלמדת על אדם שלא הפנים את הקודים החברתיים החדשים ואינו מוכן להתאים את עצמו למציאות.

שלוש פעמים שואל הגיבור את האנשים בתחנת הרכבת לאיזו תחנה הגיע (ל"בלגויה"? ל"פופובקה"? ל"דיבוני"? ל"ימסקייה"?), אך בסוף הוא כועס וצועק: "איזו מין בדיחה זאת? / אני נוסע יממה שנייה, / והגעתי לאחור, / והגעתי ללנינגרד". מבחינה לוגית לא יתכן שהוא נוסע כבר יומיים ובמקום להתקדם, הוא חזר לאחור. הגיבור בטוח שמישהו חמד לו לצון וצחק עליו. בבריה"מ זה היה מאד דו-משמעי. שלוש פעמים אומרים לו אנשים מהרציף שזו לנינגרד, אך אף אחד אינו אומר לו שהקרון אינו מחובר. המציאות המתוארת כאן היא גרוטסקית, והחברה המשתקפת ביצירה היא חברה מנוכרת. החברה הקומוניסטית, שאמורה הייתה לבטל את המעמדות, וקראה לאנשיה בשם חברים, אינה מוצגת כאן כחברת-חסד עוזרת ותומכת, המתייחסת אל הפרטים בה כאל חברים באמת, אלא כחברה אדישה וצינית.

  1. סקירה של העיבודים שערכה לאה גולדברג ליצירה זו:

לאה גולדברג עיבדה יצירה זו שלוש פעמים. לראשונה היא יצאה לאור ב"דבר לילדים" בשנת 1939 בשם: "המפוזר מהוֹר ההר" בלוויית איוריו של נחום גוטמן[9] ומצוין במפורש: על-פי מרשק.

 

השינויים המרכזיים שערכה לאה גולדברג בגרסה הראשונה:

א.  השינוי הבולט שהיא ערכה נקשר לשינוי שמות המקומות:   1.  את קו לנינגרד-מוסקבה היא המירה ל: תל-אביב- מצרים. ספרות הילדים העברית עד שנות השבעים, שהייתה ספרות לאומית, אמצה את הנורמה הרוסית של המרת חומרי מציאות זרים לחומרים מהמציאות של הנמען-ילד. העברה של החומרים שתוארו לעיל למציאות הישראלית היא מלכתחילה בעייתית. המרחקים בארץ קטנים בהרבה, אין רכבות לילה שישנים בהן והרכבות לא היו ועד היום אינן נתיב התחבורה הראשי. כמו כן אין בארץ חשמליות. לאה גולדברג לא רצתה לשבור את הנורמה התרגומית, ולכן, היא העבירה את היעד למצרים ועדין נשארה בתחומי האזור. בגרסה זו תכנן המפוזר לנסוע מתל-אביב למצרים.

  1. את מקום מגורי הגיבור ברחוב "הבריכה" היא המירה ל: "הור ההר". על פניו נראית המרה זו מאולצת, כי הור-ההר נמצא בירדן ולא בארץ-ישראל, ואין הגיון לנסוע מהור-ההר למצרים דרך תל-אביב. לכן, ניתן להסיק שהייתה לה כוונה מיוחדת בהמרה זו ואדון בה בהמשך המאמר.

ב. היא משנה את הפתיחה והסיום של היצירה. במקור נפתחת היצירה במשפט: "גר איש מפוזר / ברחוב הבריכה" ובסיום הגיבור צועק: "אני נוסע יממה שנייה, / והגעתי לאחור, / והגעתי ללנינגרד". לעומת זאת לאה גולדברג מתחילה ב: "כל תינוק אותו הכיר" ומסיימת ב: "את סופו אין איש יודע / את קצו אין איש מכיר".

ג. דמות המפוזר שלה מנותקת לא רק במקום כמו במקור, אלא גם בזמן: "קם בבוקר המפוזר / ושואל: היום – מחר?"

ד. באכספוזיציה היא מרחיבה את תחומי הפיזור מנושא הלבוש. הגיבור מניח חפצים במקומות לא הגיוניים, לכן אינו מוצא אותם: כאשר הוא מחפש מפתח הוא מוצא בארנק זנב של דג, בכיסים – אגסים[10] ואת המפתח הוא תוחב לתוך הגרב.

ה. היא משמיטה את הכעס והצעקות של המפוזר בסיום, כנראה גם מטעמים חינוכיים.

ו. בגרסה זו מצויים שלושה איורים של נחום גוטמן. באחד נראה אדם בגשם, בידו האחת מקל מורם ובידו השניה מטריה סגורה שמוטה למטה ומולו ילד עם מטריה תקנית. יתכן, שמהאיור הזה היא תיצור בגרסה השלישית את: "מטריה סגורה למעלה – / כלפי מטה – הפתוחה!", שהאיור שלה מופיע גם על כריכת הספר.

באותה שנה, חודשים מספר אחר-כך פרסמה לאה גולדברג ב"דבר-לילדים" קומיקס על: אלעזר המפוזר, המפוזר מכפר אז"ר:[11] היא מתארת את הגיבור נכנס לים עם בגדים, וקופץ קפיצת ראש מן הים לשפת הים, ובמקרה אחר הוא רוצה לנסוע באוטובוס, מניח את המזוודה על גג המטען, אך מתיישב בתחנה וקורא ספר. המזוודה נוסעת לכפר, והוא נשאר על הספסל בתחנה.

הגרסה השנייה של העיבוד של לאה גולדברג למפוזר של מרשק יצאה לאור כספר בשנת 1943. גרסה זו דומה מאד לגרסה הראשונה, למעט שינויים מעטים, אך השינוי הבולט שהיא ערכה נקשר להמרה של מקום מגורי הגיבור: את הור ההר היא שינתה לכפר אז"ר. יתכן שבעקבות הקומיקס על אלעזר המפוזר מכפר אז"ר, החליטה לאה גולדברג לשנות את שם היצירה ל: "המפזר מכפר אז"ר"[12]. גם בגרסה זו מצוין במפורש שהיצירה נכתבה על-פי מרשק, ואת האיורים ציירה לאה גרונדיג. כפר אז"ר[13] אינו מקום מוכר לרבים בארץ קל וחומר לנמען-ילד, והוא אינו משמש מקבילה שוות ערך לשכונת האינטלקטואלים בלנינגרד. אך גם בהמרה זו הייתה ללאה גולדברג כוונה מיוחדת ואדון בה להלן.

השינויים המרכזיים שערכה לאה גולדברג בגרסה השלישית:

א. בפעם השלישית בשנת 1968 היא מרחיבה את היצירה ואף מאיירת אותה, וזו הגרסה המוכרת והנמכרת. בעוד שבמקור יש ביצירה 74 שורות, בגרסה הראשונה של העיבוד 84 שורות, ובגרסה השנייה של העיבוד 76 שורות, הרי שבגרסה השלישית יש 157 שורות. בגרסה זו מושמט שמו של מרשק[14].

ב. שינוי נוסף ביעד הנסיעה של הגיבור: כאשר חזרה לאה גולדברג לעדכן ולשכתב את היצירה בגרסה השלישית, הייתה הכניסה למצרים אסורה  לישראלים, ולכן היא החליפה את 'מצרים' בירושלים. המרה זו גררה עמה אילוץ מסוים, משום שבעוד שבמקור ובשתי גרסאות העיבודים מדובר ברכבת לילה, ובנסיעה בת שעות רבות, הנסיעה מתל-אביב לירושלים קצרה בהרבה ואין בה קרונות שינה. כמו-כן, תחנת הרכבת של תל-אביב היא תחנה קטנה ולא בית נתיבות של כרך.

ג. התיבה 'זר' חוזרת בגרסה זו שלושים פעם במילים: מפוזר, א"זר, מוזר. לעומת זאת, כפי שנאמר לעיל, במקור של מרשק חוזר שבע פעמים 'רחוב הבריכה'. בעוד שאצל מרשק, מפנה החזרה את עין המבוגר להתייחס לשכונה הספציפית, החזרה המרובה אצל לאה גולדברג מכוונת להתייחס לנושא 'הזר'.

ד. עצוב תחושת הניתוק – במקור נאמר פעם אחת שהוא נכנס לקרון לא-מחובר: "הוא רץ אל הרציף / נכנס לקרון לא-מחובר". לעומת-זאת, מעבה לאה גולדברג את תחושת הניתוק. בנוסף לחזרה המרובה על התיבה 'זר', היא מתארת את הקרון: 1. קרון בודד אחד 2. מנותק  3. עמד בצד  4. לא המה  5. לא חרק  6. הקרון המנותק  7. בקרון אין אף אדם  8. הקרון לא זע, לא נע. 9. המפוזר רוצה לנסוע ברכבת אחרונה. כפי שמעירה מאיה ערד[15], הגיבור של מרשק הוא בעל משפחה. בני המשפחה מעירים לו שהוא לבש בגדים לא שלו, והדבר ניכר גם באיורים. לעומת זאת, יוצרת לאה גולדברג דמות ערירית, הן בטקסט והן באיורים ובכך היא מעצימה את תחושת הבידוד והניתוק.

כמו כן, כאשר היא מאיירת בפתיחה את הגיבור היא מכניסה אותו לבדו לבועה צהובה, וכנגדו מצויה קבוצת ילדים ביחד בבועה כחולה. סיום היצירה מתאפיין גם הוא בתחושת ניתוק קשה: "את סופו אין איש יודע, את קצו אין איש מכיר".

ה. הרחבה נוספת של פעולות הפיזור באכספוזיציה מעבר לתחום הלבוש, המתאפיינות בהגזמה רבה וקיצוניות: הגיבור אינו מבחין בין יום ולילה, בין השמש והירח, מקיש היקשים בעלי כשל לוגי: "השעה הייתה כבר אמש תשע, אז היום – מחר!", מצחצח שיניים במברשת נעליים, את משקפיו מניח במקרר וכד', אינו שולט בברכות של נימוסים והלכות, ובשל חשש מהצטננות יוצא עם שתי מטריות בגשם ואינו יודע להשתמש בהן. במקור באכספוזיציה מתוארות חמש פעולות של אדם מבולבל, ואילו בגרסה השלישית באכספוזיציה מציגה לאה גולדברג עשרים וששה אלמנטים של בלבול וחוסר הלימה.

ו. במקור באכספוזיציה, עד שהגיבור נוסע בחשמלית לתחנת-הרכבת, הוא אינו מדבר.

מנגד, מדבר המפוזר של לאה גולדברג שבע פעמים ובעיקר עם עצמו. חוסר הארגון והסדר שלו הוא בראש ובראשונה במחשבותיו, והוא שואל שאלות חסרות הגיון. כבר בתיאור הראשון היא מציגה אותו יושב על המטה ושואל מערכת של שאלות בנות ארבעים ושש מילים[16] : "ישנתי כבר?…עת לקום או עת לישון? לא כתוב על השעון!…" כמו כן היא משתמשת בקטע זה בפסיחה: "השעה היתה כבר אמש / תשע, אז היום – מחר!" קטע זה מתאים לנמען-ילד החל מגיל תשע הן מבחינת אורך המשפטים, מורכבותם והבנת נושא הזמן והשעון. אך הנמען-ילד בגיל הרך מתייחס לשיח זה כאל פטפוט מבולבל חסר משמעות.

ז. לאה גולדברג משנה את מבנה היצירה.

מרשק – סה"כ 22 בתים                             גולדברג – סה"כ 33 בתים

13 בתים מרובעים                                    10  בתים בעלי 2 שורות

8  בתים בעלי 2 שורות                              9   בתים מרובעים

1 בית בן 6 שורות                                     7  בתים בני 6 שורות

——–                                                     5  בתים בני  8 שורות

——–                                                     1  בית בן  9 שורות

——–                                                     1  בית בן 10 שורות

 

אצל מרשק רב היצירה סימטרית, למעט הבית בן שש שורות, שבו מתרחשת נקודת האל-חזור ביצירה: הגיבור נכנס לקרון לא-מחובר. התפיסה המרומזת במבנה זה שהעולם מאורגן ומסודר, ורק הגיבור מפוזר. לעומת זאת, מבטא המבנה הא-סימטרי אצל גולדברג את חוסר הסימטרייה והפזור הקיצוני בחיי הגיבור ואת השתלטות הכאוס על המציאות.

ח.  במסגרת ההתייחסות לנושא הזמן, היא מכניסה את התיבה: 'בוקר, ערב, צהרים'. היא משתמשת בציוני הזמן הללו פעמיים: כצרוף כבול בסוף היצירה: "בוקר, ערב, צהרים – רחוקה ירושלים". ובנפרד במהלך היצירה: המפוזר קם בבוקר, חושב שזה ערב ורוצה בצהרים לעלות לירושלים. בשני המקרים היא הופכת את הסדר הטבעי[17].

ט. כפי שנאמר לעיל, רמת השפה במקור פשוטה ואלמנטרית, אך לאה גולדברג הנאמנה לנורמה התרגומית של הספרות העברית עד שנות החמישים[18], המירה אותה לשפה בעלת נורמה סגנונית גבוהה: הן מבחינת אוצר מילים כגון: 'אמש', 'קולחים המים', 'מבוכה', 'לשווא', 'נרתיק' , 'פקפוק', 'אנוס' ועוד, הן מבחינת המבנה התחבירי ואורך המשפטים.

  1. הפרשנות לעיבודים של לאה גולדברג ליצירה

העובדה שלאה גולדברג חזרה לאותה יצירה שלוש פעמים, הרחיבה ושינתה את עיבודיה שלה, אינה סתמית והיא מסמנת לקורא ומזמינה אותו להיכנס בשערי משמעויותיה ופרשניותיה.

לאה גולדברג הייתה נושאת דגל האינטליגנציה והאינטלקטואליות בארץ, והביקורת הפוליטית-חברתית הנקשרת לאינטלקטואלים, המרומזת במקור של מרשק, לא נקשרה לעולמה הנפשי ולמציאות בארץ. לכן היא שינתה את היצירה ועצבה דמות של מפוזר שונה.

א. האלוזיה של הר ההר ומשמעותה ביצירה:  כפי שנאמר לעיל, המירה לאה גולדברג, כבר בגרסה הראשונה, את מקום מגורי הגיבור משכונה של אינטלקטואלים להר ההר. במסורת היהודית נקשר שמו של הר ההר למקום קבורתו של אהרון. לאחר ארבעים שנה של נדודים במדבר עומדים משה ואהרון מנגד לארץ-ישראל רואים אותה מרחוק, אך אינם זוכים להיכנס אליה, כמו כל דור המדבר: "ויבואו כל העדה הר ההר…על גבול ארץ אדום…יאסף אהרון אל עמיו, כי לא יבוא אל הארץ…ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה…וימת אהרון שם".[19] המדרש מקשר את הר ההר גם למקום קבורתו של משה[20]. כלומר שהר ההר מסמל את מקום קבורת האנשים או הדור שלא זכו להגיע ולהיכנס לארץ, ונשארו מאחור.

הגרסה הראשונה יצאה לאור בשנת 1939 כשאימת הנאציזם והפשיזם מרחפת על האנושות. האימה מהיטלר שעלול להחריב את התרבות האנושית ולהפוך את האדם לחיה טורפת באה לידי ביטוי גם בעיתונות לילדים. "המפוזר מהר ההר" מופיע בצד מאמרי מערכת המסבירים ומתארים את המציאות הפוליטית.

בנוסף לכך, מחברת לאה גולדברג בגרסה זו בין הר ההר ובין דמות שאיש אינו יודע את סופה ואיש אינו מכיר את קיצה. לכן, יתכן שניתן לראות בדמות המפוזר, שמראש בוחר לעלות למצרים או לירושלים ברכבת אחרונה, ונכנס בסוף לקרון מנותק, סמל לחברה היהודית באירופה, שעמדה מנגד, לא ניצלה את ההזדמנות האחרונה ולא נכנסה לארץ. יתכן שהוא מייצג את הדור שלא נכנס לרכבת הנכונה, שהייתה מובילה אותו לחיים, אלא נכנס לקרון שחרץ את גורלו, שאיש לא יכיר את סופו ואת קצו. כמו כן יתכן, שבקישור שעורכת לאה גולדברג בין הר ההר ובין הגיבור שאיש אינו יודע את סופו, היא מרמזת לחששותיה לגורל אביה שנשאר באירופה.

בגרסה הראשונה הגיבור, שגר בהר ההר נוסע לת"א, כשהיעד הוא מצרים. הוא יוצא מהמקום שבזיכרון הקולקטיבי היהודי משויך לעונש ולתמרור "אין כניסה", ובמקום שיבוא ממצרים לא"י, הוא מתכוון לצאת מהארץ ולחזור למצרים; במקום לעלות לארץ הוא מתכוון לרדת ממנה. ברמה הפרשנית, יתכן, שהוא רוצה לחזור על המהלך מחדש. לחזור על יציאת מצרים ולהיכנס לארץ ובסוף (כמו בגרסה השלישית) להגיע לירושלים. אבל הניסיון שלו לא עלה בידו, בגלל מצבו הנפשי וניתוקו מהמציאות.

מחוללי התנועה הציונית, מנהיגיה וסופריה הדגישו את ההקבלה בין דור המדבר שיצא ממצרים ובניו שהגיעו לא"י והתנחלו בה, ובין דורם, שהוטל עליו לצאת מאירופה לארץ ולהקים בה בית לאומי[21]. ברמה הפרשנית, יתכן, שלאה גולדברג חוששת ומטילה ספק ביכולת של דורה להצליח לממש את הקמת המדינה היהודית, או בתקופה מאוחרת יותר, להגיע לירושלים, המסמלת את עולם הרוח ואת מושא הגאולה והיא נותרת רחוקה ובלתי מושגת.

ב. האלוזיה של חידת הספינקס – הצרוף הכבול "בוקר, ערב, צהרים" המופיע פעמיים ביצירה, נקשר לחידת הספינקס[22]: "מה הולך בבוקר על ארבע, בצהרים על שתיים ובערב על שלוש?". הספינקס זימרה את חידתה, והיא הייתה חונקת את אלה, שלא עלה בידם לפתור את החידה. אדיפוס הצליח לענות על החידה בשערי תבי, ובכך הביא למותה של המפלצת, שהתאבדה מצוק גבוה[23]. תשובתו של אדיפוס הייתה: " האדם.[24] מחד גיסא, יביא פתרונה של החידה, במיתוס היווני, להשמדת כוחות הרוע ולגאולת העיר, וחוסר היכולת לפותרה יגרור חורבן וכליה. מאידך גיסא, היא נקשרת לאדם באשר הוא אדם. השימוש של צרוף-כבול זה, אצל גולדברג, בהקשר של ירושלים, והציון ש"רחוקה ירושלים" מעצים את התחושה, שמדובר במצבו של האדם בעולם.

הקישור לטרגדיה היוונית של אדיפוס המלך מעלה את התימה המשותפת לשתי היצירות: ההיפוך הוא הפיגורה הדומיננטית הן של המחזה[25] והן של "המפוזר מכפר אז"ר". אצל אדיפוס ההיפוך חל על כל הנתונים: הגיבור הפוך ממה שהוא נדמה, כל התפקידים מתהפכים (הבן הוא הבעל, האם היא האישה) וכל תפקודיו מתהפכים (לדוגמה: זה שבא לרפא את העיר הוא החולה והמחלה). במקביל יצרה לאה גולדברג מצב של כאוס מוחלט. היקום אינו מסודר למן הפעולות הפשוטות של הנחת דברים במקום, ועד לשמש ולירח שאינם יוצרים את ההבדל שבין היום ללילה, וכל תפקודי הגיבור הפוכים. בשני המקרים ההיפוך הזה ממוקד באישיותו של הגיבור, בבדידותו ובמושגיו.

המחזה עוסק, בין השאר, במערכת היחסים בין הבן לאביו. הקישור שערכה לאה גולדברג בין אדיפוס המלך ובין המפוזר מכפר אז"ר, יכול לרמז, במישור הסמוי, שגם העיבוד שלה עוסק ביחסים שבינה ובין אביה. בנוסף לכך, נאמר במחזה על אדיפוס, לאחר שהוא מגלה את האמת, שדעתו לא הייתה צלולה, ואל כלשהו הנחה אותו בשיגעונו. וכן המקהלה שואלת: " מה טיב השיגעון שאחז בך?"[26]. לאה גולדברג אמנם אינה מכנה את הגיבור משוגע, אך התיאור הקיצוני של מהלך מחשבתו, של אופן תפקודו וניתוקו מהמציאות מאפיין אותו ככזה.

ג. המשמעות של הבחירה בכפר- אז"ר:  באמצעות ההמרה של מקום מגורי הגיבור בגרסה השניה לכפר אז"ר, מדגישה המחברת את דמותו של הגיבור כזר, מבודד ומנותק. כי התיבה 'זר' מופיעה בשם זה.

ד. ההתמודדות עם נושא השיגעון: כשלאה גולדברג כתבה את הגרסה השלישית היא הייתה חרשת, וסבלה מדלקות אוזניים קשות. מצב זה הגביר את תחושת הניתוק והבדידות שלה. וכך היא כותבת ביומנה ב – 27.4.63: "פתאום אחזתני אימה, כי ראיתי באיזו מידה בלתי מוגבלת היא בדידותי עכשיו, ושלא זאת בלבד שאין לי מקום ללכת אליו, אלא אין לי איש שיעזור לי, אף לא אחד – אם יקרני דבר מה הכל יתגלגל במדרון ולא תהיה אתי נפש חיה…פתאום נותרתי לבדי לגמרי ויכולה אני לשבור את ראשי בכותל, איש לא יזוז"[27]. על פי היומנים, וכן מבדיקתה של פרופסור עמיה ליבליך, חשבה לאה גולדברג כל חייה שהיא נושאת קללה תורשתית ופחדה להשתגע. בזיכרונות ילדותה מצויים תיאורים קשים המבטאים טראומה אכזרית של אובדן המשענת – בכל המובנים. אולי זו הטראומה שעיצבה את אישיותה, הפחד מפני השיגעון שבפנים ומפני ערעור המציאות מבחוץ.[28] אביה היה חולה במחלת נפש שנים רבות. בילדותה הוא הופיע בבית-הספר כמשוגע, והסב לבתו עלבון ומבוכה בלתי נשכחים. הפחד מהשיגעון התחזק כאשר, בגיל ההתבגרות, גילתה לאה במקרה כי גם אחי האב היה חולה נפש.[29] אמה החליטה להתגרש מאביה החולה, כדי ליצור לה חיים חופשיים מצל מחלתו. כאשר עלו שתיהן לארץ[30], נשאר האב החולה באירופה. כאשר לאה גולדברג מעבדת את היצירה של מרשק, היא מעצבת מפוזר שונה, ובאמצעותו היא מתמודדת עם נושא השיגעון העובר כחוט השני בחששותיה. לא עוד פרופסור קצת מפוזר, אלא אדם החושב ומתנהג כמשוגע וגם החברה מתייחסת אליו ככזה. גם בפתיחה וגם בסיום, כמו בספור מסגרת, היא מאיירת אותו כדמות של "משוגע העיירה" שהילדים מכירים אותו, מורים עליו באצבע ורצים אחריו בלעג. נהג האוטובוס, גם הוא לועג לו ומתייחס אליו כאל משוגע. הגיבור שלה מנותק ממקום, מזמן, מקודים של התנהגות בסיסית, אינו מסוגל לחשוב בהיגיון ואינו יודע להשתמש בחפצים בצורה הולמת. הקרון המנותק שהוא נכנס אליו, מסמל את האדם המנותק מן המציאות, החושב שהוא נוסע, אך למעשה בפועל הוא לא זע ולא נע. כאשר לאה גולדברג מתארת את הקרון הבודד היא משתמשת בתיבות: 'מנותק', 'חרק', 'המנותק' היוצרות את הצליל: תק, תק, תק. אף  שבפועל הקרון לא המה ולא נע, מבחינת המצלול שומעים את תקתוק הרכבת. מצוי כאן פער בין מה שהאדם מדמה שהוא שומע ובין הממשות שבה הכל דומם. אמנם סביבתו החיצונית של הגיבור מצויה בתנועה מתמדת, אך הוא מנותק מתנועה זו, מקובע במקום אחד וההתרחשות קורת רק בדמיונו ובמוחו.

נקודת התפנית בחייו של המפוזר היא בהחלטה לשנות את מקומו. אצל מרשק כחלק מהדיון בשאלה החברתית מצויה אמירה שאין אפשרות למוביליות חברתית. אצל גולדברג, בשלוש הגרסאות, המצב קיצוני יותר. כל זמן שהוא נמצא בסביבתו הקרובה והמוכרת "כל תינוק אותו הכיר". כשהוא מחליט לעשות מעשה ולשנות את מקומו "את סופו אין איש מכיר". בסביבתו הקרובה הוא מצליח לתפקד, גם אם תפקודו לוקה בחסר. הוא אף מצליח להגיע לתחנת הרכבת בתל-אביב, אולם ליעד הוא עוד נוסע ולא יגיע לעולם.

בשנות הששים כשלאה גולדברג חזרה ליצירה זו, החששות שאיש לא ידע ולא יכיר את סופו של אביה חולה הנפש הפכו לוודאות[31]. יתכן שהמציאות של "את סופו אין איש יודע את קצו אין איש מכיר" הדהדה מול רגשי האשמה של הבת, ואולי גם של האם, שהשאירו את האב החולה בקרון המנותק ולא ניסו להצילו מהחיה הנאצית.

 

לסכום,

הסמל של הקרון המנותק שיכול לייצג גם את האמן/ האינטלקטואל, גם את החברה הסובייטית, וגם את הפער שבין העולם הישן ובין העולם החדש, מסמן את ההתמודדות עם הקודים החברתיים כנובע מן המבנה החברתי במציאות הסובייטית. מרשק עוסק ביחסים שבין החלקים השונים בחברה ועוצר בנושא החברתי. לעומתו, ממשיכה לאה גולדברג לעסוק במבנה הנפשי של האדם. המפוזר הוא ייצוג של הפחדים מפני השיגעון, או ייצוג של החלקים המודחקים באדם. אצלה זהו מצב קיומי. הניתוק הוא מנת חלקו של הפרט. כמו כן, היא מעלה את בעיית הקודים החברתיים גם כשאלה של מודעות, והשיגעון אף הוא מצוי על הציר של מודעות / חוסר מודעות. אצל מרשק, מכיר המפוזר בסוף בעובדה, שבעצם הוא נשאר בלנינגרד, ומבין שמבחינתו זוהי חזרה לאחור ולכן הוא כועס. לעומת זאת, אצל גולדברג הוא נשאר עד הסוף בחוסר מודעות; גם הוא אינו מודע, וגם החברה אינה מודעת יותר לקיומו: "את סופו אין איש יודע, את קצו אין איש מכיר". הוא אינו מבין את המציאות; חושב שהוא נוסע ולמעשה הוא עומד במקום ונשאר בזו העיר.

המפוזר עושה מבחינתו ניסיונות להבין ולתקשר עם הסביבה, הוא פותח את החלון ואכן הסביבה עונה לשאלותיו. אולם התקשורת אינה פותרת את המצב, שכן היא נטולת חמלה, והיא מתפקדת כגורם אוטומטי חסר גמישות. במקום לשקף את מצבו, ולהסביר לו שהוא נמצא בקרון מנותק, עונים לו לשאלתו, שהוא נמצא בתל-אביב. החברה מתייחסת גם היא לזר ולמנותק בניכור ובלעג. הילדים מצויירים כלועגים למשוגע, רצים אחריו ומצביעים לעברו, נהג האוטובוס אף הוא לועג לו והקהל שהוא נפגש בו מוצג ומאויר כאספסוף. אף אחד אינו עוזר לו.

בתהליך הפסיכולוגי שהקורא עובר הוא שואל את עצמו היכן הוא נמצא: האם הוא יושב בקרון מנותק, או שמא הוא בין המצביעים על המפוזר ולועגים לו? תפיסת העולם ההומניסטית והאוניברסלית של לאה גולדברג משתקפת ביצירה זו, שכן הקורא עובר תהליך של קתרזיס. הכאוס השתלט על המציאות, והחברה המתוארת בה היא אדישה ומנוכרת. האפשרות היחידה לשבור את המעגל הזה היא באמצעות החמלה והאמפטיה.

 

יתכן שבגלל השינויים מרחיקי הלכת שערכה לאה גולדברג ועיצוב דמות של מפוזר שונה, היא השמיטה את שמו של מרשק בגרסה השלישית. יתכן שהיא חשבה שאמנם היצירה מושפעת מאד ממרשק אבל בכל-זאת כולה שלה.

היצירה הזאת, הן במקור והן בעיבוד, יכולה לשמש דוגמה לספרות ילדים במיטבה; במישור הגלוי היא משמשת כיצירה הומוריסטית לנמען-ילד, ובמישור הסמוי היא מבטאת את המצוקות הקשות והפנימיות ביותר של יוצריה.

 

 

                                        ©

                              כל הזכויות שמורות 2009

                             

ביבליוגרפיה

אופק אוריאל (1985). לקסיקון אופק לספרות ילדים ת"א: זמורה ביתן

 

גולדברג לאה (1939). "המפזר מהר ההר" דבר לילדים כרך ו' חוברת 17 9.2.1939 עמ' 8-9. מאייר נחום גוטמן.

 

גולדברג לאה (1939). "אלעזר המפוזר" דבר לילדים מאייר אריה נבון כרך ז' חוברת 12 29.6.39 + כרך ח' חוברת 2 19.10.39.

 

גולדברג לאה (1943). המפזר מכפר אז"ר ת"א: הקיבוץ המאוחד. על-פי מרשק הציורים מאת לאה גרונדיג

 

לאה גולדברג (תשכ"ח). המפזר מכפר אז"ר ת"א: עם-עובד. סופר וצויר בידי לאה גולדברג.

 

גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים

 

"ויקיפדיה" ערך אז"ר – אינטרנט.

 

ליבליך עמיה (1995). אל לאה ת"א: הקיבוץ המאוחד

 

מרשק סמואיל יעקבלביץ (1932). הנה כזהו מפוזר מוסקבה

 

ערד מאיה (2004). "הנה כך הוא המפוזר" הו! כתב עת לספרות בעריכת דורי מנור ת"א: אחוזת-בית

 

Freud Sigmund (1960)[1912]. Jokes and their Relation to the Unconscious. N.Y: The Norton Library

 

Kappas Kathrine (1966). “A Developmental Analysis of Children’s Responses to Humor” A Critical Approch to Children Literature. Chicago: Uni. Chicago

 

McGhee Paul (1979). Humor; Its Origin and Development. San- Francisco: Frieman

 

נספח מס. 1 – תרגום חופשי מילולי[32] של היצירה: הנה כזהו  מפוזר – מרשק

גר איש מפוזר

ברחוב הבריכה

 

התיישב בבוקר על המטה,

והתחיל ללבוש חולצה,

לשרוולים הכניס ידיים –

התברר שאלו מכנסיים.

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה.

 

התחיל ללבוש מעיל, –

אומרים לו: "לא זה".

התחיל למשוך מגפיכם

אומרים לו: "לא שלכם".

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה.

במקום כובע, כשהוא יצא,

הוא חבש מחבת.

במקום ערדליים,

נעל כפפות על העקבים.

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה.

פעם קרה שהוא נסע

בחשמלית לתחנת הרכבת.

פתח את הדלת

ואמר לנהג:

 

– נהגקרון

נכבדמאד!

קרוןנכבד

נהגמאד!

 

יהיה אשר יהיה

אני חייב לצאת.

האם אפשר לעצור את התחלית                               (לעצור את תחנת הרכבת ליד החשמלית?)

ליד החשמנה?

 

הנהג התפלא –

ועצר את החשמלית.

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה.

הוא הלך למזנון

לקנות כרטיס (לרכבת)

ואחר כך רץ מהר לקופה

לקנות בקבוק קוואס.

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה.

הוא רץ אל הרציף,

נכנס לקרון לא מחובר.

סחב את החבילות והמזוודות,

דחף אותם מתחת לספה (=למושב),

ישב בפינה ליד החלון

ונרדם,  חלום שקט…

 

איזה מין תחנונת זו?

צעק הוא מוקדם בבוקר.

ומהרציף אומרים:

זו העיר לנינגרד.

 

הוא עוד פעם ישן קצת

ועוד פעם הסתכל בחלון,

ראה תחנת רכבת גדולה,

התפלא ואמר:

 

 

– איזו מין תחנה זו –

בלגויה או פופובקה? –

ומהרציף אומרים:

זו העיר לנינגרד.

 

הוא עוד פעם ישן קצת

ועוד פעם הסתכל בחלון,

ראה תחנת רכבת גדולה,

התמתח ואמר:

 

– איזו מין תחנה זו –

דיבוני או ימסקיה? –

ומהרציף אומרים:

זו העיר לנינגרד.

 

הוא צעק – איזו מין בדיחה זאת?

אני נוסע יממה שניה,

והגעתי לאחור,

והגעתי ללנינגרד.

 

הנה כזהו המפוזר

מרחוב הבריכה!

 

נספח מס. 2 : לאה גולדברג (על פי מרשק) המפזר מהר ההר 1939

איש אחד היה בעיר

כל תינוק אותו הכיר,

זה האיש המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

קם בבקר המפוזר

ושואל: "היום מחר?"

ועל זוג הערדליים

חיש נועל הנעלים

וחושב: "מוזר מאד,

נעלי כל-כך צרות!"

 

הנה זהו המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

.הוא יוצא דלתו פותח,

אבל אי הוא המפתח?

מפשפש הוא בארנק

ומוצא זנב של דג.

 

מפשפש הוא בכיסים

ומוצא בם אגסים.

"אבל אי הוא המפתח?

כל דבר אני שוכח!"

 

ונזכר: "אתמול בערב

תחבתיו לתוך הגרב!"

 

הנה כך הוא המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

בלי פקפוק ובלי היסוס

הוא נכנס לאבטובוס

כי רוצה בצהרים

להגיע למצרים,

ברכבת אחרונה,

החונה בתחנה.

ואומר: "הואילה-נא

אדוני נהג הסוס

 

לעצור באבטו-נה

פה. – ליד התח-בוס! -"

הנהג נדהם מאד

וצוחק הוא עד דמעות.

 

הנה כך הוא המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

בא האיש אל הרכבת

וחושב: "היכן לשבת?"

רץ הוא במהירות בזק

לקרון המנותק.

 

טוב לנוח ברכבת,

מה נעים בתא לשבת.

בקרון אין אף אדם.

המפוזר מיד נרדם.

 

כך ישן הוא שעתיים

ופוקח העיניים,

ומביט: "כבתחילה

הוא בתחנה גדולה.

 

הוא את החלון פותח

מבטו סביבו שולח

ואומר: "הגידו-נא,

מה הוא שם התחנה?

הקרובה שעת צהרים?

האגיע למצרים?"

ועונים לו מסביב:

"הן אתה בתל-אביב!"

 

הנה כך הוא המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

שוב ישן הוא שעתיים,

שוב פוקח העיניים,

ושנית – כבתחילה

תחנה מאד גדולה.

 

שוב את החלון פותח

שוב את מבטיו שולח

ושואל: "הגידו-נא,

מהו שם התחנה?

 

בוודאי כבר צהרים,

ואני כבר במצרים!".

 

ועונים לו מסביב:

הן אתה בתל-אביב".

הוא סוגר את החלון

ושוכב לו שוב לישון.

 

הנה זהו המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

 

 

 

 

את סופו אין איש יודע,

את קצו אין איש מכיר,

בוודאי הוא עוד נוסע,

ונשאר בזו העיר.

 

בקר, ערב, צהרים –

לא הגיע,  למצרים.

 

הנה זהו המפוזר,

המפוזר מהר ההר.

הערות:

[1]. עד שנת 2005 היא יצאה לאור ב-44 מהדורות וכן היא נמכרת בקלטות. גולדברג לאה (2005) [1968]. המפזר מכפר אז"ר על פי מהרשק ספר וציר בידי לאה גולדברג ת"א: עם-עובד

[2] . תרגום חופשי מרוסית לעברית. נערך בעזרתה של אירינה אוקס. ראה נספח מס. 1 במאמר זה.

[3] . ראה: ערד מאיה (2004). "הנה כך הוא המפוזר" הו! כתב עת לספרות בעריכת דורי מנור ת"א: אחוזת-בית עמ' 13.

[4] . McGhee Paul (1979). Humor; Its Origin and Development. San- Francisco: Frieman pp. 65-79.

[5] . Kappas Kathrine (1966). “A Developmental Analysis of Children’s Responses to Humor” A Critical Approch to Children Literature. Chicago: Uni. Chicago pp. 67-77 Edited by Sara Fenwick.

[6] . לפרטים ראה: ערד מאיה (2004). "הנה כך הוא המפוזר" הו! כתב עת לספרות בעריכת דורי מנור ת"א: אחוזת-בית

[7]  . McGhee Paul (1979). Humor; Its Origin and Development. San- Francisco: Frieman pp. 65-79.

 

[8]. על פי תפיסתו של פרויד מקורו של ההומור הוא בשמחה לאיד והוא משמש כמנגנון הגנה וכאמצעי לחיזוק האגו. ראה:

Freud Sigmund (1960)[1912]. Jokes and their Relation to the Unconscious. N.Y: The Norton Library, pp. 195-197. Translated by James Steacby.

[9] גולדברג לאה (1939). "המפזר מהר ההר" דבר לילדים כרך ו' חוברת 17 9.2.1939 עמ' 8-9. מאייר נחום גוטמן. ראה: נספח מס. 2 במאמר זה.

[10]  בגרסה השלישית היא תשמיט אלמנט זה.

[11]  גולדברג לאה (1939). "אלעזר המפוזר" דבר לילדים מאייר אריה נבון כרך ז' חוברת 12 29.6.39 + כרך ח' חוברת 2 19.10.39.

[12]  גולדברג לאה (1943). המפזר מכפר אז"ר ת"א: הקיבוץ המאוחד. על-פי מרשק הציורים מאת לאה גרונדיג

[13]אז"ר היה סופר, עורך, מתרגם ופעיל בתנועת העבודה. לרגל יום הולדתו השמונים ב-1934 הוחלט לקרוא ישוב על שמו. בשנות השלושים והארבעים הישוב היה מבודד וסבל מהתקפות של הערבים. בין פרדסיו התקיימו אימוני לוחמי ההגנה. ראה: אינטרנט "ויקיפדיה" ערך אז"ר.

[14]  לאה גולדברג (תשכ"ח). המפזר מכפר אז"ר ת"א: עם-עובד. סופר וצויר בידי לאה גולדברג. במהדורות לאחר מותה שוב צוין שהמקור נכתב על-ידי מרשק.

[15]  ערד מאיה (2004). "הנה כך הוא המפוזר" הו! כתב עת לספרות בעריכת דורי מנור ת"א: אחוזת-בית עמ' 6.

 

[16]  "ישנתי כבר, / או שכבתי זה עתה? / זה שבחלון זורח – / שמו הוא שמש או ירח? / עת לקום או עת לישון? / לא כתוב על השעון! /והרי ברור כשמש, / ועתה אני נזכר: השעה הייתה כבר אמש / תשע, אז היום – מחר! / אוי לי, אם עכשו מחר – / כבר איחרתי כל דבר!".

[17]  בוקר, צהרים, ערב.

[18]  לנושא הנורמה התרגומית בספרות הילדים ראה: פוגל שמעונה (2006). "שפה וסגנון בתרגום מעשיות גרים לעברית בדור התחייה" והם חיים בעושר ואושר ת"א: ספרית פועלים עמ' 242 – 269.

[19]  במדבר פרק כ פסוקים 22-29.

[20] ספרי דברים פסקה שלח.

[21]  לא במקרה נקראה אנית-העולים "יציאת אירופה" ובאנגלית "אקסודוס" שפירושה 'יציאת מצרים'.

[22]  הספינקס במיתולוגיה היוונית היא מזיגה של נערה ואריה.

[23]  כפרס על שהצילם מהמפלצת, נתנו לו אנשי תבי את יוקאסטה, אמו של אדיפוס ואלמנתו של לאיוס לאישה. אדיפוס התחתן עם אמו ונולדו להם ארבעה ילדים. ראה: סופוקלס (1994) [425-429]. אדיפוס המלך ת"א: שוקן. תרגם: אהרון שבתאי.

[24]  "בשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא חייו הוא מתנהל על שתיים ובערוב ימיו – נשען על מקל". שם. מבוא – עמ' 23.

[25]  שם. עמ' 22-24.

[26]  שם. עמ' 60, 86, 88.

[27] גולדברג לאה (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספרית פועלים עמ' 428 בעריכת רחל ואריה אהרוני.

[28]  ליבליך עמיה (1995). אל לאה ת"א: הקיבוץ המאוחד עמ' 36-37.

[29] שם. עמ' 80.

[30]  לאה גולדברג עלתה לארץ בשנת 1935. ראה: אופק אוריאל (1985). לקסיקון אופק לספרות ילדים ת"א: זמורה ביתן

ערך 'גולדברג לאה'.

[31]  האב נספה כנראה בשואה.

[32]  התרגום נעשה באדיבותה של אירינה אוקס.

0 thoughts on “המפוזר מכפר אז"ר – למוסקבה? למצרים? או לירושלים? – לברור מהותו של המפוזר ביצירה "המפוזר מכפר אז"ר" במקור ובתרגום.”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *