אליעזר והגזר

אליעזר והגזר[1]

                                       ד"ר שמעונה פוגל

 

גרעין הסיפור של "אליעזר והגזר" מקורו בסיפור עממי מאד פופולרי המוכר בשפות רבות על עקירת לפת. הוא משתייך למעשיות שרשרת (מספרו במפתח המוטיבים 49.9 Z) ורווח בליטא וברוסיה. הראשון שהעלה אותו על הכתב כיצירה לילדים ברוסית היה אלכסי ניקוליאביץ טולסטוי במאה התשע-עשרה, והתרגום הראשון לעברית נעשה על-ידי שלמה ברמן[2] בשנת 1900.  בשנת 1929 עיבד לוין קיפניס את המעשייה על הלפת בתוספות רבות[3], וכנראה נעשה העיבוד מגרסה שהוא זכר. אולם שנה אחר-כך הוא משנה את הגרסה והופך אותה למחורזת ולמולחנת. בגלל השינויים הרבים שערך קיפניס ביצירה, הוא התייחס אליה כאל יצירה מקורית, שמקורותיה בסיפור עממי, ולא כאל יצירה מתורגמת[4].

במאמר זה אציג את השינויים שערך קיפניס ואת משמעותם וכן אדון במישורי פרשנות שונים של היצירה: פרשנות חברתית-פוליטית, פסיכולוגית וספרותית.

  1. השינויים שערך קיפניס

בראש וראשונה הוא המיר את הלפת בגזר, ועל-ידי כך הוא שינה את הסמל המרכזי של הסיפור. כי הלפת מהווה סמל הנקשר למציאות מאגית, והיא בעלת זיקה לסיפורים עממיים רבים ולאמונות טפלות.

1.1  הסמל של הלפת בתרבות המערב:

גידול הלפת הוא עתיק יומין ועקירתה מהאדמה נחשבה למלאכה קשה ונחותה[5]. הלפת משתייכת לכוחות האדמה, והיא נקשרת בתרבות העממית למטמורפוזה, ליכולת לעבור גלגולים רבים ולהשתנות בקביעות. כמו כן, היא נתפסה כבעלת זיקה ליצירת חיים, לסם החיים ולנעורי נצח.

מעשיות עממיות רבות נקשרו בלפת העוברת מטמורפוזה מאגית. (לדוגמה: במעשייה "שלוש הנוצות" בגרסה של האחים גרים (63 KHM) מצווה הקרפדה על האח הצעיר לשבת בתוך לפת, שנהפכת למרכבה המובילה אותו ואת העלמה היפיפייה לארמון המלך, והוא זוכה בכתר. הלפת במעשייה זו מקבילה לדלעת במעשיית סינדרלה של פרו, והן מסייעות למפגש בין החתן והכלה.)

בהמשך ליכולת ההשתנות המתמדת, נקשרת הלפת ליצירת חיים, לסם החיים ולנעורי נצח.

במספר מעשיות מתארים כמות אדירה של הלפת, או תיאורים בהם מקבלת הלפת ממדים ענקיים ולעתים מפלצתיים. מצויות מעשיות בהן מסופר על לפת ענקית שגדלה לממדים של חבית קמח, או לממדים של דלעת[6]. גם בתלמוד ובמדרשים מצויות אגדות על ממדים אדירים של לפתות. האגדה מפליגה בתיאור פוריות הארץ לפני החורבן, וממנו לומדת על השפע שתוציא הארץ באחרית הימים ומספרת על שועל שקינן בראש לפת. הוא נולד בתוכה, ולאחר שיצא ממנה עדין שקלה הלפת ששים ליטרין[7].

בגלל כוחה המאגי של הלפת, ייחסו לה יכולת הגנה מפני השטן. באירופה השתמשו בלפת כדי להדוף התקפה של רוחות בלתי רצויות. הם נהגו לגלף את הלפת בצורת כן לנר, והכניסו בה נרות בוערים, כדי להפחיד את רוחות השטן "בליל כל הקדושים"[8].   השורש העגול הגדל באדמה, אותו אנו אוכלים, מזכיר רחם של אישה הרה, ובפולקלור העממי היא נקשרה להקמת המשפחה של הזוג הצעיר  [9]וסימלה נדיבות, רחמים, גמילות-חסדים ואהבת הבריות[10].

1.2 הרובד הסמלי – ספור של עקירה

ברובד הסמלי עוסקת המעשייה במישור הסמוי בנושא העקירה מאימא אדמה. ככל שהשורשים חזקים יותר, כך קשה לעקור את האדם ממקומו. כיוון שהלפת נקשרת בתרבות המערבית לנישואים ולהקמת משפחה, ניתן לפרש, שעקירתה מסמלת את עקירת הבת מבית הוריה. ככל שהשורשים שלה חזקים יותר, וככל שהיא קשורה אליהם יותר, כך קשה יהיה לעקור אותה מהם, ואותם ממנה ומהמודלים שלהם שנטמעו בה. ללפת יש בדרך-כלל שורשים חזקים, קשה מאד לעקור אותה מן האדמה והעקירה מתוארת כעבודה מפרכת[11]. אם מפרשים את המעשייה כסיפור של עקירת הבת ממשפחתה ומעבר למשפחת בעלה, על כל הקשיים הפסיכולוגיים והפיזיים הקשורים בתהליך זה, הופך הקושי להוציא את הלפת לפרופורציונלי. לכן, גדלים הירקות בסיפור למימדים מפלצתיים, כי במישור הסמוי מדובר בעקירה ולא בירק למאכל. המעשייה דנה בבעיה כיצד ניתן לערוך את העקירה. לצורך כך יש להשתמש בשילוב של כמה כוחות: כוחות של אהבה ורוך, המיוצגים על-ידי הסבתא והנכדה, כוחות של נאמנות המיוצגים על-ידי הכלב, כוחות של אומץ-לב ורצון להיות חופשי המיוצגים על-ידי החתול וכן להשתמש בכוחות הנקשרים לפן השלילי של המציאות, בכוחות דחויים ומכרסמים, שיגרמו אמנם לכאב רב, אך יש בהם הכרח. כיוון שמדובר בעקירה, אין כמו העכבר המתאים למשימה זו. כי הוא מכרסם את השורשים, ומסמל את היצור המכרסם את שורשי עץ-החיים[12].  בתהליך הניתוק חייבים לעקור את השורשים, ורק כך יכול הירק לצאת מהאדמה. לכן, במישור הסמוי, ההצטרפות של העכבר הכרחית ויש לו תפקיד מפתח. על-פי תפיסה זו, אין הוא מצטרף חסר יכולות כמו קש השובר את גב הגמל, אלא יש לו תפקיד מרכזי, כי רק לו קימת יכולת לנתק את השורשים ולהתמודד עם משימת העקירה. בנוסף, שייכת הלפת לעולם התחתון וגדילה בתוך האדמה, והעכבר הוא היחיד מבין הדמויות השייך לעולם התחתון ולכן הוא יכול להשלים את עקירתה.

הלפת נקשרת באופן סמלי למטמורפוזה. במעשייה, אין היא יכולה לחולל את המהפך בעצמה, והיא נהפכת למפלצת. לכן, יש צורך בכוחות מנוגדים כדי לעזור לה לצאת מהכוחות שקיבעו אותה לאדמה. כמו הלפת גם העקירה נקשרת למטמורפוזה. בתהליך הנישואים, עוקרים בני הזוג מבית מוכר וידוע ומקימים בית חדש. תהליך זה כרוך במטמורפוזה ומחייב אותם להסתגלות ולשינויים. או כפי שזה מוצג במעשייה: הלפת צריכה להיעקר מהאדמה. הפחד מפני הבלתי-ידוע בעולם החדש הופך את העקירה לפרובלמטית. מנגד, עשויים המהפכים הללו להביא עמם רעננות ותחייה מחדש, כמו נעורים חדשים, ומבחינת ההמשכיות יש כאן נגיעה בחיי נצח בדומה לסמליות של הלפת.

מה המשמעות של המרת הגזר בלפת במישור הסמלי?

עקירת גזר אינה נחשבת בדרך-כלל לעבודה קשה ומבחינה זו, ההמרה של הלפת בגזר, שערך קיפניס, פחות מוצלחת. כמו כן, שינה קיפניס את השיוך המיני; מלפת המייצגת דמות נקבית עגולה, לגזר המייצג דמות זכרית בעלת קו מוארך. בעוד שבמקור הלפת היא נקבית והעקירה היא של הנקבה, בגרסה של קיפניס שיך הגזר למין זכר.

באמצעות המרה זו, ניתן להתייחס לתימת העקירה בצורה כוללנית, ולא ספציפית לעקירת הבת ממשפחתה או לעקירה התלויה בהקמת משפחה, הנובעת מההקשרים הסמליים של הלפת. יתכן שקיפניס לא רצה לספר סיפור על עקירה של דמות נקבית, אלא על עקירה של אדם בכלל. לכן יכולה עקירת הגזר לסמל את עקירת האדם מכור מחצבתו, או ממולדתו, או ממקום שאליו הוא היה קשור. קיפניס מתחבר כאן, ביודעין או שלא ביודעין, למגמות הלאומיות של התנועה הציונית. המשימה הלאומית של הציונות מראשית תחילתה הייתה להביא עולים לארץ-ישראל. כלומר, לעקור אנשים ממקומותיהם, וכמו בצו האל לאברהם ללכת לארץ. בתקופה שפרסם קיפניס את היצירה החל משנת 1929 הופכת רוב החברה היהודית להיות חברה של עקורים (ממזרח-אירופה לארה"ב ולישראל ומארצות- ערב לישראל, צרפת וקנדה) והסיפור המחורז וההומוריסטי הזה עוסק במישור הסמוי בתימה היותר כאובה של החברה שלנו ומתאר את העקירה.

היצירה מסופרת מזווית-הראיה של העוקר; מה עליו לעשות כדי לבצע את העקירה ולגרום שהיא תצליח. היא אינה מסופרת מנקודת המבט של הנעקר. במקביל לסיפור, עוסקות המטרות הלאומיות בנקודת המבט של העוקר ולא של הנעקר, והן מתמקדות בהצלחת המשימה הקולקטיבית, ולא בקשיים הפסיכולוגיים והפיזיים האינדיבידואליים.

1.3 ערכי עזרה והתנדבות שקיפניס מדגיש ומלביש על הסיפור

3.1 1. הכנסת התיבה 'עזר'

במקור הרוסי המילה 'עזרה' אינה מצויה. גרסה זו מחדדת את המסר שאין לבוז לחלש, גם הוא יכול לעזור, אם הוא מצטרף אל האחרים. לדעת ג. אלמוג המסר של הסיפור אינו מצביע על חשיבות שיתוף הפעולה, אלא על חשיבות הכוח המטה את המאזניים.[13] הסיפור מעלה על נס דווקא את אלה שלא נכנסו להיסטוריה ואינם רשומים באנציקלופדיות, אך בזכותם "הוציאו את העגלה מן הבוץ" והם אלה שעשו את ההיסטוריה. אך קיפניס מיקד את חשיבות העזרה, שיתוף הפעולה ורוח ההתנדבות בכך שהכניס את התיבה 'עזר' בכמה צורות ובחזרות רבות. היא חוזרת ביצירה שמונה פעמים (ובטקסט המורחב של 1989 12 פעמים. כמו כן במילה 'גֶזֶר', שמופיעה בטקסט 37 פעמים, אנו שומעים גם 'ֶזֶר') כולל את הסתתרותה בשם אליעזר, וכן נאמר במפורש על כל דמות בכל אפיזודה שהיא באה לעזר. חזרה זו מדגישה את המסר של העזרה בביצוע המשימה ואת עבודת הצוות. יחד עם זאת, הוא משתמש להדגשת המסר בחרוז הממקד עזר/גזר המופיע ביצירה 12 פעמים. קיפניס בחר בשם 'אליעזר' כי הוא מתחרז עם גזר וכן הוא מכיל בתוכו את המילה 'עזר'. (במקור הרוסי לא מצוין שמו של הסב, ובגרסה של 1929 קיפניס קרא לו יפת המתחרז עם לפת).

1.3.2 הוספת מסר ההתנדבות

במקור הרוסי, קוראת כל דמות לדמות הנחותה ממנה בהירארכיה לעזרה: סבא קורא לסבתא, סבתא לנכדה ולבסוף החתולה קוראת לעכברונת. מנגד, אצל קיפניס העוזרים באים מרצונם: אצה סבתא, אצה-רצה אביגיל, אץ-ורץ הבהב אץ ורץ חתול מיאו, אץ עכבר אפור השכם. כל העוזרים אינם רק נענים לקריאת העזרה אלא רצים לעזור ומתנדבים מרצונם החופשי. קיפניס הלביש את מסר ההתנדבות על כל הדמויות, ומצוי כאן מסר דידקטי: אל תחכה שיקראו לך לעזרה, אלא תציע עזרה מעצמך במקום שהיא נחוצה. אל תחשוב שאתה אינך יכול להועיל, כי המשימה כבדה מדי. אם כל אחד יתרום את חלקו כמיטב יכולתו ישתפר המצב.

1.3.3 שימוש בצירוף הכבול 'אצים-רצים'

כדי לעבות את מוטיב העזרה משתמש קיפניס בצירוף הכבול: אצים רצים. הצירוף לקוח מפיוט ליום כיפור של ריה"ל: "רצים ואצים ומתקבצים וללכת עמך מתאמצים"[14]. בפיוט משווה המשורר את תפילת ישראל ביום הכיפורים לתפילת המלאכים ולעתים אף לתפילת צבא השמים. ישראל דומים למלאכים האצים ורצים לומר קדושה לאל נערץ בסוד קדושים. ביצירה של קיפניס התחלפה עבודת הבורא בעזרה לקולקטיב. העזרה ההדדית מושווית לעבודת האל, והיא הופכת להיות אפופה באווירת קודש בגלל מקורותיו של הצירוף הכבול. כאשר מרטין בובר[15] מדבר על יחסי 'אני-אתה' לעומת יחסי 'אני – הלז' הוא מאפיין את חיי 'הלז' כאדם שאינו יוצר קשר, מאחר שיצירת קשר דורשת זמן, והוא הרי תמיד נחפז. הוא אינו יכול לקבל מאום או לתת מאום בחינת שיתוף. קיפניס לוקח את החיפזון והופך אותו למשהו חיובי בבחינת 'נחפז לעזור', ואז יש יחסי שיתוף של אני-אתה.

1.3.4 הזיקה בין שמות הדמויות לתימת העזרה

שינוי מרכזי נוסף שערך קיפניס, מחוץ להמרה של הלפת בגזר, קשור בשמות הגיבורים. במקור הרוסי מדובר בסבא, סבתא ונכדה, אך קיפניס נתן להם שמות. יש לציין, שכל השמות מתחילים באות א': אליעזר, אלישבע ואביגיל כאלמנט משחקי שעוזר לנמען-ילד בזכירת השמות. כל השמות הם שמות תנכיים ובדיקה במקור התנכי ובאגדה מלמדת שכולם נקשרים  למוטיב העזרה. השם אליעזר ניתן על-ידי משה לבנו: "כי אלוהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה"[16]. אלישבע בתורה היא אשת אהרון[17] והאגדה מזהה אותה עם המיילדות העבריות המפרות את צו פרעה ומחיות את בני ישראל: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו ישראל ממצרים"[18]. לדעת שמואל המיילדות הן יוכבד ואלישבע, וכיוון שהן יראו את האלוהים הוא נתן להם בתי כהונה ולוויה. אלישבע היא דוגמה קיצונית של עזרה , המוכנה לסכן את חייה ולהגיש עזרה בהתאם למצפונה. גם אביגיל בספור דוד המלך ונבל הכרמלי[19] מתגלה כסמל לאישה יפה חכמה ונכונה לעזור למי שנמצא במצוקה. היא חשה לעזרת דוד, המבקש צרכי אוכל לו ולאנשיו המסתתרים במדבר, ושולחת לו מצרכים ומתנות בנדיבות רבה. למרות שבכך היא ממרה את פי בעלה ולכן היא נאלצת להושיט את עזרתה בסתר.

קיפניס מעביר את הערכים של עזרה והתנדבות באופן סמוי, כי לדעתו, הם יקלטו כך טוב יותר. אך החזרות והאמצעים הרבים, שתוארו לעיל, הם חלק מדרכי השכנוע וההשפעה, המזכירים טכניקות מתחום הפרסום.

2. הרובד החברתי -פוליטי

2.1 הגיבורים – החוליות החלשות בחברה

בגרסה העממית מושכים את הלפת: סבא, סבתא, אֶני, מרי, החתולה והעכבר[20], ובגרסה הספרותית של טולסטוי[21]: סבא, סבתא, נכדה, ז'וּצְ'קָה, חתולה ועכברונת . בגרסה הרוסית כולן ממין נקבה מחוץ לסבא. במכוון לא נבחר האב כגיבור, כי לא רצו להציג אותו כמי שאינו יכול להתגבר על הלפת בנקל, לעומת הסב והנקבות המשתייכים לחוליות החלשות בחברה. לכן, הם נזקקים לעזרה, לעבודת-צוות ולשיתוף פעולה כדי להצליח במשימה. יש לציין, שהתיבה 'בבקה' שייכת לרובד לשוני עממי פשוט מאד, והשימוש בה מבטא את הנחיתות של האיברים בשרשרת.  גם העכבר מופיע בגרסה זו כעכברונת, והשימוש בהקטנה הכפולה מחדד את המסר שמדובר בתחתית הסולם החברתי. גם אצל קיפניס אין האב נכלל בשרשרת, כי בשנות השלושים והארבעים בארץ מוצגים ההורים, בעיקר האב, ככל-יכולים. לכן, ילביש הסופר על הסב את חוסר היכולת להוציא לבד את הגזר מן האדמה.

2.2 שיתוף פעולה בין אויבים

ביצירה, כאשר בני-האדם אינם מצליחים לבצע את המשימה, מצטרפים אליהם עוזרים בעלי חיים: הכלב, החתול והעכבר. כסמלים ספרותיים בעלי-החיים הללו הם אויבים מושבעים והם מייצגים את שרשרת הטרף בעולם. (שלא כמו חיות-הבר הם אינם אוכלים את הטרף, אלא רק ממיתים אותו). המסר החברתי של היצירה הינו שגם את האויבים המושבעים ביותר ניתן לרתום כדי לבצע משימה משותפת, וכאשר האויבים משתפים פעולה ביניהם ומושיטים יד לעזרה ניתן להתגבר על כל משימה מסובכת ככל שתהיה.

יתכן, שיש כאן מסר הנקשר למציאות הפוליטית בא"י וליחסים בין יהודים וערבים. יש לזכור שהיצירה יצאה לאור לאחר פרעות 1929, ואולי ניתן לראות ברעיון של שיתוף פעולה בין האויבים המושבעים את תפיסת העולם,  השוללת את המאבק הכוחני ורואה בשאיפה לשלום ובשיתוף הפעולה את הדרך היחידה לפתרון הסכסוך.

במקביל, מחנכת היצירה לקבלת כל הכוחות המנוגדים לקבוצה, ומראה כיצד ניתן להשתמש בהם כדי להצליח במשימה. העכבר, הנקשר לכוחות החושך, הוא טמא, משוקץ, דוחה, מעורר גועל והכול מפחדים ממנו. החתול הוא בעל-חיים לא חברותי, חי לבדו, אגואיסט ואריסטוקרט. הכלב מייצג את העוזר הטבעי והטיפוסי, כי הוא נאמן וצייתן. היצירה מחנכת לקבלת עזרה מכולם, לצרף את כולם למשימה ולא לדחות אף אחד בטענה שהאחד אגואיסט והשני דוחה ומגעיל. המסר החברתי הינו שהשילוב של כל הכוחות החברתיים המנוגדים יעזור "להוציא את העגלה מן הבוץ", ושניתן לצורך כך אף להתחבר לכוחות החושך.

2.3 עבודת-אדמה כערך עליון

הסביבה המאפיינת את היצירה היא סביבה חקלאית. הסב זרע, הגזר גדל באדמה, כולם באו לעזור להוציאו ובסיום כולם אכלו מהירק. קיפניס משתמש לאורך היצירה מספר פעמים במשחק מילים של

זרע  /  עזר (השורש בשיכול הגאים)

כדי לבטא תמה זו. בשנות השלושים בא"י נתפסה עבודת- האדמה כאידיאולוגיה וכיסוד קיומה של החברה ושל האומה וקיפניס נתן לתפיסה זו ביטוי בעיסוק ביצירה זו.

כמו-כן בכל היצירה[22] לא נשמע קולן של הדמויות, אין דו-שיח או דיבור ישיר בניגוד לגרסה ברוסית שבה כל דמות קוראת לעזרה. יתר על כן, ריבוי בדו-שיח ודיבור ישיר הם אחד ממאפייניה של ספרות הילדים. המשמעות של בחירה זו מבטאת את העמדה הציונית בשנות השלושים, שייחסה חשיבות רבה להגשמה ולמעשים ולא לדיבורים.

3.הרובד הפסיכולוגי

אחד מהמסרים המרכזיים של הסיפור שההצטרפות של הקטן-החלש-הדחוי מביאה את המשימה לגמר מוצלח. הילד מזדהה עם החלש והקטן בסיפור, ונצחונו מבטא את משאלתו הכמוסה ומגבירה את בטחונו העצמי.

התפתחות הצמח מקבילה להתפתחות הילד, וההוצאה של הגזר מסמלת את יציאת הילד לעצמאות. הילד הקטן, כמו הגזר, צריך לצאת לאוויר העולם, כדי שיכירו את כישוריו ושהוא יוכל לממש את עצמו. הפחד מהתהליך ומהכישלון עלול, לעתים, לשתק אותו ולגרום לו לאבד את הפרופורציות, ואז הוא מקבל מימדים מפלצתיים והילד אינו יכול להתגמש ולהתפשר. לכן, הוא צריך כוחות, חיצוניים או פנימיים, שיעזרו לו להשתחרר. העכבר, שבזכות הצטרפותו יוצא הגזר, מסמל גם את היכולת לנתק את שורשי הקיבעון וגם את היכולת להסתגל ולהתגמש[23].

מבחינה פסיכולוגית מנותק הגזר מהכלל ואינו רוצה להתחבר אליו (הפרטי מנותק מהכללי). כתוצאה מזה הוא נסגר ומצטמצם במעגל של עצמו, בתוך האדמה, והאני מתנפח למימדים מוגזמים. הפתרון שמציעה היצירה: נדרשת התארגנות מערכתית כדי לפתור את הבעיה. כדי שהאני יוכל לחזור להתחבר לכלל נדרש שיתוף פעולה של המשפחה, של החברים הנאמנים ושל כוחות שיכאיבו ויגרמו לזעזוע בתנאי שמטרתם לעזור. אם האני מוכן לקבל עזרה מכל הכוחות, ואם כולם רוצים לעזור, ניתן יהיה לשבור את מעגל ההתנתקות ולהחזיר את האדם למעגל החברתי ולהוציא אותו מהמצב של חוסר פרופורציה.

  1. מה לומד הנמען-ילד ברובד הגלוי?

מעבר למחזור הצמיחה בטבע המצוי בכל הגרסאות (הזריעה באדמה, הנביטה, הצמיחה, הוצאת הפרי מן האדמה ואכילתו) לומד הילד באמצעות הסיפור מושגי מרחב: ימין ושמאל (החוזר ביצירה שש פעמים כאשר מושכים את הגזר, בייחוד כאשר ממחיזים אותה עם הילדים[24]) , למעלה ולמטה, יחסי גודל ומספר: סדר מספרי עולה של מספר הדמויות וארגון טורי מן הגדול אל הקטן, התוודעות לצבע הכתום וכן מצויה העשרה לשונית[25]: "סבא גורר אותו במגררת…בתרווד בוחשת…הקערה גדושה…היללו את הגזר".

לכאורה, על-פי הנורמה שהייתה נהוגה בתקופתו בספרות-הילדים, לא היה קיפניס  צריך לבצע את ההמרה של הלפת בגזר, כי את הלפת גידלו בארץ בגינות ובהשקאה והיא מופיעה במקורות היהודיים. אני משערת שסיבת ההמרה הינה דידקטית ואומנותית. הלפת אינה נפוצה מאד בארץ, לעומת הגזר שהוא נפוץ מאד ובריא מאד למאכל. באמצעות היצירה מחבבים את הגזר על הילדים והם נעתרים לאכול אותו ואוהבים אותו. לדעת מירי ברוך הוא ערך את השינוי כי מצא שהלפת אינה מוכרת[26].  יחד עם זאת, הכניס קיפניס לסיפור צבעוניות רבה באמצעות הצבע הכתום, בעיקר כאשר המחיזו אותו בשירה בבתי הספר ובגן, בעוד שצבעה של הלפת אינו עז.

  1. מבנה היצירה

"אליעזר והגזר" הוא שיר צביר מהודק[27], והמבנה האפיזודי משרת את הרעיון. כדי לבצע את המשימה יש צורך בעזרה של דמויות רבות. בכל אפיזודה מצטרפת דמות נוספת, הבאה לעזור לקבוצה ובסיום בעזרת כולם הגזר יוצא. העלילה ביצירה היא חד-קווית המתחילה בנקודה בה הסבא מנסה לעקור לבד את הגזר ומסתיימת בהוצאת הגזר על-ידי כל הדמויות.

  1. שימוש באלמנטים הומוריסטיים

מירי ברוך מסבירה את ההומור המצטבר המצוי ביצירה ואת אלמנט ההישנות ההופך את הסיטואציה למשעשעת ואבסורדית[28]. ברצוני להוסיף, שהחזרה של התיבה 'עזר' 49 פעמים מבליטה את הפן ההומוריסטי, כי ההגזמה והגודש בעזרה אינם הולמים את המשימה במישור הגלוי, שהרי מדובר בסך-הכול בעקירת גזר, שאינה נחשבת למלאכה קשה. אלמנט הומוריסטי נוסף מצוי בסיטואציה שדווקא בזכות העכבר הזעיר מצליחים להתגבר על גזר ענקי שגדל למימדים מפלצתיים.

באיור של נחום גוטמן, שליווה את היצירה בהוצאות הראשונות ונלקח מהגרסה של שנת 1929 "הלפת"[29], מצוי אלמנט של סלפסטיק בסיום, שבו מתהפכות כל הדמויות, נופלות זו על זו ומתגלגלות על הארץ. למרות שבגרסה של "אליעזר והגזר" השמיט קיפניס את הומור הסלפסטיק מן הטקסט, המשיך האיור של גוטמן (ובעקבותיו גם האיור של פזית מלר בהוצאת זימזון מ1989) ללוות את הסיפור בחלק מן המהדורות והפן ההומוריסטי נכנס באמצעות האיור[30].

  1. סיכום

קיפניס אינו מתרגם את היצירה, אלא מעבד אותה ומתאים אותה לאידיאולוגיה של מחוללי התנועה הציונית בתקופתו. הוא מלביש את המסרים של התנועה הציונית על היצירה בנושאים הבאים: העקירה מהמולדת והיציאה החוצה, זווית הראיה היא של העוקר ולא של הנעקר, ערכי עזרה והתנדבות, חשיבות הקולקטיב והפיכתו למקודש, שיתוף פעולה בין אויבים, קבלת כל הכוחות המנוגדים לקבוצה, עבודת-אדמה כערך עליון וחשיבות העשייה והפרודוקטיביות. את ערכי היסוד הללו הוא מעביר בצורה סמויה בסיפור מחורז קליל והומוריסטי לילדים בגיל הרך.

©

2017

נספחים: סקירה דיאכרונית של גרסאות היצירה

  1. המקור הרוסי – הגרסה של טולסטוי

[שתל סבא לפת ואמר:

– תגדלי, תגדלי לפת מתוקה! תגדלי, תגדלי לפת בשלה!

גדלה לפת מתוקה ובשלה, גדולה ועצומה.

הלך סבא להוציא את הלפת: מושך – ומושך, ולהוציא לא יכול.

קרא סבא לסבתא.

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים ולהוציא לא יכולים.

קראה סבתא לנכדה.

נכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה הנכדה לז'וצ'קה[31].

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה ז'וצ'קה לחתולה.

חתולה בעקבות ז'וצקה

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים, ולהוציא לא יכולים.

קראה חתולה לעכברונת.

עכברונת בעקבות חתולה

חתולה בעקבות ז'וצקה

ז'וצ'קה בעקבות הנכדה

הנכדה בעקבות סבתא

סבתא בעקבות סבא

סבא בעקבות הלפת –

מושכים-ומושכים והוציאו את הלפת.][32]

במקור הרוסי חוזרים על השרשרת + המצטרף החדש בכל אפיזודה. למרות שהיצירה בשלמותה אינה מחורזת,  בנוי הבית החוזר משלושה טורים:

איבר בשרשרת           זָה = בעקבות                       איבר בשרשרת

חורז לכל האורך                                                 חורז לכל האורך

ובתעתיק עברי:

                              מישקָה           זה                 קושקוּ

קושקָה           זה                 ז'וצ'קוּ

ז'וצ'קָה           זה                 ונוצקוּ

ונוצקָה           זה                 בבקוּ

בבקָה             זה                 דידקוּ

דידקָה            זה                 רפקוּ

[

במקור הרוסי נדרש מילוי פערים, כי לא נרשם במפורש שהאחד מחזיק בשני, אלא מצוי שימוש בתיבה 'בעקבות'. לעומת זאת ביטל קיפניס בגרסה של "אליעזר והגזר" את החזרה על כל האיברים בשרשרת, ובכל אפיזודה מצטרף "עוזר" חדש. החזרה על הפזמון מתמקדת במשיכה של הגזר. במקום  התיבה 'בעקבות' הוא כתב: 'פשט ידיים' או 'פשט רגלים'.

בגרסה זו כל הדמויות  מחוץ לסב הן ממין נקבה. לעומת זאת המיר קיפניס את השיוך המיני ובגרסה של "אליעזר והגזר" רוב הדמויות הן ממין זכר (ביחס של חמש לשתיים).

למילה ברוסית המציינת את משיכת הלפת (פָּאטְיָנֶט) יש משמעות של געגועים וכיסופים. כמו כן, יש לציין שבגרסה הרוסית, כאשר יוצאת הלפת בסוף, אין שימוש בהומור של סלפסטיק, בנפילות ובהתגלגלות.

  1. הגרסה של שלמה ברמן                                                             

ברמן לא תרגם את הגרסה של טולסטוי, אלא עיבד את הסיפור מגרסה של אושינסקי[33]. אמנם ברמן לא שינה מן המקור בנושא הלפת, אך בגרסה זו הומרה האפיזודה בה מופיע העכבר. יתכן שהשינוי נעשה על-ידי אושינסקי, אך ההמרה נערכה בגלל שיקולים דידקטיים, כיוון שבתרבות המערבית נתפס העכבר כמשוקץ וכדוחה, ולא רצו להפגיש את הנמען-ילד עם עכבר גיבור, שבזכותו הצליחו לבצע את המשימה. בצורה זו פגעו באחד המסרים המרכזיים של היצירה, וכן בפן ההומוריסטי שדווקא בזכות העכברונת הזעירה מצליחים להתגבר על לפת כה ענקית. בגרסה של טולסטוי נמצא הפתרון לדחייה שמעורר העכבר בהפיכתו לעכברונת הנתפסת כחביבה ונחמדה. אך ברמן העדיף להמיר את העכבר בילד, לשנות את הסדר בהירארכיה ועל-פי הגרסה שלו ההצטרפות של החתלתול היא הגורמת להצלחת המשימה. ברמן לא שבר את המספר הנוסחאי שבע (שבע אפיזודות), אך בהירארכיה הועמד הנכד לפני הנכדה והשב לפני השבה, בהתאם לתפיסות הסטריאוטיפיות והשוביניסטיות על מעמדו הבכיר של הזכר. גם באיור אין העכבר מופיע וכן אין בגרסה זו, לא בטקסט ולא באיור הומור של סלפסטיק. ברמן גם לא שינה מן המקור בנושא הקריאה לעזרה, ובגרסה שלו קוראת כל דמות לדמות הקטנה ממנה והנמוכה ממנה בהירארכיה. ברמן הוא היחיד מבין המתרגמים של היצירה לעברית המשתמש בפועל 'עקר' לתיאור המשימה ופועל זה חוזר אצלו שבע פעמים[34].

  1. הגרסה של קיפניס ב1929 – הלפת

בגרסה זו, לא המיר קיפניס עדין את הלפת בגזר, אך הוא ערך שינויים רבים ביצירה. בעוד שבמקור הרוסי אין שמות פרטיים לסב, לסבתא ולנכדה בהתאם למאפייני הז'אנר של הסיפור העממי, הוסיף קיפניס שמות פרטיים  המייצגים את התקופה: דבורה, ציפורה ויפת, כאשר האחרון נבחר גם כיוון שהוא חורז עם לפת.

התגלמות המציאות בסיפור – בשנות העשרים והשלושים נחשבת עבודת האדמה בישוב העברי כערך עליון וכעבודת קודש. לכן מצוי פירוט רב בסצנת הפתיחה של שתילת הלפת וגדילתה ובאמצעותה לומדים הילדים על תהליך הצמיחה של הירק: כל המשפחה שותלת את הלפת, סבא עדר במעדר, סבתא גרפה במגרפה, הנכדה דקרה בדקר, גשמי הברכה משקים את הלפת ששלחה עלים גדולים וירוקים למעלה, ושורשים לבנים וארוכים למטה עד שהגיעה לידי בשלות. לעומת זאת, משוחח הסב באקספוזיציה במקור הרוסי עם הלפת כאילו הייתה ילדתו: תגדלי, תגדלי לפת מתוקה! תגדלי, תגדלי לפת בשלה! קיפניס גם מוסיף תיאור של מראה המשפחה המתאים למראה המשפחה החלוצית בשנות השלושים: "סבא יפת בסנדלים ובחגורה; סבתא דבורה במטפחתה השחורה; ונכדה ציפורה בצמתה עד הברכיים".

החרוז המרכזי בגרסה זו: יפת – לפת – נשלפת. חרוז נוסף: חגורה – דבורה –  שחורה ציפורה. כמו כן מצוי משחק מילים של: לשתול – לתלוש. " עמדו לשתול לפת…יצא סבא-יפת לתלוש את הלפת".

בגרסה זו הגיבורים עדין קוראים לדמויות הנמוכות מהן בהירארכיה לבוא לעזור להם להוציא את הלפת, ואין הן באות מעצמן. כמו כן, התיבה 'עזר' אינה מצויה בטקסט.

בעוד שבגרסה הרוסית כל הגיבורים מחוץ לסב הן נקבות כולל הלפת, בגרסה של קיפניס קיים איזון: שלושה זכרים: סבא, החתול והעכבר ושלוש נקבות: סבתא, נכדה, וכלבה + הלפת שאף היא נקבה.

תוספת נוספת של קיפניס הן בטקסט והן באיור של נחום גוטמן היא בהכנסת הסלפסטיק כאשר מצליחים להוציא את הלפת: "את הלפת שלפו / וכולם יחד התהפכו… / התהפכו, נפלו / ועל הארץ התגלגלו". בגרסה זו בולטת מגמה של העשרת אוצר מילים לדוגמה: גרפה במגרפה, דקרה בדקר, סימר שפמו, הכלבה חרצה לשונה, בסכין קולפת, במגרדה מגרדת, במלח מולחת ובשמן מתבלת.

בנוסף, הוסיף קיפניס בגרסה זו סיום הומוריסטי, בו יושבת המשפחה, אוכלת מן הלפת בפה מלא, מזמרת בקולי קולות ויוצאת במחולות.

בתיאור קצה השרשרת של החתול והעכבר חורז קיפניס את 'העכבר' ב'חברבר': "קרא יקטן החברבר / לארך הזנב העכבר". חרוז זה מופיע אצל ביאליק בשיר "נבחי והכדור"[35]: "הוי מי זה, /  בן-מי זה, / הטלוא, החברבר? / אין זנב, / אין כנף, / לא ציפור, לא עכבר". בשיר של ביאליק תוהה הכלב אם הכדור החברבר הוא שד או רוח. המילה 'חברבר' שייכת לרובד לשון ימי הביניים ופירושה: מנומר, בעל חברבורות. קיפניס רצה גם להחדיר מילה זו לאוצר המילים של הילד, וגם לקשר את הטקסט שלו לשיר של ביאליק, בהתאם לנורמה ששלטה בספרות הילדים העברית בתקופתו[36].

4.  הגרסה של "אליעזר והגזר" של שנת 1930

לדעתי, התייחס קיפניס ליצירה זו כאל יצירה חדשה, המושפעת אמנם ממקורות עממיים, בגין השינויים הרבים שהוא ערך בה. בגרסה זו קיצר קיפניס את הטקסט, והשמיט פרטים שאינם רלוונטיים לעלילה. לדוגמה: תיאור מפורט של שתילת הירק וצמיחתו, תיאור פרטי לבוש ושיער של הגיבורים, ששימשו בגרסה הקודמת גם כפונקציה עלילתית, כיוון שהגיבורים תפסו בהם כדי למשוך בלפת וכן הוא השמיט את הסיום שבו המשפחה אוכלת את הגזר לאחר עקירתו מהאדמה.

בגרסה זו שינה קיפניס את השיוך המיני וקיים בה רוב זכרים ומיעוט נקבות ביחס של 5:2, בהמשך לסטריאוטיפ הגברי המעניק משקל יתר לגברים.

במקור הרוסי נאמר במפורש שהלפת צמחה לממדים אדירים, ואילו בגרסת "אליעזר והגזר" צריך הנמען-ילד למלא את הפער.

כמו כן, שינה קיפניס בנושא החזרה. בעוד שבמקור הרוסי החזרה היא על האיברים בשרשרת וכן על הניסיון להוציא את הלפת: (בתעתיק עברי): טְיָאנוּט פַּטְיָאנוּט וִיטיָאנוּט נְיֶ מוֹגוּט [מושכים ומושכים ולהוציא לא יכולים]  אצל קיפניס המילה 'גזר' דומיננטית בסיפור והיא חוזרת 36 פעמים כמילה מנחה[37]. בגרסה של המעשייה והמקור הרוסי הדמויות הן אלה שאינן יכולות להוציא את הלפת, אולי משום שאין להם מספיק כוח, ואולי משום שהן קראו לעזרה לדמות קטנה ופחות חזקה מהן. לעומת זאת בגרסה של "אליעזר והגזר" חוסר היכולת להוציא את הגזר מן האדמה תלוי גם בו. קיפניס הכניס כאן, בצורה מרומזת, אלמנט של רצון, או חוסר רצון, של הגזר לזוז ממקומו: "אינו זז הגזר!".

  1. הגרסה של מרים ילן-שטקליס

גרסה זו היא תרגום מן המקור הרוסי[38] והחרוז המרכזי בה הוא: לפת מתעקשת / אינה נתלשת. יש לציין שמצד אחד רצתה ילן לשמור על התבנית של דמות הנמצאת בעקבות הדמות שלפניה והיא תרגמה: "עכבר בחתול / חתול בכלב / כלב בנכד / נכד בסבתא / סבתא בסבא / סבא בלפת", אך מצד שני התרגום מאולץ. כמו כן, היא שינתה את השיוך המיני של רוב הדמויות ממין נקבה לדמויות ממין זכר, כולל את הנכדה שהומרה לנכד.

  1. הגרסה של יהודה אטלס[39]

הגרסה המאוירת שממנה תרגם יהודה אטלס יצאה לאור באנגליה בשנת 1998. המאיירת ניב שרקי זכתה ב1999 בפרס "אימא אווזה" היוקרתי כמאיירת ספרי הילדים המבטיחה ביותר באנגליה. בגרסה זו, בעלת האיורים המרהיבים, הושם דגש על האלמנטים ההומוריסטיים ולצורך כך שונו הדמויות ל: זקן, זקנה, פרה חומה, שני חזירים כרסתניים, שלושה חתולים שחורים, ארבע תרנגולות מנומרות, חמש אווזות לבנות, שש כנריות צהובות ועכבר. כמו כן הודגש אלמנט הסלפסטיק בסיום כאשר 24 הדמויות נופלות זו על זו, בעיקר כאשר הזקן נפל על הזקנה (סיטואציה המצחיקה מאד את הילדים). הגודש בקטלוג הקומי והאבסורד בהכנסת הדמויות השונות, לצורך הוצאת לפת מהאדמה, מגבירים את הסיטואציה ההומוריסטית.

 

ביבליוגרפיה

אטלס יהודה מתרגם(2004). הלפת הענקית ת"א: קרן איורים: ניב שרקי

אלמוג גאולה(2000). "שלושה פרפרים וגזר גם: פרספקטיבות שונות של התבוננות על "שלושה פרפרים" ו"אליעזר והגזר" עולם קטן ת"א: עם עובד ומרכז ימימה

 

בובר, מרדכי מרטין((1963)[1923]. "אני ואתה" בסוד שיח על האדם ועמידתו נוכח ההוויה ירושלים: מוסד ביאליק

 

ביאליק חיים נחמן  (תשל"א)[1925] "נבחי והכדור" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר

ברוך מירי(1983). "על אליעזר והגזר ועל השיר הצביר המהודק" עיונים ביצירת לוין קיפניס ת"א: המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי.

 

ברמן שלמה (1900). "הלפת" גן הילדים – ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמונה פיטריקוב: תושייה

טולסטוי אלכסי ניקוליאביץ (1960)[XX18]. "לפת" כתבים – מעשיות וסיפורים לילדים מוסקבה: הוצאה לאור ממלכתית של ספרות אומנותית.

 

ילן-שטקליס מרים (תשל"א). "הלפת" תפוחי העלומים ת"א: עם-עובד

פוגל שמעונה  (2004). מגמות לאומיות בעיבודים לעברית של מעשיות האחים גרים בדור "התחייה" חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה באוני' ת"א

 

קיפניס לוין (1929). "הלפת" מעשיות ת"א: דביר. איורים נחום גוטמן.

קיפניס לוין (1989) [1930]. אליעזר והגזר ת"א: זימזון איירה פזית מלר.

רבי יהודה הלוי (1978). "קדושה ליום הכיפורים" שירי קודש ירושלים: קריית נוער.

תלמוד בבלי, כתובות

תלמוד בבלי סוטה

תנ"ך: ספר שמות, שמואל א'

Ad de Vries (1974). “Turnip” Dictionary of Symbols and Imagery Amsterdam: N.H.P.C

 

Cooper J. C. (1978). An Illustrated Encyclopedia of Traditional Symbols, London: Thames & Hudson pp. 110.

 

Dennis William Hauch (1998). “Turnip” Alchemical Properties of Foods. Internet.

 

Ernest E. Baughman (1966). Type and Motif Index of the Folktales of England and North- America. The Hague: Mouton

 

Grimm Jacob & Wilhelm (1958) [1869].“die rübe” Deutsches Wörterbuch, Leipzig: S. Hirzel. Pp. 1332.

 

Kredel Friitz(1990). „Die rübe” Die Blumensprache Frankfurt: Insel Verlag

 

Thompson Stith (1955). Motif Index of Folk Literature, Bloomington: Indiana University Press.

 

הערות:

[1]  קיפניס לוין (1989) [1930]. אליעזר והגזר ת"א: זימזון איירה פזית מלר. יצירה זו יצאה ב17 הוצאות שונות: ב- 1930 היא הופיעה בחוברת "גליונות", ב-1933 במהדורת שטיבל. בהוצאת זימזון בלבד היא יצאה ב20 מהדורות. כמו כן היא יצאה בקלטות וידיאו, ב – DVD ובמחזות רבים ועד היום הספר הוא רב-מכר.

[2]  ברמן שלמה (1900). "הלפת" גן הילדים – ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמונה פיטריקוב: תושיה עמ' 40-41

[3]  קיפניס לוין (1929). "הלפת" מעשיות ת"א: דביר. איורים נחום גוטמן. חוברת ז'. הספר הוא אוסף של עשרים חוברות ובהן מעשיות מתורגמות. לא נכתב מהו המקור ושמדובר בתרגומים.

[4]  והראיה, שהוא המשיך להוציא גרסה נוספת מתורגמת למעשיית "הלפת". ראה: קיפניס לוין (1947). "סבא יפת והלפת" זה ספרי ת"א: טברסקי  איורים: איזה  עמ' 168-169.

[5]  Grimm Jacob & Wilhelm (1958) [1869].“die rübe” Deutsches Wörterbuch, Leipzig: S. Hirzel. Pp. 1332.

[6] Ernest E. Baughman (1966). Type and Motif Index of the Folktales of England and North- America. The Hague: Mouton.

[7]  תלמוד בבלי, כתובות דף קי"א עמוד ב'. + ספרי דברים שי"ז.

[8]  מתוך האינטרנט:

Dennis William Hauch (1998). “Turnip” Alchemical Properties of Foods.

 

[9] Kredel Friitz(1990). „Die rübe” Die Blumensprache Frankfurt: Insel Verlag

[10] Ad de Vries (1974). “Turnip” Dictionary of Symbols and Imagery Amsterdam: N.H.P.C. pp. 477.

[11] Grimm Jacob & Wilhelm (1958) [1869].“die rübe” Deutsches Wörterbuch, Leipzig: S. Hirzel. Pp. 1332.

[12] Cooper J. C. (1978). An Illustrated Encyclopedia of Traditional Symbols, London: Thames & Hudson pp. 110.

        

[13]  אלמוג גאולה(2000). "שלושה פרפרים וגזר גם: פרספקטיבות שונות של התבוננות על "שלושה פרפרים" ו"אליעזר והגזר" עולם קטן ת"א: עם עובד ומרכז ימימה גיליון 1 עמ' 249.

[14]  רבי יהודה הלוי (1978). "קדושה ליום הכיפורים" שירי קודש ירושלים: קריית נוער. כרך א' עמ' 111 פירוש מאת דוב ירדן.

[15] בובר, מרדכי מרטין((1963)[1923]. "אני ואתה" בסוד שיח על האדם ועמידתו נוכח ההוויה ירושלים: מוסד ביאליק עמ' 3-93. תורגם ע"י צבי וויסלבסקי.

[16]  שמות י"ח 4.

[17]  שמות ו' 23

[18]  תלמוד בבלי סוטה דף י"א עמוד ב'

[19]  שמואל א' כ"ה

[20] Thompson Stith (1955). Motif Index of Folk Literature, Bloomington: IndianaUniversity Press.

Z 49.9

[21]  טולסטוי אלכסי ניקוליאביץ (1960)[XX18]. "לפת" כתבים – מעשיות וסיפורים לילדים מוסקבה: הוצאה לאור ממלכתית של ספרות אומנותית. כרך שמיני עמ' 321 –322. הספר לא תורגם לעברית.

[22] בגרסה הראשונה של שנות ה-30.

[23]  העכבר הוא בעל-חי המאופיין בסתגלנות רבה. מזונו רב-גוני ביותר וכושר הסתגלותו לתנאי חיים שונים רב מאד. בגלל גמישותו וזריזותו הוא יכול לחדור למקומות רבים. משפחת העכברים היא המרובה ביותר במיניה בכל מחלקת היונקים.

[24]  בשנת 1933 מופיע היצירה בהמחזה: הצגה של החיזיון "אליעזר והגזר" ראה: ז. אריאל / לוין קיפניס (תרצ"ג). "הגזר" חגיגת הסיום בבית-הספר מקראות ספר קריאה לאחר האלף-בית אורה ודני ת"א: שטיבל. חלק ב' עמ' 40 – 42 ציר נחום גוטמן.

[25]  בעיקר במהדורה של הוצאת זימזון מ1989.

[26]  ברוך מירי(1983). "על אליעזר והגזר ועל השיר הצביר המהודק" עיונים ביצירת לוין קיפניס ת"א: המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי.

[27]  לעניין חשיבות הסדר שבאפיזודות ראה: מירי ברוך (1983). "על אליעזר והגזר ועל השיר הצביר המהודק" עיונים ביצירת לוין קיפניס ת"א: המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי.

[28]  שם.

[29]  ראה להלן נספחים סעיף 3

[30]  בשנת 1947, כאשר "אליעזר והגזר" כבר הפך לרב-מכר, עיבד קיפניס את הסיפור על "סבא יפת והלפת" מחדש, והוא קרוב יותר לגרסה של טולסטוי. אך בגרסה זו הוא שמר על אלמנט הסלפסטיק בטקסט. ראה: קיפניס לוין (1947). "סבא יפת והלפת" זה ספרי ת"א: טברסקי עמ' 168 – 169. איורים: איזה הרשקוביץ. עיבוד מהשפה הרוסית. תרגום נוסף של המקור הרוסי נעשה על-ידי מרים ילן-שטקליס. אך התרגום מאולץ כיוון שבמקום לתרגם: סבתא בעקבות סבא וכו' היא תרגמה: סבתא בסבא וכו'. ראה: מרים ילן-שטקליס (1971). "הלפת" תפוחי העלומים  ת"א: עם עובד עמ' 9 ציורים: נחום גוטמן. עיבוד נוסף נערך על-ידי יהודה אטלס מתרגום אנגלי שנעשה ב1998 ואויר על-ידי ניב שרקי שזכתה בפרס על האיור. בגרסה זו בולטים האלמנטים ההומוריסטיים הן בגודש בקטלוג הקומי, הן בשבירת ציפיות, הן בהגזמה הרבה וחוסר הפרופורציה והן בתיאור המפורט של הנפילה בסוף בעיקר של הזקן על הזקנה. ראה: אלכסי טולסטוי (2004). הלפת הענקית ת"א: קרן תרגם: יהודה אטלס.

[31]  שם של כלבה

[32]  תרגום חופשי נעשה בעזרתה של אירינה אוקס.

[33]  ברמן שלמה (1900).  "תוכן העניינים", גן הילדים – ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמונה פיטריקוב: תושיה.

[34]  ראה לעיל ניתוח היצירה כספור של עקירה בסעיף 2.

[35]  ביאליק חיים נחמן  (תשל"א)[1925] "נבחי והכדור" שירים ופזמונות לילדים ת"א: דביר עמ' מ"ה.

[36]  ראה: פוגל שמעונה  (2004). מגמות לאומיות בעיבודים לעברית של מעשיות האחים גרים בדור "התחייה" חיבור לשם קבלת התואר ד"ר לפילוסופיה באוני' ת"א עמ' 334.

[37]  להרחבה בנושא החזרה ביצירה "אליעזר והגזר" ראה: נחום אירית (תשנ"ט). תבנית ומצלול ביצירת לוין קיפניס ת"א: אוני' רמת-גן עבודת מ"א.

[38]  ילן-שטקליס מרים (תשל"א). "הלפת" תפוחי העלומים ת"א: עם-עובד עמ' 9-11  ציר: נחום גוטמן.

[39]  טולסטוי אלכסי (2004). הלפת הענקית ת"א: קרן איורים: ניב שרקי תרגם יהודה אטלס.

0 thoughts on “אליעזר והגזר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *