"איה פלוטו" מאת לאה גולדברג

"איה פלוטו"[1] מאת לאה גולדברג  (1957)

                           ד"ר שמעונה פוגל                                 עריכה: יהלי פוגל

 

היצירה "איה פלוטו" מצויה ברף העליון של רבי המכר בספרות הילדים העברית למן היום שיצאה לאור עד ימינו. האיורים הצבעוניים של המרחב הכפרי יוצרים את האווירה הפסטורלית ואת התחושה של הנאיביות, אך עיון מעמיק הן בטקסט והן באיורים מגלה רבדים עמוקים שעוסקים בשאלות גורליות בחיי האדם. היצירה מיועדת לילדים החל מגיל 2.5-3, ובניגוד למה שהיינו מצפים, התמה המרכזית בה היא של מסע בחיי האדם.

המאמר יעקוב אחר המסע האנושי מנקודות המבט של היצירה: א. ברצון של האדם למרוד, להשתחרר ולהיות חופשי, אך נגזר עליו בגין נסיבות חייו לחזור אל האדון.  ב. באכזבות ובמפח הנפש הנגרמים מחוסר תכנון מוקדם של תהליך המרד ושל תוצאותיו  ג. היציאה אל המסע נובעת, בין השאר, מתחושת בדידות עמוקה. מנקודת מוצא זו מהוה המסע פתרון לבעיית הבדידות.  ד. בחירות לא נכונות שאנו עושים, שאינן מתאימות לאישיות שלנו ולשלב שבו אנו נמצאים בחיינו ותוצאותיהן.

  1. הסיפור מאחורי היצירה[2]:

אסנת התינוקת מקיבוץ מגידו נולדה בשנת 1955. אביה, ארי רון, חבר הקיבוץ, צייר מוכשר ביותר, רצה לשעשע את התינוקת החמודה וצייר לה את פלוטו, הכלב המשפחתי. אסנת אהבה מאוד את הציור. היא הביטה בפלוטו שוב ושוב, קשור לאחד העצים בחצר הקיבוץ, ולידו קערת אוכל ועצם. האב הגאה, שראה כמה בתו אוהבת את הציור, הכין לה ציור נוסף. הפעם רץ הכלבלב בחדווה בשבילי הקיבוץ. אך אסנת לא הסתפקה בציורים, וביקשה שיספרו לה את הסיפור על פלוטו: מדוע הוא קשור? לאן הוא רץ? דינה, אמה של אסנת, התנדבה לחבר עבורה את סיפורו של הכלב, וכך התווספו ציור לציור, עלילה לעלילה.

לימים, כשהפכו הדפים לספר קטן, פנו חבריו של ארי והפצירו בו לשתף גם את שאר ילדי הקיבוץ בסיורו של הכלב. הציורים מוסגרו ונתלו בחדר האוכל של קיבוץ מגידו. ועדת החינוך של הקיבוץ הארצי, שביקרה במקום המליצה לשלוח את החומר ל"ספריית פועלים". מבין עשרות הציורים נבחרו רק 11 איורים, שביחד יוכלו לתאר יום בחיי פלוטו. כך נוצר הקשר בין ארי רון ולאה גולדברג, (המשוררת לא הכירה את פלוטו ולא ביקרה בקיבוץ מגידו), והיא ספרה את הסיפור עפ"י האיורים. ולכן נכתב בכריכה: חרוזים: לאה גולדברג.

  1. שם היצירה

על פי כתב היד, בהתחלה היה שמה: "איפה פלוטו", שם שמתאים מבחינה לשונית לנמען-ילד בגיל הרך. אך המחברת תיקנה ושינתה ל: "איה פלוטו". המילה 'איה' היא מילה מרובד לשוני גבוה יותר בשפה על-תקנית, לכן השינוי מזמין פרשנות. מצויה כאן אלוזיה לקריאת האל לאדם לאחר אכילת הפרי האסור, קריאה שמהדהדת ומופנית אלינו מאז בכל עת: "ויקרא ה' אלוהים אל האדם; ויאמר לו: אַיֶכָּה?"[3]. הכותרת משמשת רמז מטרים למרד ולמסע; כמו האדם שהיה בגן-עדן, החליט למרוד ולהפר את צו האל, וכתוצאה מכך נאלץ לצאת לעמל ולמסעות חייו, גם פלוטו מורד, בורח מגן-עדן שלו, שבו דואגים לצרכיו ומטפלים בו, ויוצא למסע של התמודדות עם מכשולים.

 

  1. ז'אנר: יצירה אפיזודית מעגלית[4].

הז'אנר משרת את העלילה ואת המסר; הגיבור מורד ויוצא מביתו למסע. כל אפיזודה מציגה שלב אחר במסע, שבה פוגש הגיבור יצור אחר ומתמודד עם הקשיים שנבעו מפגישה זו. בסיום הוא שב הביתה.

  1. סיפור המסע ומשמעויותיו:                                                                                       

    • "איה פלוטו" ו"האודיסיאה"

אריאל הירשפלד[5] רואה ביצירה סיפור של היבריס. רגע המאיסה של הכלב לשבת כך לבדו הוא מרד, ומן המרד משתמע המסע לחיפוש אחר משהו שיפר את הוויית היחיד העקרה. לדעתו, מתכתבת היצירה עם סיפור האודיסיאה. המפגש עם הצפרדע הוא ואריאציה קומית על המפגש האודסאי עם הסירנות. במפגש השני עם הפרפר עומד הגיבור נוכח הפער בין הרצון ותנועת הרוח לבין חוקי הטבע, והוא מבין את מגבלות החירות הגלומות בעצם תופעות החיים. בדרכו "האודסאית" של "איה פלוטו" הרגע העצוב ו"הרע" הופך למנוף. האכזבה הפכה לימוד לקראת השלמה עם ה'אני'. במפגש הבא העגלון, שבו מתחרה פלוטו, מחזיר את הנודד לאיתקה שלו; אל הקיבוץ ואל הבית. המפגש האחרון, כשגדי רואה את פלוטו ומחבק אותו בשמחה, נקשר לשמחת הפגישה של פנלופה ואודיסאוס. רגע הסיום הוא רגע נרגש של אישור מחודש של חוויית היש, חוויית הבית, השייכות והזהות.

  • לא טוב היות האדם לבדו

באקספוזיציה מתואר מצבו של פלוטו: דמות המספר מדווחת: "יש לו הכול". ניתן היה לצפות שהוא מקבל מזון משובח ומגוון, בשרים ונקניקים, שהוא גר בבית המשפחה, בפינה מיוחדת משלו, כלב אריסטוקרטי משוחרר ושמח. אך מיד אנו נכנסים למציאות אחרת; יש לו רק "מרק ועצם", שאינם מזון איכותי שמכיל את כל המרכיבים להם זקוק הכלב[6]. כמו-כן באיור הוא נמצא בחוץ, קשור לגזע העץ, חסר יכולת תנועה ומבטו פונה לשמים בתחינה וכולו נמצא כאילו על אי בודד קטנטן, צפוף ותלוש באמצע העולם. בפירמידת הצרכים של האדם מדובר ברמה האלמנטרית המאפשרת הישרדות. בתקופה בה נכתבה היצירה חשוב היה להעביר את המסר של צניעות והסתפקות במועט. אין מותרות, ותנאים כלכליים בסיסיים נחשבים כ: "יש לו הכול". מי שיש לו מה לאכול צריך להיות שמח בחלקו, ומי שמסתפק במועט מרגיש שיש לו הכול. המסר הזה מיצג את התקופה ואת האידיאולוגיה הרשמית במדינה בתקופה שהיצירה נכתבה. הדברים נאמרים מפי דמות המספר המייצגת את דעת מובילי הדעה והחינוך. יתכן שיש כאן גם ביקורת סמויה על חיי הקיבוץ, שנתפס כאי בודד בעולם, שקושר אותך אליו בעבותות ושם בראש סולם ההערכה את הפרודוקטיביות ואת ההיבט הכלכלי. הפער בין האידיאולוגיה "שיש לו הכול" ובין התחושה במציאות מולידה את הרצון למרוד ולצאת למסע.

מיד אחרי שנאמר שיש לפלוטו הכול, באה שבירת ציפיות: "אבל, בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו". האקספוזיציה נקשרת לסיפור בריאת האדם: על פלוטו נאמר: "נמאס לו לשבת כך לבדו  והאל אומר על האדם: "לא טוב היות האדם לבדו". האל בורא את האדם ושם אותו בגן-עדן. אחר נאמר: "ויאמר ה' אלוהים, לא טוב היות האדם לבדו; אעשה לו עזר כנגדו"[7]. רק לאחר שהאל יצר את האישה מצלעו נשלמה בריאתו של האדם, והוא אומר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי כי לזאת יקרא אישה"[8]. מנגד, מוזכרת ביצירה העצם פעמיים בבית הראשון: "מרק ועצם...אבל בעצם". כאשר האל משלים את בריאת האדם הוא אומר: "וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד"[9]. מנגד, מסכמת דמות-המספר ביצירה: " יש לו הכול…זה טוב ויפה". מצויה כאן הקבלה בין האדם שנמצא בגן-עדן ובין פלוטו שכביכול גם נמצא במקום "טוב ויפה", שניהם אינם עובדים לפרנסתם, או תרים אחר מזון וצרכיהם מסופקים על יד האדון, למרות שבניגוד לאדם שיש לו אישה, פלוטו שרוי לבדו ללא בת-זוג או חבר. בפועל שניהם מורדים; האדם מפר את האיסור ואת צו האל, ובזה הוא קורע את החוט שחיבר ביניהם ואילו פלוטו קורע את החבל קונקרטית ומטפורית. קריעת החבל יכולה לעורר אסוציאציה של קריעת חבל הטבור ההכרחית להמשך התפתחות התינוק.

  • המסע לחיפוש חבר

כיוון שנמאס לפלוטו להיות לבדו, ניתן להסיק שהוא יוצא למסע, כי הוא הולך לחפש חבר או בת-זוג. כמו מורדים רבים, בשלב הראשון הוא קורע את החבל ממציאות חייו העכשווית ובורח למקום אחר. אך הוא יוצא למסע ללא הכנה מוקדמת וללא תכנון. באיור הוא מאד אנרגטי, הדרך אצה לו, אין לו זמן להסתכל על הנוף (העצים מצוירים כצלליות) והוא כאילו טס. נאמר עליו: "קפץ חיש מהר ונשא רגליו…בדרך…בשדות את מי הוא יפגוש?". הבריחה מהבית של פלוטו והיציאה למסע נקשרת לבריחת יעקב מעשו שבה נאמר: "ויישא יעקב רגליו וילך…וירא והנה באר בשדה"[10], ומיד לאחר מכן פוגש יעקב את רחל אהבת חייו. האלוזיה ליעקב  יכולה הייתה לשמש רמז מטרים שפלוטו יפגוש בת-זוג נאהבת. אם פלוטו היה בורח ויוצא למסע בחצר המשק הוא יכול היה למצוא שם בת-זוג, או להתחבר לכלבים אחרים, אך המחברת מוליכה את פלוטו בדרך אחרת. הוא רץ ללא מטרה ספציפית, העיקר לנוע ולא להיות קשור, להחליף אווירה וכך הוא יוצא למרחב, מגלה את העולם הגדול ורואה דברים חדשים, שבו מתרחשים מפגשים מקריים ואקראיים, ובאופן אירוני הבאר והאהובה של יעקב מתחלפים בשלולית וצפרדע.

במסע פוגש פלוטו דמויות שחיות במים, באוויר וביבשה והוא כולל חמש תחנות: א. המפגש בשלולית עם הצפרדע ב. הנפילה למים והמפגש עם הדג  ג. המפגש עם הפרפר שיושב על הנרקיס. כל שלושת המפגשים הללו מתרחשים במרחב הביצה הקטנה (שיכולה להזכיר את המצע הרחמי).  ד.  המפגש עם חבר הקיבוץ היושב על עגלת המספוא והסוס הדוהר  ה.  המפגש עם הפרה ברפת.

מבחינת המתבונן באיורים מצויה כאן פסטורלה; אוירה כפרית אידיאלית. הקורא מקבל את הרושם שהמסע של פלוטו נועד לראות את יפי העולם. אבל מזווית הראייה של פלוטו, שנמאס לו להיות לבד ויצא לחפש חבר, הוא לא מצא את אשר ביקש. הצפרדע אינה מתקשרת אתו, מפחדת ממנו ובורחת לבריכה. הוא אומר לה: "שלום" והיא עונה לו "קווה-קווה". הם אינם מדברים באותה שפה, לכן הם אינם יכולים להיות חברים. מבחינתו היא יצור מוזר ומשונה. תחושת הזרות מועברת גם באמצעות המצלול: על הצפרדע המקרקרת נאמר שהיא "יצור ירקרק". ריבוי העיצורים:  ק / צ  / ר  /   יוצר את תחושת הזרות  ומעיד על קצר; קצר בתקשורת. האלטר-אגו שלו, הבבואה שלו במים אינה מובנת לו, והוא קופץ למים. הדג, שבדרך כלל שותק, דווקא הוא מדבר בשפתו, אך הוא שופט אותו ונותן לו עצות: "כלבים במים זה לא טוב, צא ידידי היקר לחוף". פלוטו מוצג כחסר מודעות עצמית. הדג צריך להסביר לו שאמנם כלבים אינם טובעים בדרך-כלל במים, אך זה אינו מקומם הטבעי, והוא שכל כך להוט למצוא חבר קודם קופץ למים, ואחר נוכח שהמקום אינו מתאים לו. הצלילה למים יכולה לסמל את הצלילה למסתרי התת-מודע, אך נראה שלגיבור שלנו אין רצון או יכולת להתמודד עם הלא-מודע שלו. כאשר פלוטו יוצא מהמים הוא רואה את הנרקיס פורח בהדרו. הנרקיס היה שם כבר כשהוא הגיע לשלולית, אך הוא לא שם לב אליו, אלא היה עסוק בבואה של עצמו שהשתקפה אליו מהמים. האפיזודה הזאת נקשרת למיתוס על נרקיסוס:[11]

(נרקיסוס היה בעל יופי יוצא דופן, יופי  שמשך אליו נערות ונערים כאחד. נרקיסוס דחה את חיזוריהם של אלו והתנכר להם. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטה האלה נמסיס להענישו על יהירותו ואכזריותו והטילה עליו קללה – אהבה עצמית ללא גבולות. נרקיסוס חש בצימאון וניגש לשתות ממי-נחל. ברגע שהבחין בבבואתו הוא התאהב בה מבלי לדעת שזה בעצם הוא. ברגע שהתכופף  לנשק את הבבואה, היא נראתה כ"מסתלקת מהמקום" והוא נותר עם לב שבור. צימאונו גבר אך הוא לא העז לגעת במים מחשש לפגוע בבבואתו. בסופו של דבר נרקיסוס מת מצמא ומאהבתו העצמית, תוך בהייה מתמדת בבבואתו. במקום מותו צמח פרח הנרקיס.)

גם פלוטו כמו גיבור המיתוס אינו מבין שהוא מסתכל בבואה של עצמו, אך בניגוד לנרקיסוס הוא אינו מת מצמא ומלב שבור, אלא מרוב שמחה שהוא מצא חבר בן-דמותו הוא קופץ למים  להתחבר אליו, ואז הוא מגלה שטעה ולא הבין את המציאות[12]. פלוטו יוצא מן המים ורואה פרפר שיושב על פרח הנרקיס, אך בניגוד ל"יצור המשונה" והמוזר בפגישה הראשונה עם הצפרדע, הפעם הוא נפגש ב"יצור נהדר". שלא כמו הנרקיס המזכיר אהבה אגוצנטרית, יכול הפרפר לסמל את האהבה החופשית, הנהדרת והטהורה, ובפעם הראשונה במסע פלוטו שמח. המפגש השלישי ביום יפה שהכול פורח הוא מפגש שיא במסע של פלוטו, הוא שמח לפגוש יצור יפה, חופשי ומאושר, והוא מסתכל עליו בערגה אולי סוף סוף הוא מצא את החבר שהוא חיפש. אך גם המפגש הזה נגמר במפח נפש, כי הפרפר פורש את כנפיו ועף לשמים. דמות המספר מתארת מצב שבו אין הלימה בין השלב ההתפתחותי ובין המשימה. בשלב הראשון הוא "קפץ למים" מבלי לבדוק מה יש בתוך הבריכה, ומה האפשרויות שלו להתמודד בתוכה. הדג מייעץ לו "לצאת אל החוף". אך פלוטו מקפיצה אל המים רוצה "לקפוץ לשמים". הצירוף הכבול 'פרש כנפיים'  נקשר לנבואת הנחמה של ירמיהו המתייחסת לחורבן אויבי יהודה מואב ואדום: "הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה /[הקריות והמצודות], והיה לב גיבורי אדום/[מואב] ביום ההוא כלב אישה מצרה"[13]. ירמיהו מתאר את האויב שיפשוט במהירות על מואב ואדום כמו הנשר הפורש כנפיו, וגיבורי מואב ואדום יכאבו ויפחדו כלב אישה מצרה – כמו אישה בשעת ציריה. ביצירה הפרפר "פרש כנפיים אחת ושתיים" (במהירות) ואילו הכלב נשאר נדהם ועצוב. המשוררת, באופן גרוטסקי, משנה את המילה 'כְּלֵב' (כמו לב) בפסוק, מתעלמת מהניקוד וההקשר ומשאירה את המילה 'כֶּלֶב'. האלוזיה ממחישה את תחושת האכזבה והכאב של פלוטו. העצב מתבטא גם באיור; פלוטו חוזר לאיור באקספוזיציה כאשר מבטו פונה לשמים בעצב ובתחינה. כמו-כן, שוברת המחברת בבית זה את המקצב. בשורה השלישית במקום: מביט בו הכלב נדהם ועצוב, היא מוסיפה עוד עיצור: "מביט בו הכלב ונדהם ועצוב"[14]. שבירת המקצב מבטאת את המשבר שעובר על פלוטו. יחד עם זאת ריבוי הפונמה 'ו' ו – 'ב' במילים "הכלב ונדהם ועצוב" מעבירה תחושה של בכי ויבבה. גם הפרפר ברח לו, והגיבור לא מצא אהבה. הרצון לדלג על השלבים והאכזבה הנובעת מכך שאין אפשרות לעשות זאת הוא בבחינת החזרה למציאות, והמפגשים הבאים יתרחשו על הקרקע ויחזירו אותו לחצר הקיבוץ.

אך פלוטו אינו שוקע בדכדוכו. הוא רואה חבר קיבוץ שיושב על עגלת המספוא, הרתומה לסוס ושניהם דוהרים. התנועה, הקפיצה והריצה, בדומה לילד קטן שעובר במהירות מעצב לשמחה, מחזירות את שמחת-החיים שבו וממריצות אותו להמשיך במסע. הדהרה מוכרת לפלוטו, ומיד הוא עושה עמם תחרות: "נראה מי יגיע יותר מהר". לאדם שמחפש חבר עלולה נקודת פתיחה של תחרות לחבל בקשירת קשר וביחסי החברות. בנוסף לכך, למרות שהוא מתחרה איתם בריצה, הם אינם מודעים לתחרות, כי הם דוהרים לעבודה, לעמל, להביא חציר לפרות והם עסוקים בחובותיהם, ואינם שמים לב אליו. דמות המספר מכנה את העגלון: חבר-קיבוץ, ומרמזת באירוניה דקה שמי שאמור היה להיות חבר של כל הקבוצה אינו מתייחס לפלוטו שמחפש חבר. באפיזודה זו מעמתת המחברת את מישור החובה והפרודוקטיביות שמאפיין את עולם המבוגרים מול מישור האפשרויות, ההנאה וגילוי העולם שמאפיין את עולם הילד. הרצון של פלוטו לשחק עם חבר ולטייל להנאתו מתנגש עם החובה של הרפתן והסוס, לכן כרגע הם אינם יכולים לשחק עמו. אך לחבר הקיבוץ שדוהר עם הסוס יש תפקיד מכריע במהלך המסע של פלוטו, כי הוא מחזיר את פלוטו מהשדות בחזרה לחצר המשק – לרפת. החזרה של פלוטו היא מקרית. אם החבר היה דוהר לשדות, או לפרדס, פלוטו היה ממשיך במסע מחוץ לקיבוץ.

במפגש החמישי של פלוטו עם הפרה מחריף העימות בין הפרודוקטיביות + ההסתפקות במועט ההכרחי ובין האפשרויות הפתוחות + חיי רווחה. הוא שואל אותה אם היא עושה קצפת. הקצפת עומדת מול המרק והעצם שנזכרו באקספוזיציה. פלוטו מעלה אפשרות אחרת: אולי אין צורך להסתפק רק במרק ועצם ואולי החיים יהיו שמחים יותר עם קצפת. הקצפת היא תוצר של החלב, אבל הפרה עונה לו: אני מייצרת חלב לגבינה, כיוון שהקצפת נקשרת לעושר ולחיי רווחה, ואילו הגבינה היא מוצר חיוני ובסיסי המתאים לחיי צניעות. הפרה לועגת לו : "טיפש קטן". המסר של מובילי הדעה הסוציאליסטים בשנות החמישים בישראל: מי שאינו מקבל את האידיאולוגיה של הסתפקות במועט מבחינתנו הוא טיפש. הפרה היא גם פרודוקטיבית וגם לועגת לו לכן הם אינם יכולים להיות חברים. יחד עם זאת "דברי הפרה והטון הנוזפני שלה הם קריקטורה רבת כוח של הישראליות הציונית ותו דק וחיוני של אירוניה מנמיכה באותו רגע נרגש של שיבת הנודד אל איתקה שלו"[15].  בהיבט הקונקרטי מלמדת הפרה את פלוטו (וכן את הנמען-ילד בגיל הרך) שהיא מייצרת את החלב, ואילו את הקצפת כמו את הגבינה מכין האדם מן החלב. הפרה מתנהגת בחוסר נימוס ובהתנשאות ומייצגת את בני הקיבוצים (הצברים) שהתייחסו בשחצנות ובהתנשאות על העירונים ועל העולים[16].

שלושת בעלי החיים הראשונים נקשרים לפריון, ושני האחרונים נקשרים לפרודוקטיביות, לעומת פלוטו שברח ונמצא במסע חיפוש. לכן מלכתחילה הוא אינו יכול להתחבר עמם.

קשה דרכו של פלוטו בחיפוש אחר חבר ומלאה חתחתים; בהתחלה הוא נתקל ביצור מוזר ומשונה, אחר הוא שרוי במבוכה ומגיע למקומות שאינם מתאימים לו, הפרפר בורח לו וחבר-הקיבוץ והסוס אדישים אליו ומבחינתם הוא שקוף, והפרה מעליבה אותו ולועגת לו. במסע שלו, חווה פלוטו מפח-נפש אולי כי הוא אינו מחפש במקום הנכון, ואינו מחפש את מי שעשוי להתאים לו.

המפגש עם גדי: למרות שהכלב במציאות היה של אסנת, היא אינה מוזכרת ביצירה, ורק בסוף אנו מתוודעים לגדי בעליו. שמו של 'גדי' משמש לשון על לשון לשם 'מגידו', וגד= מזל. בעיניו של גדי פלוטו חזר הביתה. גדי רואה את פלוטו ברפת ומסיק שפלוטו חזר הביתה: "פלוטו שלי…שלום וברכה, חזרת הביתה, איזו שמחה!" וכך גם מבין זאת הנמען-ילד. ילדים בגיל הרך מאד מזדהים עם פלוטו, עם הרצון שלו להיות עצמאי ומשוחרר, לגלות את העולם, אך בסוף לחזור הביתה. בתפיסה זו מתפרש המסע כמסע מעגלי, היוצא מהמלונה של פלוטו ומסתיים במלונה שלו. ואנו מפרשים זאת: בסוף תמיד חוזרים הביתה ו"אין כמו בבית". אך למעשה הרפת היא אחת התחנות של פלוטו במסע. אם גדי לא היה בא לרפת, אולי פלוטו היה ממשיך במסע ולא חוזר הביתה. אך כיוון שהאדון (גדי) הגיע, הכלב חוזר אתו הביתה. השמחה של גדי, שמסיק שפלוטו חזר הביתה, מבטאת את שמחת חברי הקיבוץ ואת הציפיה שהעוזבים יחזרו בחזרה לקיבוץ בבחינת: " הוא עוד ישוב"[17]. אך בחזרה של פלוטו , כמו בכל המסע שלו שולטת המקריות; גדי במקרה נכנס לרפת ובמזל הוא מצא שם את כלבו האהוב. גם עם גדי פלוטו עורך תחרות ריצה. הוא חוזר לתלם ולשגרה (לאכול ולישון) ומפסיקות ההרפתקאות שלו.

נשאלת השאלה אם המסע הצליח? אם הוא רצה למצוא חבר, הרי שהמסע נכשל. אם הוא רצה להשתחרר ולהיות עצמאי, גם אז המסע נכשל. אבל בדרך הוא למד הרבה, וראה דברים מעניינים ויפים והוא חוזר הביתה שונה ממה שהוא היה בנקודת הפתיחה. מצוי כאן מסע להכרת האני במודל של יציאה למרחבים, כדי להבין טוב יותר את האני הפנימי. מבחינה זאת המסע הצליח.

  1. "מסעות מור החמור"

שש שנים לפני כתיבת "איה פלוטו" יצא לאור ספרה של לאה גולדברג: "מסעות מור החמור".[18] כמו פלוטו גם מור החמור מתגורר בכפר, אך בניגוד לפלוטו הוא אינו מורד, הוא אינו קורע את החבל ובורח לאשר תשאנה אותו רגליו, אלא שומע מצפור קטנה, ששרה לו שיר, ש"העולם הוא נפלא" וכדאי לו לבקר בתל-אביב. הוא יוצא לדרך ומגלה את העולם. בניגוד לפלוטו החוויות שלו במסע נעימות וגורמות לו אושר. הוא מתנהג כג'נטלמן מנומס ומרכיב, לבקשתה, ילדה חמודה, (במקום יצור ירקרק ומשונה, שאינו מתקשר עם פלוטו) הוא מתלהב מהים ומהדיג המוצלח של הדייגים ונהנה לראות את משפחת החתלתולים המשחקים עם אמם. גם החזרה הביתה אינה מקרית ונעשית מתוך בחירה; החתולה האם מזכירה לו את אמו הטובה שמחכה ודואגת לו ולכן: "כדאי, באמת, כבר לשוב הביתה". בשתי היצירות מצוי תיאור של היום והלילה:

מסעות מור החמור: "יפה הטיול ונעים וטוב /יום בהיר וזכים השמים"

איה פלוטו: "הוא שמח, היום יפה.

מסעות מור החמור: "את הכפר שלנו ירח מאיר / הלילה שקט הלילה בהיר"

איה פלוטו: "הנה כבר ערב עלה הסער".

אך המסע של מור החמור הוא מסע אופטימי של מפגשים נעימים, המציג את המציאות רק בפן החיובי שבה. מור עורך מסע בסביבה עירונית, שלמרות הגודש של הבתים העלולים לאַיֵם, הוא מוצא שם עולם יפה ונעים. לעומתו, עורך פלוטו מסע בסביבה כפרית, שאמורה להיות פסטורלית. אך בעוד שפלוטו יצא למסע ללא תכנית, חווה גם מפח-נפש וחזר שוב להיות קשור לחבל, מורי יוצא מהכפר לתל-אביב בעקבות מידע מראש, הוא נהנה ומתלהב מהעולם שהוא מגלה ובסוף: "מורי אל אימא חזר בשלום".

  1. ההיבט הביוגרפי

בדיקה ביומני לאה גולדברג ובמכתביה מגלה שהיבטים שונים במסעו של פלוטו באים לידי ביטוי בסיפור חייה של המשוררת ובאישיותה:

6.1  ביצירה נאמר על פלוטו: "נמאס לו לשבת כך לבדו"  ובמקביל ביומנה בשנת 1954 היא כותבת: "כל מה שאני עושה עכשיו איננו חשוב. כל הדברים הללו הם פיקציה…אני רק יודעת שיש לי איזו אמת אחרת ואינני מעיזה לחפש אותה"[19]. ובהמשך: "מדובר במשהו אחר ב something else –  מתחשק משהו שלא מכאן. כמיהה למשהו אחר החשוב ביותר בחיים"[20]. במקביל גם לפלוטו נמאס להמשיך בשגרת חייו, ומתחשק לו לחפש משהו אחר.

6.2  בדיקה ביומניה ומכתביה מגלה דפוס חוזר של בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים לחפש ולהשיג אהבה כדבריה: "לזכות באהבה אחת במלואה יותר אינני מבקשת"[21]. אך  אהבותיה היו נכזבות כולן, נואשות, בלתי אפשריות וחסרות סיכוי.

(בגיל 12 רחשה אהבה נסתרת 3 שנים לתלמיד בגימנסיה שהיה גדול ממנה בכמה שנים[22]. לאחר מכן היא מתאהבת במורה להיסטוריה העברית שלה, אדם בן 30, וסובלת באהבתה העקרה זו 6 שנים[23]. בלימודיה בברלין היא מתאהבת בסטודנט הודי מתמטיקאי בעל ידיעות רבות בפילוסופיה וספרות, שבניגוד לכל אהבותיה היא נהנית בחברתו[24], אך לאהבה זו מראש לא היה עתיד, כי היה ברור שפדקה ישוב להודו, והיא תעלה לישראל. בישראל ב1937 היא מתאהבת באריה נבון, שאינו מחזיר לה אהבה וגורם לה מפח נפש[25]. לאחר מכן היא מתאהבת במשורר אברהם בן יצחק (סונה) שהיה האדם החשוב ביותר בחייה, אהבתה הגדולה היחידה שערכה היה מלא, אהבה אמתית שנתנה לה כל מה שאהבה ללא מגע ותשוקה יכולה לתת[26]. סונה היה דכאוני, חולה במחלת נפש קשה ולא נעתר לאהבתה. לאחר מותו היא מתאהבת במורה לצרפתית בתיכון, שצעיר ממנה בשלוש שנים, שדחה אותה וגרם לה אכזבה גמורה [27] (ואחר היה בבית חולים לחולי נפש בשוויץ), והיא מבינה שכל ההתאהבות הזאת בשבילה היא פרי רוחה ודמיונה, אמצעי להיאחז בחיים ו…בשירה[28]. ב-1955 היא מנותחת באוזנה ומתאהבת ברופא שניתח אותה וכותבת: "עודני חיה, עודני אוהבת. עודני טיפשה כתמיד"[29].בשתי הפרשיות הבאות היא מפרשת לא נכון את המציאות וטועה ביחס אליה. היא מפרשת לא נכון את יחסו של חבר קיבוץ אפיקים אליה ואחר נוכחת שלא היה דבר מבחינתו ביניהם[30]. לאחר מכן היא מתאהבת בפרופסור איטלקי, שצעיר ממנה ב-10 שנים וחווה שנתיים אהבה מיוסרת, מקבלת ממנו מכתב המתייחס לאמו ומפרשת זאת כאילו מדובר בה. היא נוסעת אליו לביתו באיטליה ושם מגלה שהוא מפלרטט עם בחורה צעירה אמריקאית[31].)

למרות כל המתואר לעיל היא אינה מתארת ביומנה בחורים וגברים שאהבו אותה , אך היא לא נענתה להם[32]. ניתן לזהות אצל לאה גולדברג דפוס של משיכה והתאהבויות שנגמרו במפח-נפש כמו שחווה פלוטו במסע שלו, שיצא מעמדת בדידות לחפש חבר, ויכול היה לצאת למסע בחצר המשק, לפגוש ולמצוא כלבים/ות אחרים ולהתחבר איתם. אך הוא בחר לרוץ לשדות ולמרחב, ובמסע שלו הוא טעה במספר מקרים בהבנת המציאות. בדומה לפלוטו גם המשוררת בוחרת באהבות חסרות סיכוי ומימוש וטועה בהבנת המציאות ביחסי אנוש.

6.3 היבט נוסף בסיפורו של פלוטו שבא לידי ביטוי בסיפור חייה ובאישיותה של לאה גולדברג הוא הצורך במסע, במעבר ממקום למקום, בטיולים ובהחלפת אווירה. המשוררת מרבה לנסוע ולטייל[33] הן בארץ והן בחו"ל.

(בדיקה ביומניה ובמכתביה מגלה את התמונה הבאה: היא נולדה בקניגסברג, אחר עברה המשפחה לקובנה, אך במלחמת העולם הראשונה הם ברחו למחוז סרטוב ברוסיה. בתום המלחמה הם חזרו לקובנה. ב-1929 היא מתגוררת ביודופה (עובדת באחוזה של נוצרים עשירים). בין השנים 1930-1933 היא לומדת בברלין ובבון, מרבה לטיל בטבע, מבקרת בהיידלברג וחוזרת לקובנה לחופשות. עם תום לימודיה מלמדת בראסיין (בליטא), עולה לישראל ב – 1935 ומתגוררת בתל-אביב. ב – 1937 היא נוסעת לחיפה ומשם מפליגה באנייה לאיטליה, יורדת בברנדיזי, משם ברכבת לנפולי ומטילת ל: פומפי, ווזוב, רומא, טיבולי, פירנצה, פיזולה, סיאנה, וונציה, טריאסט. בשנים 1939-1942 היא מוזמנת להרצות ברחבי הארץ לדוגמה: בעין-שמר, בזיכרון-יעקב, בכפר-גלעדי, במטולה וכן היא נופשת ומטיילת בהר הכרמל ומתגוררת בבית מרגוע. ב- 1947 היא נוסעת לקופנהגן, לשטוקהולם ולפראג. ב-1949 מבקרת בירושלים, אליה היא עוברת ב- 1950 מתגוררת בבית הכרם, ומאז היא נמצאת על הקו ירושלים-ת"א. מטיילת לעין-כרם, בג'יפ לכפר מלחה וכן לליפתא. ב- 1951 היא נוסעת ללונדון ולאחר שנתיים לפריז, לפרובנס, לאביניון, למרסיי ולשטוקהולם. בשנת 1954 היא יוצאת למסע ברחבי בריה"מ ומבקרת ב: איסטנבול, סופיה, בוקרשט, אודסה, סטלינגרד, מוסקבה, לנינגרד. מבקרת בקולחוז וסובחוז ובתעלת הוולגה-דון בבית-חרושת לטרקטורים. בשנת 1955 היא נופשת בזיכרון-יעקב וב-1958 היא נוסעת לשוויץ: לדאבוס, ציריך, לוצרן ובזל. ב – 1959 היא נופשת בפנסיון בהרצליה, וב – 1961 היא נוסעת לפירנצה, לבריסל, לברוז', לגנט ולפרוג'ה. בשנת 1963 היא נוסעת ל: רומא, סיאנה, ז'נבה, פריס ואמסטרדם, וב- 1964 ל: רומא, וורונה ושוויץ. בשנת 1966 היא נוסעת לרומא, ושנה לאחר מכן לציריך ולפריז.)
  1. שחרור ואדנות

בהתחלה קורע פלוטו את החבל ומשתחרר. קריעת החבל יכולה לסמל אדם מורד. כיוון שהוא לא מצא חבר אמיתי, כאשר האדון פוגש אותו, הוא חוזר אתו לחבל, ושוב הוא יהיה קשור. עם כל הרצון להיות כמו פרפר ולעוף, הוא לעולם לא יוכל לעוף, אלא רק לקפוץ, לרוץ ולשמוח בריצתו.

דמות המספר אומרת בהתחלה על פלוטו: "יש לו הכול, מרק ועצם", ומבטאת בכך את האידיאולוגיה הרשמית הדוגלת עדין בערכי סוציאליזם והסתפקות במועט. פלוטו קורע את החבל – הפעולה שלו מבטאת קריעת נורמות. הוא בורח מחצר המשק למרחב(אינו מחפש חברים בתוך הקיבוץ) בריחה שיכולה לסמל את הניסיון להתנתק מהשורשים ואת הניסיון לברוח מעבודה פרודוקטיבית לצורכי החברה ולדאוג רק לעצמו ולצרכיו. הוא אינו מתחבר לרעיונות של החברה בה הוא חי. יש מעין בגידה בבריחה שלו מחבריו בקיבוץ וממשפחתו (מגדי). הוא אינו רוצה לעשות למען הכלל ולהיות שייך לקבוצת ההתייחסות שלו, אלא רוצה לחפש חברים חדשים, מחוץ למסגרת המגוננת. הוא מחפש לטייל, לצאת, לראות עולם ויוצא נגד הרוח הקיבוצית.

  1. סיכום

הקסם של היצירה הזאת, שלכאורה נראית פשוטה, שהיא נוגעת ומבטאת אמת קיומית אנושית הן ברמה האישית של הילד או המבוגר והן ברמה של החברה הישראלית.

הילד בגיל הרך, בדומה לפלוטו, רוצה להיות עצמאי ומשוחרר ומנסה לבד לבצע דברים, והוא נופל ונכשל, אך בתהליך החשוב הזה הוא קם, לומד ללכת וחוזר למסגרת. כן מבטאת היצירה הזאת את הרצון שלנו כמתבגרים ומבוגרים למרוד ולהיות עצמאיים וחופשיים מול מגבלות החופש של האדם והתבטלותו בפני אדוניו. היא מציגה את הנכונות למרוד במוסכמות הסובבות אותנו, למצוא אנשים חדשים ולהיפתח לעולם, אך השורשים שלנו משיבים אותנו בחזרה למקורותינו. בנוסף לכך היא מציגה את הבחירות שאנו עושים, כאשר אנו נותנים למקריות ולמזל לשלוט בחיינו ואת התוצאות שנבעו מבחירה זו, שגורמות לנו למפח-נפש.

בהיבט החברתי-פוליטי ישראלי נמצאת היצירה על קו התפר, ומביאה לידי ביטוי את התהליך ההיסטורי שעברה החברה הישראלית: האידיאולוגיה הרשמית בתקופה בה נכתבה היצירה עדיין דגלה בערכים סוציאליסטיים והושפעה מתפיסות-עולם קומוניסטיות של הסתפקות במועט, פרודוקטיביות והעמדת הקולקטיב במרכז. אך מתחיל תהליך של נטישת ההשפעות הללו, רצון להיפתח לעולם המערבי ולתרבות האנגלו-אמריקאית, שמעמידה את ה"אני" במרכז, את התחרותיות ואינה מסתפקת ב"מרק ועצם" אלא מבקשת דווקא את הקצפת.

©

2017

 

 

ביבליוגרפיה:

  • אהרוני רחל ואריה עורכים (2005). יומני לאה גולדברג ת"א: ספריית פועלים
  • אלמוג עוז (1997). הצבר – דיוקן ת"א: עם עובד
  • ברוך מירי (1985). "נומי, נומי בובתי" סוגיות וסוגים בשירת ילדים ת"א: משרד-הביטחון
  • גולדברג לאה (1957). איה פלוטו מרחביה: ספרית פועלים. אייר: ארי רון
  • גולדברג לאה (1951). מסעות מור החמור ת"א: ספריית פועלים. מאיירת: רות שלוס
  • וייס יפעת וגדעון טיקוצקי (2009). נערות עבריות מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-193 בני ברק: ספרית פועלים.
  • אינטרנט:
  • אלמוג עוז(2011). אנשים בישראל המדריך לחברה הישראלית התייר הישראלי בחו"ל – ציוני דרך וניתוח סוציולוגי. אינטרנט
  • גליצנשטיין אסתר, א. מאיר (2005). 'כאן אוכלים עם סכין ומזלג' מזרח ומערב במפגש הבין-תרבותי במדינת ישראל. אינטרנט. אוני' בן-גוריון.
  • הירשפלד אריאל "מול הסירנה המקרקרת – "איה פלוטו" ו"האודיסיאה". אינטרנט אתר דףדף
  • ויקיפדיה ערך "נרקיסוס"
  • לוי איתמר "דפי המידע של איתמר",itamar-books.co.il
  • רוזנבלאט דוויד פירמידת המזון של הכלבים biopet.co.il
  • רוטבליט יעקב "בלדה לעוזב קיבוץ" מילים יענקלה רוטבליט לחן: שמואל קראוס שירונט

 

הערות:

[1]  גולדברג לאה (1957). איה פלוטו מרחביה: ספרית פועלים. אייר: ארי רון

[2]  מתוך "דפי המידע של איתמר", www.itamar-books.co.il

[3]  בראשית פרק ג' פסוק ט'

[4]  לנושא יצירה אפיזודית ראה: ברוך מירי (1985). "נומי, נומי בובתי" סוגיות וסוגים בשירת ילדים ת"א: משרד-הביטחון

[5]  הירשפלד אריאל "מול הסירנה המקרקרת – "איה פלוטו" ו"האודיסיאה". אינטרנט אתר דףדף

[6]  ד"ר דיויד רוזנבלט פירמידת המזון של הכלבים www.biopet.co.ilb

[7]  בראשית פרק ב' פסוק י"ח

[8]  שם. פסוק כ"ג

[9] שם פרק א' פסוק ל"א

[10]  בראשית פרק כ"ט פסוק א'

[11]  ויקיפדיה ערך "נרקיסוס"

[12]  הנמען-ילד צוחק על פלוטו שאינו מבין שהוא מסתכל על הבבואה שלו המשתקפת אליו מהמים.

[13]  ירמיהו פרק מ"ט פסוק כ"ג + פרק מ"ח פסוק מ'

[14]  בפעם הראשונה שקראתי זאת חשבתי שזו שגיאת דפוס.

[15]  הירשפלד אריאל "מול הסירנה המקרקרת – "איה פלוטו" ו"האודיסיאה". אינטרנט אתר דףדף

[16]  ראה: א. מאיר גליצנשטיין אסתר (2005). 'כאן אוכלים עם סכין ומזלג' מזרח ומערב במפגש הבין-תרבותי במדינת ישראל. אינטרנט. אוני' בן-גוריון.   ב. אלמוג עוז (1997). הצבר – דיוקן ת"א: עם עובד

[17]  ראה: "בלדה לעוזב קיבוץ" מילים יענקלה רוטבליט לחן: שמואל קראוס

[18]  גולדברג לאה (1951). מסעות מור החמור ת"א: ספריית פועלים. מאיירת: רות שלוס

[19]  אהרוני רחל ואריה עורכים (2005). יומני לאה גולדברג 1.11.54 ת"א: ספריית פועלים עמ' 352

[20]  שם. 10.12.54

[21]  שם. ינואר 1941

[22]  שם. 3.7.23 , 31.10.25

[23]  שם. 9.3.26, 14.10.27, 16.1.28, 28.4.32

[24]  וייס יפעת וגדעון טיקוצקי (2009). נערות עבריות מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-1935 מכתביה למינה לנדאו בני ברק: ספרית פועלים עמ' 96-111.

[25]  אהרוני רחל ואריה עורכים (2005). יומני לאה גולדברג 1.11.54 ת"א: ספריית פועלים 15.5.37 + 9.37

[26]  שם. 8.49,  6.50, 8.50,  8.58,

[27]  שם. 6.52 ,  7.52,  6.54. אהבתה אליו שמשה השראה לשירי תרזה די מון.

[28]  שם. 12.52

[29]  שם. 7.55 השיר "המחצבה" נכתב לו.

[30]  שם. 7.61

[31]  שם.  4.63 ,  6.63,  7.63,  8.63

[32]  ראה: וייס יפעת וגדעון טיקוצקי (2009). נערות עבריות מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923-193 בני ברק: ספרית פועלים. מכתב למישה מאירוביץ עמ' 281, תמונה שלהם עמ' 191, אחרית דבר עמ' 246

[33]  יש לזכור שבשנות ה-30 וה-40 יחידי סגולה נסעו מישראל לאירופה כתיירים, וגם בשנות החמישים הנוסעים לחו"ל הם מיעוט מסה"כ האוכלוסייה הישראלית בגלל קשיים מנהליים שהערימה הממשלה, רמת החיים של רוב תושבי המדינה הייתה נמוכה, השהות בחו"ל הייתה יקרה וההקצבה של מטבע זר לנוסעים הייתה זעומה. ראה: אלמוג עוז(2011). אנשים בישראל המדריך לחברה הישראלית התייר הישראלי בחו"ל – ציוני דרך וניתוח סוציולוגי. אינטרנט

0 thoughts on “"איה פלוטו" מאת לאה גולדברג”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *