הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית

הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית

ד"ר שמעונה פוגל

 

במאמר זה ברצוני להראות כיצד משקפת ספרות הילדים הקלאסית העברית לגיל הרך בעיות יסוד בחברה הישראלית / יהודית. להדגמת הנושא אדון בשש יצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל בארון הספרים של הילד העברי: א. "מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת"[1] ב. "אליעזר והגזר"[2] ג. "דירה להשכיר"[3] ד. הביצה שהתחפשה"[4] ה. מעשה בחמישה בלונים"[5]  ו. "חומפס"[6]

הוכחת התזה מבוססת על שתי הנחות יסוד: א. ספרות-ילדים במיטבה, כמאמר צ'וקובסקי[7], מיועדת לשני קהלי יעד: לנמען-ילד ולנמען-מבוגר. כל אחד מהם מממש את היצירה ברמה שלו. ב. יוצר גדול ויצירה קלאסית מבטאים את בעיות היסוד של התקופה והם נוגעים בעצבים החשופים של הדור.

  1. מעשה באפרוח שהלך לחפש אם אחרת                                                                                         

1.1 היצירה הראשונה שאדון בה נכתבה על-ידי לוין קיפניס: "מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת". הספר יצא לאור בפרנקפורט בגרמניה בשנת 1923, ואויר בידי זאב רבן, מראשוני המורים ב"בצלאל". הספר היה מיועד לילדי הגולה ללימוד השפה העברית בקהילה היהודית, לנמען-ילד החל מגיל תשע. הם רתמו את גדולי הציירים, כי הם האמינו בהשפעתה הרבה של ספרות-ילדים וביכולתה להעביר את המסרים הרצויים להם, דהיינו: את המסרים של התנועה הציונית.העלילה דנה באפרוח שחור, שאינו מרוצה מאמו והולך לחפש אם אחרת. במסעו הוא מגיע אל: הברווזה, הדרורה, החתולה ואל הכלבה. הוא מנסה להשתלב במשפחה החדשה ובחברה החדשה, אך השונות שלו בולטת וגורמת לדחייתו. לאחר שכל ניסיונותיו כשלו, הוא מבין שמקומו עם בני מינו והוא חוזר לאמו.

1.2 בסיפור של קיפניס מחפש האפרוח אימא אחרת. במציאות ההיסטורית, בתקופה שיצאה היצירה לאור, היהודים מחפשים להם מולדת. גלי הגירה המונית נעים ממזרח-אירופה לאמריקה ולמערב אירופה מתוך כוונה להשתלב בחברה החדשה.

1.3 מדוע בורח האפרוח ויוצא למסע? באכספוזיציה מתוארת תרנגולת המטיילת בחצר עם אפרוחיה ומאכילה אותם. לפתע יוצא עגל מן הרפת ומתחיל להשתולל. התרנגולת החוששת לגורל אפרוחיה קוראת לאפרוחים להתחבא תחת כנפיה. כל האפרוחים הצהבהבים ממהרים ורצים אליה, ורק האפרוח השחור נשאר עומד על מקומו וממשיך לאכול. התרנגולת מזהירה אותו: "הסכנה גדולה; העגל הטיפש מתהולל והוא ירמסך בטלפים!" . האפרוח אינו שומע בקול האם, ממשיך להתעלם מהסכנה, כי הוא רואה רק את האוכל המונח לפניו. האם, כדי לעורר אותו להכיר במציאות, מנקרת בראשו. האפרוח כועס ובורח. האם חוזה שואה, היא מבינה שמשפחתה בסכנה גדולה, בסכנה קיומית. האפרוח אינו מודע לסכנה ונוח לו להתעלם ממנה.

במקביל גם מחוללי התנועה הציונית בתקופה זו חוזים שואה ליהדות ולעם היהודי, אך המהגרים מחפשים פתרון כלכלי ונוחות, מתעלמים מגלי האנטישמיות ומחפשים מולדת אחרת.

1.4 מדוע האפרוח אינו משתלב בחברה החדשה?

מלכתחילה הגיבור הוא אפרוח שונה; כל האפרוחים צהובים והוא שחור. קל וחומר כשהוא  הולך לחפש משפחה אחרת. הברווזים שוחים בנהר, והוא אינו יכול לשחות וכמעט טובע. הדרורים עפים והוא אינו יכול לעוף ולכן נפל מאדן החלון ארצה. החתולים צדים עכברים והוא מפחד מהעכבר, והכלבה מגרשת אותו ואינה מאפשרת לו כלל להיכנס לביתה. בנוסף, לא רק שהחתולה והכלבה אינם עופות כמוהו, אלא שבשעת רעב הם מסוגלים לטרוף אותו. בכל המקרים האפרוח אינו משתלב בארץ החדשה, משום שהוא שונה במהותו. הוא מתמודד עם סכנות שעלולות להיות בעיות קיומיות, אך הוא אינו מודע לסכנה מלכתחילה.

המסר של קיפניס חד משמעי: לנוכח גלי האנטישמיות, לא יוכלו היהודים, משום שהם מיעוט שונה, להשתלב בארצות אחרות, והם עומדים בפני סכנת הכחדה. לכן, הברירה היחידה העומדת בפניהם היא לחזור למולדתם בארץ-ישראל.

צריך לזכור שאת המסר הזה הוא מעביר באמצעות הנוער בבתי הספר היהודיים בגולה, משום שהם הקהל שאמור להגשים את החזרה למולדת הציונית.

2. "אליעזר והגזר"                                                                                                                  

שבע שנים לאחר מכן, מוציא קיפניס את היצירה "אליעזר והגזר" ומאז ועד היום היא רב-מכר.

גרעין הסיפור מקורו בסיפור עממי נפוץ על עקירת לפת[8]. טולסטוי כתב אותו לילדים ברוסית[9], וקיפניס עיבד אותו לעברית. בראש וראשונה הוא המיר את הלפת בגזר, ועל-ידי כך הוא שינה את הסמל המרכזי של הסיפור. כי הלפת מהווה סמל הנקשר למציאות מאגית, והיא בעלת זיקה לסיפורים עממיים רבים ולאמונות טפלות. ברמת המישור הגלוי טען קיפניס שהוא ערך את ההמרה, כיוון שהילד העברי אינו מכיר את הלפת והגזר הנו מאכל בריא.

מה המשמעות של המרת הגזר בלפת במישור הסמלי?

עקירת גזר אינה נחשבת בדרך-כלל לעבודה קשה ומבחינה זו, ההמרה של הלפת בגזר, שערך קיפניס, פחות מוצלחת. כמו כן, שינה קיפניס את השיוך המיני; מלפת המייצגת דמות נקבית עגולה, לגזר המייצג דמות זכרית בעלת קו מוארך. בעוד שבמקור הלפת היא נקבית והעקירה היא של הנקבה, בגרסה של קיפניס שיך הגזר למין זכר. באמצעות המרה זו, ניתן להתייחס לתימת העקירה בצורה כוללנית, ולא ספציפית לעקירת הבת ממשפחתה או לעקירה התלויה בהקמת משפחה, הנובעת מההקשרים הסמליים של הלפת. יתכן שקיפניס לא רצה לספר סיפור על עקירה של דמות ניקבית, אלא על עקירה של אדם בכלל.

2.1 התימה המרכזית ביצירה דנה בנושא העקירה. עקירת הגזר יכולה לסמל את עקירת האדם מכור מחצבתו, או ממולדתו, או ממקום שאליו הוא היה קשור. קיפניס מתחבר כאן, ביודעין או שלא ביודעין, למגמות הלאומיות של התנועה הציונית. המשימה הלאומית של הציונות מראשית תחילתה הייתה להביא עולים לארץ-ישראל. כלומר, לעקור אנשים ממקומותיהם, וכמו בצו האל לאברהם ללכת לארץ. בתקופה שפרסם קיפניס את היצירה החל משנת 1929 הופכת רוב החברה היהודית/הישראלית להיות חברה של עקורים (ממזרח-אירופה לארה"ב ולישראל ומארצות- ערב לישראל, צרפת וקנדה) והסיפור המחורז וההומוריסטי הזה עוסק במישור הסמוי בתימה היותר כאובה של החברה שלנו ומתאר את העקירה.

היצירה מסופרת מזווית-הראיה של העוקר; מה עליו לעשות כדי לבצע את העקירה ולגרום שהיא תצליח. היא אינה מסופרת מנקודת המבט של הנעקר. במקביל לסיפור, עוסקות המטרות הלאומיות בנקודת המבט של העוקר ולא של הנעקר, והן מתמקדות בהצלחת המשימה הקולקטיבית, ולא בקשיים הפסיכולוגיים והפיזיים האינדיבידואליים.

2.2 ערכי עזרה והתנדבות שמדגיש קיפניס ומלביש על הסיפור

2.2.1  הכנסת התיבה 'עזר'

במקור הרוסי המילה 'עזרה' אינה מצויה. קיפניס מיקד את חשיבות העזרה, שיתוף הפעולה ורוח ההתנדבות בכך שהכניס את התיבה 'עזר' בכמה צורות ובחזרות רבות. היא חוזרת ביצירה 12 פעמים, כולל את הסתתרותה בשם אליעזר, וכן נאמר במפורש על כל דמות בכל אפיזודה שהיא באה לעזר. חזרה זו מדגישה את המסר של העזרה בביצוע המשימה ואת עבודת הצוות.

יחד עם זאת, הוא משתמש להדגשת המסר בחרוז הממקד עזר/גזר. קיפניס בחר בשם 'אליעזר' כי הוא מתחרז עם גזר וכן הוא מכיל בתוכו את המילה 'עזר'.

2.2.2 הזיקה בין שמות הדמויות לתימת העזרה

שינוי מרכזי נוסף שערך קיפניס, מחוץ להמרה של הלפת בגזר, קשור בשמות הגיבורים. במקור הרוסי מדובר בסבא, סבתא ונכדה, אך קיפניס נתן להם שמות. יש לציין, שכל השמות מתחילים באות א': אליעזר, אלישבע ואביגיל כאלמנט העוזר לנמען-ילד בזכירת השמות. כל השמות הם שמות תנכיים ובדיקה במקור התנכי ובאגדה מלמדת שכולם נקשרים  למוטיב העזרה. השם אליעזר ניתן על-ידי משה לבנו: "כי אלוהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה"[10]. אלישבע בתורה היא אשת אהרון[11] והאגדה מזהה אותה עם המיילדות העבריות המפרות את צו פרעה ומחיות את בני ישראל: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים"[12]. לדעת שמואל המיילדות הן יוכבד ואלישבע, וכיוון שהן יראו את האלוהים הוא נתן להם בתי כהונה ולוויה. אלישבע היא דוגמה קיצונית של עזרה , המוכנה לסכן את חייה ולהגיש עזרה בהתאם למצפונה. גם אביגיל בספור דוד המלך ונבל הכרמלי[13] מתגלה כסמל לאישה יפה חכמה ונכונה לעזור למי שנמצא במצוקה. היא חשה לעזרת דוד, שמבקש צרכי אוכל לו ולאנשיו המסתתרים במדבר, ושולחת לו מצרכים ומתנות בנדיבות רבה. למרות שבכך היא ממרה את פי בעלה ולכן היא נאלצת להושיט את עזרתה בסתר. בכל שלושת הדוגמאות ניתנת העזרה לדמויות נרדפות, והעוזרים מצילים אותם מסכנת-מות ומקטסטרופה.

2.2.3  שימוש בצירוף הכבול 'אצים-רצים'

כדי לעבות את מוטיב העזרה משתמש קיפניס בצירוף הכבול: אצים רצים. הצירוף לקוח מפיוט ליום כיפור של ריה"ל: "רצים ואצים ומתקבצים וללכת עמך מתאמצים"[14]. בפיוט משווה המשורר את תפילת ישראל ביום הכיפורים לתפילת המלאכים ולעתים אף לתפילת צבא השמים. ישראל דומים למלאכים האצים ורצים לומר קדושה לאל נערץ בסוד קדושים. ביצירה של קיפניס התחלפה עבודת הבורא בעזרה לקולקטיב. העזרה ההדדית מושווית לעבודת האל, והיא הופכת להיות אפופה באווירת קודש בגלל מקורותיו של הצירוף הכבול.

2.2.4  הוספת מסר ההתנדבות

במקור הרוסי, קוראת כל דמות לדמות הנחותה ממנה בהירארכיה לעזרה: סבא קורא לסבתא, סבתא לנכדה ולבסוף החתולה קוראת לעכברונת. מנגד, אצל קיפניס העוזרים באים מרצונם: אצה סבתא, אצה-רצה אביגיל, אץ-ורץ הבהב אץ ורץ חתול מיאו, אץ עכבר אפור השכם. כל העוזרים אינם רק נענים לקריאת העזרה אלא רצים לעזור ומתנדבים מרצונם החופשי. קיפניס הלביש את מסר ההתנדבות על כל הדמויות, ומצוי כאן מסר דידקטי: אל תחכה שיקראו לך לעזרה, אלא תציע עזרה מעצמך במקום שהיא נחוצה. אל תחשוב שאתה אינך יכול להועיל, כי המשימה כבדה מדי. אם כל אחד יתרום את חלקו כמיטב יכולתו ישתפר המצב.

בתקופה שהיצירה יצאה לאור ערכים לאומיים כגון קולקטיביות, עזרה לקולקטיב והתנדבות נתפסו כבעלי ערך עליון וקיפניס משבץ אותם ביצירה.

2.3  שיתוף פעולה בין אויבים

ביצירה, כאשר בני-האדם אינם מצליחים לבצע את המשימה, מצטרפים אליהם עוזרים בעלי חיים: הכלב, החתול והעכבר. כסמלים ספרותיים בעלי-החיים הללו הם אויבים מושבעים והם מייצגים את שרשרת הטרף בעולם. (שלא כמו חיות-הבר הם אינם אוכלים את הטרף, אלא רק ממיתים אותו). המסר החברתי של היצירה הנו שגם את האויבים המושבעים ביותר ניתן לרתום כדי לבצע משימה משותפת, וכאשר האויבים משתפים פעולה ביניהם ומושיטים יד לעזרה ניתן להתגבר על כל משימה מסובכת ככל שתהיה.

יתכן, שיש כאן מסר הנקשר למציאות הפוליטית בא"י וליחסים בין יהודים וערבים. יש לזכור שהיצירה יצאה לאור לאחר פרעות 1929, ואולי ניתן לראות ברעיון של שיתוף פעולה בין האויבים המושבעים את תפיסת העולם,  השוללת את המאבק הכוחני ורואה בשאיפה לשלום ובשיתוף הפעולה את הדרך היחידה לפתרון הסכסוך.

במקביל, מחנכת היצירה לקבלת כל הכוחות המנוגדים לקבוצה, ומראה כיצד ניתן להשתמש בהם כדי להצליח במשימה. העכבר, הנקשר לכוחות החושך, הוא טמא, משוקץ, דוחה, מעורר גועל והכול מפחדים ממנו. החתול הוא בעל-חיים לא חברותי, חי לבדו, אגואיסט ואריסטוקרט. הכלב מייצג את העוזר הטבעי והטיפוסי, כי הוא נאמן וצייתן. היצירה מחנכת לקבלת עזרה מכולם, לצרף את כולם למשימה ולא לדחות אף אחד בטענה שהאחד אגואיסט והשני דוחה ומעורר גועל. המסר החברתי הנו שהשילוב של כל הכוחות החברתיים המנוגדים יעזור להוציא את העגלה מן הבוץ, ושניתן לצורך כך אף להתחבר לכוחות החושך.

בתקופת היישוב היהודי בארץ-ישראל הושם דגש רב על האידיאל של שיתוף ושוויון וקיפניס בוחר לעבד יצירה שהמסרים הללו מצויים בה.

2.4  עבודת-אדמה כערך עליון

הסביבה המאפיינת את היצירה היא סביבה חקלאית. הסב זרע, הגזר גדל באדמה, כולם באו לעזור להוציאו ובסיום כולם אכלו מהירק. בשנות השלושים בא"י נתפסה עבודת- האדמה כאידיאולוגיה וכיסוד קיומה של החברה ושל האומה. קיפניס נתן לתפיסה זו ביטוי בעיסוק ביצירה זו.

הדיון בתימת העקירה, הצגת הקולקטיב כבעל יכולת ייחודית להתגבר על משימות מסובכות, ערכי עזרה והתנדבות, עבודת האדמה כערך ושיתוף פעולה בין אויבים מבטאים בעיות יסוד של החברה הישראלית בשנות השלושים. בד-בבד, מעביר קיפניס לנמען, באמצעות היצירה, את הערכים של האידיאולוגיה הציונית בתקופתו.

3. היצירה השלישית שאדון בה: "דירה להשכיר"                                                                                               

הסיפור ראה אור לראשונה באוקטובר 1948. כבר בשם היצירה מרמזת המשוררת למישור סמוי בפרשנות היצירה: כי התרנגולת גרה בלול, יונה בשובך וגו', לעומת דירה שמיועדת לבני-אדם ולא לבעלי חיים.

כיצד משקפת היצירה את בעיות היסוד בחברה הישראלית?

בתקופה שהיצירה יצאה לאור עומדת מדינת-ישראל בפני משימה אדירה של קיבוץ גלויות וקליטת עליה. המדינה היא כמו דירה להשכיר, שיש בה עדות שונות שבאו מתרבויות שונות, מנהגים שונים וטעמים שונים.

לאה גולדברג משכנת את הדיירים במגדל. המגדל אינו טיפוסי לנוף הישראלי, קל וחומר בשנות הארבעים, ואופייני יותר לנוף האירופאי. אך במסורת היהודית נקשר המגדל למגדל-בבל. המשוררת מעלה ביצירה זו את השאלה, כיצד ובאלו תנאים יתאפשרו החיים במגדל בבל החדש שנוסד בארץ על עשרות השפות השונות והתרבויות השונות שבו. האם כתוצאה מהמפגש הבין-תרבותי נתפלג, או לחלופין נשכיל לחיות באינטגרציה ובהרמוניה. היא מעצבת את הבעיה בעזרת העמדה של דמויות מנוגדות המבטאות בעיות יסוד של החברה.

3.1 הזוג הראשון: תרנגולת ונמלה  – ההיבט הכלכלי

התרנגולת יכולה לסמל את המעמד הבורגני, לעומת הנמלה שיכולה לסמל את הפועל השחור של המהפכה. כיוון שהתרנגולת מטילה ביצים, היא אינה צריכה לעבוד קשה כמו הנמלה. הכסף והרכוש שיש לה הפך אותה לעצלנית; "כל היום על משכבה מתהפכת".

לאה גולדברג מעלה את השאלה האם תפיסת העולם הבורגנית יכולה לחיות בכפיפה אחת עם תפיסת העולם הסוציאליסטית -קומוניסטית. המסר שלה: אם כל אחד רוצה להשליט את תפיסת עולמו על האחר, אין אפשרות לחיות ביחד. ביצירה, נשארת התרנגולת במגדל – התפיסה הבורגנית ניצחה, והאידיאולוגיה הסוציאליסטית-קומוניסטית הפסידה, כי אנשיה היו קיצוניים מדי, לא הסכימו לפשרות ולהתגמשות ורצו להשליט את עמדותיהם בצורה טוטאלית.

הבעיה הכלכלית עדין ממשיכה להיות בעיה קריטית לחברה הישראלית, הפערים הכלכליים רק הולכים ומתרחבים וישראל מתרחקת ממדיניות סוציאל-דמוקרטית.

3.2 הזוג השני: הקוקייה והארנבת – הבעיה החינוכית

הוויכוח בין הארנבת והקוקייה נסב על חינוך הילדים, והפחד של ההורים שהילדים שלהם יושפעו לרעה מילדי הרחוב; ובראיה כוללנית יותר: חינוך ממלכתי או חינוך סקטוריאלי?

לאה גולדברג מעבירה מסר באמצעות היונה שנשארת כל יום הומה בביתה, שהחינוך מתחיל מהבית; כל אחד צריך לדאוג לחינוך ילדיו בביתו, ולא להאשים אחרים אם ילדיו יצאו לתרבות רעה.

היום, כשמערכת החינוך בארץ פשטה את הרגל הן בבתי הספר והן בבית, הבעיה החינוכית רק החמירה עם השנים.

3.3 הזוג השלישי: החתולה הכושית והחזיר הלבן –  ההיבט העדתי

לאה גולדברג שוברת כאן את הקונבנציה שלבן = יפה ושחור= לא יפה, ומעלה את בעיית הגזענות בכלל ואת בעיית העדתיות בארץ. (היצירה הזאת נכתבה שנים מעטות לאחר מלחמת העולם השניה, כשברקע מצויה תורת הגזע הנאצית על השלכותיה הנוראיות). בתקופה זו, באמריקה ובאירופה ראה האדם הלבן את עצמו כעליון, ואת האדם השחור כנחות. בארץ, יוצאי ארצות-המערב תפסו את עצמם כמוצלחים יותר וכאדוני הארץ, והתייחסו ליוצאי עדות-המזרח בהתנשאות וזלזלו בתרבותם ובמנהגיהם. המשוררת מעבירה כאן מסר שלבן יכול להיות חזיר, מעורר גועל ולא יפה (ובאיור של שמואל כץ הוא נראה כמו סרסור) ושחור יכול להיות נקי, יפה ואסתטי. הטיעון של החזיר הוא גזעני: אני האדם הלבן, איני יכול לחיות עם שחורים – לא נאה לי ולא יאה לי. הגזענות הבוטה הרגיזה את כל השכנים, וכולם צועקים על החזיר: "לך מפה חזיר אחד".

היצירה הזאת יוצאת באופן בולט כנגד הגזענות, ומלמדת שבעיית העדתיות לא תאפשר לקיים יחסים של חברה מתוקנת. ואכן השד העדתי נושף בעורפה של החברה הישראלית עד היום.

3.4 הזוג הרביעי: הזמיר מול הסנאית  – ההיבט התרבותי

הזמיר והסנאית הם בעלי-חיים שאינם מצויים בא"י. הזמיר יכול לייצג את המוזיקה הקלאסית, או את התרבות המערבית, ואילו הסנאית יכולה לייצג את המוזיקה הפופולרית, הרועשת ואת המוזיקה הים-תיכונית. כאשר דמות המספר מציגה את הסנאית היא אומרת עליה: " בשמחה ונחת אגוזים מפצחת". האמירה האובייקטיבית מדווחת שהיא שרה בשמחה. לעומת זאת, אומר עליה הזמיר: "וסנאית כל היום אגוזים מפצחת. עולה קול פיצוחם עד לב השמיים. איום ונורא, מחריש אוזניים. ואוזני רגילות לקולות אחרים, רק לשירים ולמזמורים".

לאה גולדברג מעלה את השאלה האם המוסיקה הקלאסית והתרבות המערבית יכולות לדור בכפיפה אחת עם המוזיקה הפופולרית והמוסיקה והתרבות הים-תיכונית? כל זמן שמובילי הדעה ואוהבי המוזיקה הקלאסית בארץ, שהושפעו מהתרבות המערבית, באו, כמו הזמיר מעמדת התנשאות, כאשר הם נפגשו בתרבות ובמוזיקה אחרת, הם הגדירו אותה כלבנטינית או כפופוליסטית, נחרדו מהביצועים הקולניים ותפסו אותה כנחותה. הם לא רצו להתגמש ולהסתגל, ולכן הם לא יכלו לקבל אותה. רק כאשר הם ראו בה את שמחת החיים, ההתלהבות והקצב וכאשר הם נוכחו שהסינתזה הבין-תרבותית במוזיקה מפרה וחדשנית הם יכלו להתחבר אליה. למרות שדווקא המוזיקה יכולה לגשר בין תרבויות, בפועל היא הפכה להיות הנחלה הפרטית של כל עדה, והחברה הישראלית נזקקה לשני דורות כדי שהגישור יתרחש.

3.5 הזוג האחרון: העכבר והיונה

העכבר עזב, איש איננו יודע לאן ומדוע. המשוררת מתארת את עזיבתו במצלול וטון מאד קשים: "גר מר עכבר ארז חפציו". העכבר מסמל את חוסר הנאמנות, את כוחות הטומאה ואת הכוחות השליליים של המציאות. את מקומו תופסת היונה. היונה היא סמל לשלום, אך היא מבטאת גם את הרצון לשוב הביתה. יש לה גם תשוקה גדולה לחזור לביתה, וגם יכולת לשוב אליו. בתרבות היהודית מסמלת היונה גם את העם היהודי ואת כנסת ישראל. השיבה של היונה אל הבית מקבילה לשיבה של היהודים לא"י.

חשוב לציין שהדירה אינה מוצאת חן בעיני היונה, אך בניגוד לצפייה היא נכנסת למגדל, משום שהיא יודעת להכיר במעלות של השכנים ולהדגיש אותן ולא להתחבר דווקא לפן השלילי שלהם.

בצד העמדה של דמויות מנוגדות[15] עוסקת היצירה בחשיבה סטריאוטיפית. לאה גולדברג מציגה ביצירה קונפליקט בין-תרבותי באמצעות דמויות השבויות בסטריאוטיפים ובדעות קדומות. הסטריאוטיפ נוצר כאשר מגדירים אדם או קבוצה באמצעות תכונה אחת שלהם, שלעתים היא בולטת. התכונה מוקצנת והעיוות מוגדל. סטריאוטיפים ודעות קדומות מובילים להעדר תקשורת, לעימותים, לשנאה ולאלימות. לאה גולדברג רוצה להראות שיש לדמויות גם תכונות אחרות, והיכולת של קיבוץ הגלויות של החברה הישראלית לחיות ביחד תלויה ביציאה מהשבי הסטריאוטיפי, והיכולת להתייחס לאדם כאינדיבידואל רב-פנים.

היצירה "דירה להשכיר" אינה דוגלת באחדות, אלא באיחוד הניגודים. לטענת לאה גולדברג לא ניתן יהיה לדור בכפיפה אחת אם כל אחד ירצה להשליט את תרבותו על האחרים. צריך לתת לכל אחד ביטוי. לא לשאוף להתמזגות ולביטול זהות, אלא לתת להביא לידי ביטוי את התרבויות השונות; רב-תרבותיות ורב-גוניות. המסר המרכזי של היצירה דן בקבלת האחר והשונה ממנהגיך. היא דוגלת בחיים של זה בצד זה תוך כבוד הדדי, ותוך הדגשת הצדדים היפים שיש לכל אחד להציע.

  1. היצירה הבאה: הביצה שהתחפשה – דן פגיס

היצירה יצאה לאור בשנת 1973. ואנו חוזרים במסע שלנו לביצה, לאפרוח ולתרנגולת שפתחנו בהם. עמדת המוצא של הגיבורה: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה. בניגוד לאפרוח של קיפניס, בעמדת המוצא יש לאפרוח משפחה, ובמסע שלו הוא עובר ממשפחה למשפחה. לעומתו, מתגלגלת הביצה במסע שלה לבדה בעולם, ורוב הסיפור משפחתה כאילו אינה קיימת. (בדומה לביוגרפיה של דן פגיס). באכספוזיציה לא מתואר מהיכן מגיעה הביצה ומהם מקורותיה, וקימת הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים.

4.1 הבחירה בביצה כדמות:

מיכל אטום ללא חורים, מצב טרום-עוברי, שבירה מאד, עיוורת, חרשת, אילמת, דמות מוזרה.

כיצד מתוארת הביצה ביצירה?

אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת.

יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה

חסרת תועלת: אי אפשר לשמור בך חלב. חבל!

המשורר משתמש במשחקי מילים לתיאור המרכזי והחשוב של מצב הביצה.

הביצה מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות.

הכישלון מביא אותה לדיכאון והיא מאשימה בראש וראשונה את צורתה החיצונית.

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. הביצה מעמידה את עצמה בעשרה ניסיונות של "להיות מישהו אחר", ואת מירב האנרגיה משקיעה הגיבורה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות והעולם שבהם נתקלת הביצה אינם מוכנים לקבל אותה, והם מוצגים כמנוכרים וחסרי אמפטיה.

במקביל לביצה גם בחברה הישראלית החל מאמצע שנות הששים מתחיל תהליך של אובדן זהות. המילה ציונות הופכת להיות מילה גסה, ומתחיל תהליך של התנתקות מהשורשים היהודיים. בניגוד לדור המייסדים שהיה לו קשר וחיבור עמוק לתנ"ך ולמקורות היהודיים, החל תהליך של בורות וניתוק מהטקסטים שלנו. בתקופה זו מתחילה ירידה המונית מהארץ, והישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות.

הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות אליהן היא רוצה להתחבר או להתחפש. ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה והן לביצה עצמה. במקביל לביצה ביצירה, גם האנטישמים רואים ביהודי דמות מוזרה ומציגים אותו כשטן, וכן רואים אותנו כחסרי תועלת וכטפילים. למרות שבמציאות ההיסטורית תרם העם היהודי רבות לעולם.

בעמדת המוצא של הגיבורה, שאינה מקבלת את עצמה, הכול שלילי, זו עמדה טוטאלית שלא מוצג בה שום פן חיובי.

למרות הניסיונות הרבים של הביצה להתחפש למישהו אחר, שום דבר אינו מועיל לה וכולם אומרים לה: "מכירים אותך מרחוק". במקביל, מתרחש תהליך דומה ליהודים / לישראלים הנמצאים בחו"ל; לכל מקום בעולם שאנו הולכים אליו- מכירים אותנו מרחוק ומצביעים עלינו. גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם.

המסר של פגיס חד משמעי: תהליך אבדן הזהות הוא תהליך מסוכן הן לאדם הבודד והן לחברה. איננו יכולים לברוח מהשורשים שלנו, כי בצורה זו אנו מבטלים את אישיותנו וגם האחרים אינם מוכנים לקבל אותנו. רק חזרה לשורשים – לאימא תרנגולת (רק בסוף היצירה אנו מתוודעים לקיומה של משפחה) תביא עמה את הגאולה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה את הגיבורה למצב של אינטימיות וקבלה מוחלטת. ובהקבלה לביצה ולאפרוח ביצירה, גם חזרה שלנו לשורשים תביא עמה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן ברמה האישית והן ברמה של החברה הישראלית.

4.2 הפירוש הביוגרפי

הילד דן פגיס מתגלגל לבד בעולם. אמו מתה בגיל 3 כאשר אביו היה בא"י. הוא נשאר אצל משפחת אמו באירופה ומתגלגל למחנות ריכוז. כאשר הגיע לארץ במסגרת עלית-הנוער האב אפילו לא בא לקבל את פניו. לאחר עלייתו לארץ, הוא מחליף את שמו לדן ומצטרף לחברת נוער בקיבוץ מרחביה. הספור הזה הוא ספור חייו; ילד שמתגלגל לבד בעולם, מנסה למצוא חן, להתקבל על-ידי אחרים, מאבד את זהותו. אך אף אחד אינו מקבל אותו. כנראה אינו רוצה להיות יהודי, וכנראה שאינו מקבל את עצמו.

בסוף האימא המיוחלת שלא הייתה לו, מביאה עמה את השינוי ואת הגאולה.

מיהי האימא? פרוש אפשרי – לאה גולדברג, המורה שלו, מוציאה ממנו את היצירתיות שבו; משהו בוקע ממנו, משהו פורח ממנו, ומכניס בו חיים חדשים.

פרוש אפשרי אחר לאימא – האימא הגדולה, או האישה.

  1. היצירה הבאה: מעשה בחמישה בלונים – מרים רות

לדעתי, מסמל הבלון את המישור של האפשרות; כל האפשרויות פתוחות. הוא מבטא פיתוי וורוד של עולם חלומי נפלא. הוא מייצג את הנעורים, ההתלהבות, את התרוממות הרוח, את העלייה מעלה לעולמות גבוהים מחיי היום-יום והשגרה. הבלון הוא כמו הדמיון של הילד: ממריא, מאושר, שמח ומשחק ללא דאגה. המציאות מחזירה את האדם לקרקע ומפוצצת את הדמיון והילדותיות שבו. המישור של המציאות מתאפיין כעולם של אילוצים ושל חובות. היצירה הזאת מציגה את המפגש בין הפנטזיה ובין המציאות; הילדים שקבלו את הבלונים היו באופוריה ובאה המציאות ושברה להם אותה. במקביל מתרחש תהליך דומה בחברה הישראלית בתקופה שהיצירה יצאה לאור. יצירה זו יצאה לאור בשנת 1974 אחרי מלחמת יום כיפור. למרות שבמישור הגלוי אין כל הד לאירועים ההיסטוריים, במישור הסמוי הם באים לידי ביטוי במישור הפרשני. התקווה הגדולה והאופוריה אחרי "מלחמת ששת הימים" התנפצה לרסיסים באוקטובר 1973. לא ברור אם המחברת הייתה מודעת לעניין זה, אך היא בטאה ביצירה את האווירה הכללית של התקופה.

למרות שהיצירה ממוענת לפעוטות אין היא מחורזת, ושזורים בה תשעה חרוזים בד"כ לא משובחים. אולם החרוז: קרה / נקרע, שהוא חרוז משובח, חוזר ארבע פעמים ויחד עם התיבה 'טרך', (ועם 'לא נורא' שהנמען משלים וממלא את הפער בראשו), מהדהד בכל היצירה הצליל RA = רע, ממקד אליו את תשומת-לב המאזין למשמעות והופך את המסר לדו-משמעי. למרות שמנסים לנחם אותנו שאין צורך להצטער וזה לא נורא שהאשליות מתנפצות והמשאלות אינן מתגשמות, הצליל החוזר הוא 'רע'. בד בבד עם הנחמה נשאר טעם רע, והרע נשאר תמיד כהד.

המפגש בין הפנטזיה למציאות:

5.1 באפיזודה הראשונה מקבל אורי בלון ירוק ורץ בשמחה לשחק עמו. הירוק הוא צבע החיים, הצמיחה, האביב והנעורים. הוא מסמל תקווה ושמחה, אך גם חוסר ניסיון. הצבע הירוק מסמל את מחזור החיים וההמשכיות, כי הפרח אמנם נובל, אך הצמח יצמיח פרחים חדשים. האדם מקווה ליחסים עם הדמויות הסובבות  אותו ועם העולם של אהבה המסומלת ע"י הוורד, אך הוא מתאכזב. הבלון נופל על שיח ורדים נדקר מקוץ ומתפוצץ. הקוץ הזה שיך לתחום הצומח הנקשר לצבע הירוק. הפנטזיה התנפצה בגלל חומרי מציאות שהנם אימננטיים לה; הקוץ הוא אימננטי לורד. התפוצצות הבלון הירוק נגרמה מחומר השיך לצומח עצמו ולהתחברות אליו. המשאלה שלו הייתה ליחסים רוחניים והרמוניים, ובפועל הוא נתקל במציאות הקשה והכואבת. הפער בין הציפיות ובין התביעות החמורות של המציאות ואילוציה גרם לחלום להישבר. הפנטזיה התנפצה כי האדם "הוציא את הקוצים שלו". בסיטואציה המתוארת, בגלל חוסר ניסיון וציפיות מאד גבוהות, היחסים הרגשיים מאד שבריריים , ודי בקוץ כדי לנפצם. במקום להתחבר במערכת היחסים לירוק – לעסיסיות,לחיים ולרכות, בפועל התחברו לקוצים שמטבעם הם יבשים,קשים ומכאיבים. הקוצים יכולים להיות של האדם עצמו או של הפרטנר שלו, או של הסביבה בה האדם מבצע את משימתו.

5.2 באפיזודה השניה מקבל רון בלון צהוב ומבקש מאביו שינפח עבורו את הבלון. הצהוב מסמל את הזהב, האור והשמש. אך הוא מסמל גם קנאה. כיוון שהצהוב מסמל את הזהב הוא יכול לסמל את הרמה הגבוהה והאצילית שניתן להגיע אליה, אך הוא יכול לסמל גם את החומריות.

רון מבקש מאביו שינפח את הבלון שיהיה גדול כמו השמש. באפיזודה זו מתואר אדם הרוצה כמה שיותר, הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל ושיהיה לו יותר מאשר לאחרים. הצבע הצהוב נקשר לקנאה, והאדם בסיטואציה זו רוצה שיקנאו בו. המניע של האדם באפיזודה זו היא תחושת התחרותיות וההישגיות: הוא רוצה הרבה כסף, הרבה כבוד והרבה כוח, או שהוא רוצה להיות החכם מכולם, או להצליח יותר מכולם, או שהוא רוצה לבצע משימות באופן מושלם יותר טוב מאחרים. הוא אינו מסתפק במה שיש לו, והוא אינו מוכן לדחות סיפוקים ולהבין שהגידול הוא תהליך. רון נמצא בחברה השואפת לשוויוניות ולצדק סוציאלי, אך הוא אינו מקבל באמת את ערכיה ושואף שיהיה לו יותר מאשר לאחרים.

הסיבה השניה, אם כן להתנפצות האשליה היא חטא הגאווה, היוהרה וחוסר ההסתפקות במגבלות הטבעיים.

5.3 באפיזודה השלישית מקבלת סיגלית בלון סגול.

הסגול מבטא את החושניות, הרומנטיקה, האצילות והמסתורין מכוח היותו מורכב מאדום וכחול. כמו כן הוא מסמל את התשוקה הארוטית והעדינות.

עמדת המוצא של האדם באפיזודה זו היא עמדה של רומנטיקה, חושניות, אצילות עדינות ומסתורין. יחד עם זאת מבטא הסגול בסיטואציה זו את העמדה האריסטוקרטית. בסיפור, שורטת החתולה את הבלון הסגול בציפורניה ומפוצצת אותו. באופן כללי מסמלת החתולה את חוסר הנאמנות, אגואיסטית, אינה מתחשבת באחרים וקפריזית. החתולה אוהבת חופש ואינה סובלת פיקוח והגבלות. יחד עם זאת היא רכה ועדינה. עמדת המוצא של החתולה שכל העולם נוצר בעבורה והיא נסיכת הבית. גם באפיזודה זו מצויה התאמה מבחינה מבנית בין  המשאלה הכמוסה ובין הגורם להתנפצותה; נסיכת-הבית האגואיסטית והקפריזית נפצה את יחסי הרומנטיקה והאצילות. האדם שניגש למערכת היחסים מתוך עמדה אריסטוקרטית, מתנגש באדם חסר גבולות, שאינו מוכן להיכנע למוסכמות החברתיות, והלה גורם לשברון משאלותיו; במקום ליהנות מהארוטיקה מקבלים שריטה המבטאת מכאוב וצער.

הסיבה השלישית להתנפצות האשליות היא חוסר נאמנות, חוסר התחשבות באחרים ואנוכיות. העמדה של "לא מעניין אותה מאף אחד" פוגעת בפרטנר בצורה אנושה, ושוברת את מערכת היחסים. סיגלית מתאפיינת כדמות נשית רכה ועגולה;(הפעלים הנקשרים בשמה הנם התכופפות וליטוף: "התכופפה סיגלית, רצתה ללטף את מיצי), ושליפת הציפורניים היא הרסנית עבור דמויות עדינות ורגישות.

5.4 באפיזודה הרביעית מקבלת רותי בלון כחול.

הכחול הוא צבע השמים והים. הכחול מסמל את העומק והמסתורין כיוון שהוא נקשר לשמים ולים. האסוציאציה היא של אפשרויות פתוחות משני הקצוות, כאשר בקצה האחד של הציר מצויה האפשרות "שהשמים הם הגבול" ובקצה השני – מעמקי הים.

רותי מחבקת את הבלון חזק מדי. היא רוצה אותו רק לעצמה, אך למעשה היא חונקת אותו ואינה מאפשרת לו לעוף באוויר החופשי. בניגוד למרחבים האינסופיים של השמים ומעמקי הים, חונק האדם ומצמצם את ההתרחשות. בסיטואציה זו עמדת המוצא היא עמדה של פחד. כל-כך מפחדים לאבד את מה שיש, מפחדים מהחופש ומהאווריריות ואז חונקים ומקבעים. מבחינה מבנית מנוגדת עמדת הזהירות וההצטמצמות לציר השמים והים.

הסיבה הרביעית להתנפצות האשליות היא עמדת מוצא של הססנות וזהירות יתר. האדם מפחד להתמודד עם הקשיים, רוצה להיצמד למוכר ולהיות תלוי במישהו אהוב ותומך. (רותי מחבקת את הבלון כמו שמחבקים את אימא). הפחד להיכשל והפחד מאובדן משתק, וגורם לאדם מלכתחילה לא ליהנות מעצם החוויה והמשחק, כי הוא כל הזמן חושש שמא "הכל יתפוצץ לו בפנים". זהירות קיצונית גורמת לאדם לשמור על מה שיש לו  בצורה כה מוגזמת, או לשַמר את הסיטואציה בה הוא חי, שהיא מקבעת אותו. התוצאה – שהוא בעצמו הורס לעצמו את חזונו, דמיונותיו, תקוותיו ומשאלותיו. רותי היא היחידה שפוצצה לעצמה את הבלון. כל ארבעת הבלונים האחרים התפוצצו או אבדו מגורם חיצוני: קוצים, אבא, חתול, רוח.

5.5 באפיזודה החמישית מקבל אלון בלון אדום.

הצבע האדום הוא בעל נוכחות חזקה, הוא מאד דומיננטי ומבטא חיוניות, מרץ, תסיסה, רגשות עזים, תשוקה, אומץ-לב וצורך למצות את תענוגות החיים עד תום. הדגל האדום הנו סמל למהפכה וסמל המפלגה הקומוניסטית.

בסיפור, למרות שאלון מחזיק את הבלון, מעיפה אותו הרוח לעננים ולמעשה הבלון "ברח לו מהידיים". בתגובה של אלון מצויה דו-משמעות: אלון מנפנף בידיו וקורא: "שלום, שלום בלון אדום" והילדים חוזרים אחריו כמקהלה. מצד אחד קימת כאן אוירה אופטימית שהמילה 'שלום' חוזרת בה ארבע פעמים, וכל הילדים מנפנפים בידיהם כאות של "שלום ולהתראות" ומשמעותו שהשלום אולי יחזור והכול מצפים לשלום, אך מצד שני השלום "ברח לנו מהידיים".

בתקופה בה נכתבה היצירה, נמצאת החברה הישראלית על קו התפר. האידיאולוגיה הרשמית עדיין דוגלת בערכים סוציאליסטיים. האם ביצירה מחלקת לכולם בלונים באופן שווה, ולא נותנת רק לבתה. אולם החברה מתחילה להיות חומרנית יותר, תחרותית והישגית. התפוצצות הבלון הצהוב בגלל חטא הגאווה והיוהרה, מקבילה לגאווה והיוהרה והאמונה בכוחנו הפיזי לאחר מלחמת ששת הימים. האופוריה הביאה עלינו את מלחמת יום כיפור.

במקביל לעמדת התחרותיות, ההישגיות, חוסר הסתפקות במועט והרצון שיהיה לי יותר מאשר לאחרים, מתחיל תהליך של העמדת "האני" במרכז.

אם בדור הקודם נחשב ערך הקולקטיב לערך עליון, עד כדי ביטול האישיות הספציפית, בדור זה, בעקבות גישות פסיכו-לוגיסטיות, מושם דגש דווקא על "האני", שמוביל לעמדות של חוסר התחשבות באחרים, אנוכיות ואינטרסנטיות אישית – האדם עושה לביתו.

כיוון שמדובר בבלון אדום, והצבע האדום ייצג בארץ את האידיאולוגיה הקומוניסטית והסוציאליסטית, יתכן שהמעוף של הבלון האדום מבטא את האכזבה מהמימוש של הרעיונות הללו הן בבריה"מ והן בקיבוץ.

  1. היצירה הבאה: חומפס – שלומית כהן-אסיף – 1980                                                                        

היצירה יצאה לאור בשנת 1980. גיבור הסיפור הוא דוב, שמקנא בכל מה שיש לאחרים. באריה הוא מקנא שיש לו זנב, בזקן של התיש, בקרני הצבי,  בכנפי הנשר, בסנפירי הדגים, בציוץ הציפור. בעזרת מטמורפוזה צומחים איברים אלו בגופו. הוא בטוח שכל הדובים יקנאו בו, אך הם מתייחסים אליו כאל מפלצת ומגרשים אותו במקלות ובאבנים. חומפס אינו צריך כלל את האיברים הללו, והם רק מפריעים לו. התנהגות זו מביאה אותו לאבד את זהותו והוא מבטל אותה לחלוטין, כולל את קולו (הקול הוא סמל לאישיות). למעשה הוא הפך למפלצת.

במקביל לגיבור היצירה בתקופה זו הפכה החברה הישראלית לחברה צרכנית וצרחנית. כמו חומפס אנשים רבים  אומרים: הלוואי שהיה לי כמו שיש ל…מקנאים במה שיש לזולת, מתאמצים וקונים. אך למעשה אין להם צורך בדברים הללו. במצב זה האנשים הופכים להיות עבדי החפצים, במקום שהם ישמשו אותם לרווחתם. הריצה המטורפת במעגל החומריות מביאה אותנו לאבד את זהותנו היהודית, וקל להצביע על מקרים שאנשים התנהגו כמפלצות.

הפתרון של המחברת: חומפס חוזר לאמו והיא בנשיקותיה גורמת לכל האיברים המיותרים להיעלם ומחזירה לו את קולו ואת זהותו. המסר: רק חזרה לשורשים שלנו, לא מתוך כפיה, אלא באהבה וחום תחזיר לנו את זהותנו ונחיה חיים אינטגרטיביים ושלמים יותר.

7.סכום:

מוטיב המסע עומד במרכז היצירות שדנו בהן. זהו המסע היהודי-ישראלי לחיפוש מולדת, מסע העקירה, מסע של קיבוץ גלויות וקליטת עלייה, מסע של חיפוש זהות עצמית ומסע העוסק בחלום ושברו. זהו מסע המסתיים במסר שרק חזרה לשורשים שלנו תביא עמה את הגאולה ותאפשר חיי אינטגרציה והרמוניה. היצירות הללו נוגעות בבעיות הקיומיות והיסודיות של החברה הישראלית, ולכן הן רלוונטיות עד היום.

 

                                        ©
                              כל הזכויות שמורות 2009

 

 

ביבליוגרפיה
  • גולדברג לאה (1970) [1948]. דירה להשכיר ת"א: ספרית-פועלים.
  • כהן-אסיף שלומית (2003) [1980]. חומפס ת"א: לולו.
  • פגיס דן (1973). הביצה שהתחפשה ת"א: עם עובד.
  • צ'וקובסקי קורניי(1985). משתיים עד חמש ת"א: ספריית פועלים
  • קיפניס לוין (1986)[1923]. מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת ת"א: מודן.
  • קיפניס לוין (1989) [1930]. אליעזר והגזר ת"א: זימזון איירה פזית מלר.
  • רות מרים (1974). מעשה בחמישה בלונים ת"א: ספרית פועלים
  • רבי יהודה הלוי (1978). "קדושה ליום הכיפורים" שירי קודש ירושלים: קריית נוער.
  • תלמוד בבלי סוטה

נספח

המקור הרוסי – הגרסה של טולסטוי[16]

שתל סבא לפת ואמר:

– תגדלי, תגדלי לפת מתוקה! תגדלי, תגדלי לפת בשלה!

גדלה לפת מתוקה ובשלה, גדולה ועצומה.

הלך סבא להוציא את הלפת: מושך – ומושך, ולהוציא לא יכול.

קרא סבא לסבתא.

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים ולהוציא לא יכולים.

קראה סבתא לנכדה.

נכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה הנכדה לז'וצ'קה[17].

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה ז'וצ'קה לחתולה.

חתולה בעקבות ז'וצקה

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה חתולה לעכברונת.

עכברונת בעקבות חתולה

חתולה בעקבות ז'וצקה

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים והוציאו את הלפת.

 

הערות:

[1]  קיפניס לוין (1986)[1923]. מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת ת"א: מודן. הספר יצא לאור לראשונה בהוצאת "אמנות" בפרנקפורט שבגרמניה. כמו-כן יצא הספר במספר גרסאות ובמקראות שונות. בגרסה שלעיל הוא יצא ב-17 מהדורות.

[2]  קיפניס לוין (1989) [1930]. אליעזר והגזר ת"א: זימזון איירה פזית מלר. יצירה זו יצאה ב17 הוצאות שונות: ב- 1930 היא הופיעה בחוברת "גליונות", ב-1933 במהדורת שטיבל. בהוצאת זימזון בלבד היא יצאה ב20 מהדורות. כמו כן היא יצאה בקלטות וידיאו, ב – DVD ובמחזות רבים ועד היום הספר הוא רב-מכר.

[3]  גולדברג לאה (1970) [1948]. דירה להשכיר ת"א: ספרית-פועלים. היצירה יצאה לאור בעברית בשלוש גרסאות: הגרסה הראשונה משנת 1948 יצאה לאור בעיתון "משמר-לילדים" ואוירה ע"י נחום גוטמן. הגרסה השניה יצאה לאור בשנת  1959 עם איורים של שושנה היימן, ואילו הגרסה השלישית יצאה לאור ב1970 עם איוריו של שמואל כץ. מהגרסה של 1970 יצאו לאור 60 מהדורות. כמו כן יצאה היצירה בקלטות וידיאו, ב – DVD  והומחזה בתאטרוני-ילדים.  בתחרות "בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר" בחסות "מעריב" ובנק הפועלים בשנת 2005 היא זכתה במקום ראשון.

[4]  פגיס דן (1973). הביצה שהתחפשה ת"א: עם עובד. ציר: דן פגיס. היצירה יצאה בלמעלה מ-35 מהדורות ועד היום היא רב-מכר.

[5]  רות מרים (1974). מעשה בחמישה בלונים ת"א: ספרית פועלים. איורים: אורה איל. יצא ב-45 מהדורות עד 2004, בקלטות וידיאו, ב – DVD  והומחז בתאטרוני-ילדים. זכה במקום שני בתחרות "בחירת ספר הילדים העברי האהוב ביותר" בחסות "מעריב" ובנק הפועלים בשנת 2005.

[6]  כהן-אסיף שלומית (2003) [1980]. חומפס ת"א: לולו. איירה: תמר צינמון. הספר תורגם, הופק לסרט מצויר, להצגות ולקלטות והיה לרב-מכר.

[7]  קורניי צ'וקובסקי (1985). משתיים עד חמש ת"א: ספריית פועלים עמ' 125 תרגום לעברית: דוידה קרול

[8]   הסיפור עממי הפופולרי המוכר בשפות רבות על עקירת לפת משתייך למעשיות שרשרת (מספרו במפתח המוטיבים 49.9 Z) ורווח בליטא וברוסיה. הראשון שהעלה אותו על הכתב כיצירה לילדים ברוסית היה אלכסי ניקוליאביץ טולסטוי במאה התשע-עשרה, והתרגום הראשון לעברית נעשה על-ידי שלמה ברמן בשנת 1900.  בשנת 1929 עיבד לוין קיפניס את המעשייה על הלפת בתוספות רבות (על סבא יפת והלפת) וכנראה נעשה העיבוד מגרסה שהוא זכר. אולם שנה אחר-כך הוא משנה את הגרסה, ממיר את הלפת בגזר והופך אותה למחורזת ולמולחנת. בגלל השינויים הרבים שערך קיפניס ביצירה, הוא התייחס אליה כאל יצירה מקורית, שמקורותיה בסיפור עממי, ולא כאל יצירה מתורגמת.

[9]  ראה תרגום חופשי לעברית מרוסית של גרסה זו בנספח. התרגום נעשה באדיבותה של מרת אירינה אוקס.

[10]  שמות י"ח 4.

[11]  שמות ו' 23

[12]  תלמוד בבלי סוטה דף י"א עמוד ב'

[13]  שמואל א' כ"ה

[14]  רבי יהודה הלוי (1978). "קדושה ליום הכיפורים" שירי קודש ירושלים: קריית נוער. כרך א' עמ' 111 פירוש מאת דוב ירדן.

[15]  ראה סעיף 3 לעיל.

[16]  תרגום חופשי. נעשה באדיבותה של אירנה אוקס.

[17]  שם של כלבה

One thought on “הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *