ד"ר שמעונה פוגל
מקורה של המילה טקסט הוא בלטינית[1], והיא נקשרת לטקסטיל = בד = אריג. כשם שאנו אורגים את הבד (האריג) מחוטים כך אנו יוצרים מארג של מילים. אנו יוצרים רצף של מילים, משפטים ופסקאות שיוצרים יחד מכלול שהוא הטקסט[2]. על מה מכסות המילים, ומה מכסים הבגדים? האם המילה או הבגד הן רק סמן חיצוני, או שהן לשון היחיד והנפש? האם אנחנו נכנסים למהותם הגמורה של הדברים, או שאנו בתחום הכיסוי? והאם המילים עלולות לבגוד בנו?
טקסטילים מלוים את האנושות מראשית התרבות. הם נוצרו כדי להשתמש בהם כלבוש, ריפוד או כמנשא, או מיכל לחפצים (סלים, תיקים, רשתות שונות לדיג ולציד). האריגה היא מלאכה מאד עתיקה[3].
במיתולוגיה היוונית[4] היו 3 אחיות שייצגו את הגורל (קלותו, לאכסיס ואטרופוס). הם שלטו בגורל כל חי, וגורלו של האדם נקבע על ידי "חוט החיים". הן טוו את חוט חייו (את חוט גורלו), קבעו את אורכו וכאשר גזרו אותו האדם מת באופן מיידי. אלות הגורל טוו וארגו את החוט לאריג, שלעולם יהיה הגבול שלתוכו יוכל גופינו לגדול. הן תוארו כשלוש נשים זקנות מאד, אכזריות, קרות ומאיימות, שמטילות מורא על כל הקיום, אפילו על האלים. הן ייצגו את הגזירה הקדומה שאיש לא יכול לשנות.
תפיסה זו מניחה שגורל, גזירה מראש, אופי ומזל הם כוחות המגבילים אותנו, ושיש מישהו שכותב את סיפור חיינו באופן שאינו תלוי בנו. זו תפיסה דטרמיניסטית שעל פיה הכול צפוי מראש. המאבק בגורל, באופי, בביוגרפיה ובביולוגיה הוא מראש טרגי.
מול תפיסה זו, מניחות תפיסות מודרניות שאנו הם אלה שאחראים לגורלנו. מול גורל קבוע מראש הן מניחות אחריות ובחירה חופשית.
הכישור והפלך מסמלים מלאכה נשית, מאחר שבעבר (עד המהפכה התעשייתית) כמעט כל אישה ידעה לטוות[5] והחברה ניצלה את העובדות בטווייה. גם במשנה[6] נקשרת מלאכה זו לנשים: "אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת, אופה… ועושה בצמר". (מעניין לציין שבפירוש התוספות למשנה נאמר: "לעומת זאת בפשתן פסקו שאין הבעל כופה על אשתו לטוות בפשתן, לפי שמסריח את הפה, והיא צריכה לפשוט את השפתיים כמין שרביט עד שנעשות גדולות, ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק").
במאמר זה אבדוק את היחס בין מעשה האריגה והתפירה לבין מעשה היצירה הספרותית, כפי שהן באות לידי ביטוי בחמש יצירות[7] בספרות הילדים העברית. ברצוני להדגים כיצד המירו היוצרים את הפן הקשה והאכזרי של המציאות, והציגו אפשרות של יופי, אסתטיקה ותיקון עולם. כן, הם בטאו תפיסה שהאמנות יכולה לגאול את העולם, לעומת אלות הגורל שקבעו את מות האדם, והציגו גישה שקימת אפשרות לתפור או לרקום מחדש את חיינו.
"שלוש הטווות"[8] (גרים 14KHM) (1857)
מסופר על נערה עצלה וענייה, ששונאת את מלאכת הטווייה. אימה המניפולטיבית והחמדנית, שולחת אותה לארמון, שם מטילה עליה המלכה משימה בלתי אפשרית: לטוות פשתן מחומר שמצוי בשלושה חדרים, ובתמורה היא תתחתן עם הנסיך. בייאושה היא ניגשת בוכייה לחלון, ורואה שלוש נשים מעוותות: לאחת רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. הן מציעות לה עסקה: הן תטווינה במקומה את הפשתן, והיא תזמין אותן לחתונתה, תקרא להן דודות ולא תתבייש בהן. הן מקיימות את הבטחתן, וגם היא מזמינה אותן לחתונה ומקבלת אותן בברכה ובכבוד. בן המלך שנחרד מכיעורן לומד, שעבודת הטווייה המרובה היא שגרמה לעיוות. לכן הוא נשבע: "לעולם לא תיגע עוד כלתי היפה בגלגל הטווייה".
[במהדורה הראשונה של מעשיות גרים[9] מדובר במלך שמכל הדברים בעולם אוהב את מלאכת הטווייה, ומעביד את המלכה והנסיכה בפרך בטוויית פשתן. פעם, לפני צאתו למסע, הוא נתן למלכה ארגזים מלאים בפשתן, וציווה שהן תסיימנה את המלאכה עד שהוא יגיע. הנסיכה בוכה שהיא תצטרך לעבוד כל היום ללא מנוחה. אך למלכה יש עצה ופתרון: היא מזמינה לארמון 3 בתולות מעוותות, לאחת רגל שטוחה רחבה, לשנייה שפה תחתונה שמשתלשלת עד לסנטר ולשלישית אגודל רחב ושלוש הבנות טווות במקומן. כאשר מגיע המלך לארמון הוא מבין את הנזק שגורמת מלאכה זו, והוא משחרר אותן לעד ממנה.
בעמדת הפתיחה המלך רודן וחמדן, ואינו מתחשב כלל באשתו ובבתו. בגרסה זו לא מדובר על נישואים בין מעמדות שונים בתמורה למלאכת הטווייה, ובגרסה זו האם פותרת את הבעיה, ומביאה שלוש נשים נחותות מהן, שעושות במקומן את העבודה הקשה והשחורה].
לעומת זאת בגרסה של המהדורה השביעית הנשים מציעות לנערה עזרה, כשהן מבינות שהיא במצוקה, והיא בתמורה מזמינה אותן לחתונתה בארמון. בגרסה הראשונה הקונפליקט הוא בין המלכה והנסיכה מול האב הרודן, אך גם הן מנצלות את הנערות החלשות מהן. לעומת זאת בגרסה השביעית הקונפליקט הוא בין דור הבנים הישר והתם מול דור האימהות המניפולטיביות, המנצלות, החמדניות והרעות.]
דור ההורים נצלן, חמדן וצבוע: האם מכה את בתה, שאינה רוצה לטוות בפשתן, מכות נמרצות. היא גם מרמה את המלכה שהבת רוצה מאד לטוות כל הזמן, אך היא ענייה ואין ביכולתה לספק לה די פשתן. האם מרוצה בכל לבה שהבת נלקחת לארמון, והיא נפטרת ממנה, ואינה חושבת כלל על הבת המסכנה, שתצטרך להתמודד עם משימה בלתי אפשרית, שגם שנואה עליה. גם המלכה חמדנית ומוכנה לתת את הנסיך לנערה פשוטה, שאינה ממעמד האצולה, כדי שהיא תעשיר אותם ומוכנה להעביד את הנערה בפרך. המלכה מעמידה רף כל-כך גבוה, שהמשימה הופכת להיות בלתי אפשרית בכוונה, כדי שהיא לא תצטרך לשלם את הפרס: להתחתן עם הנסיך.
לעומת דור ההורים דור הבנים ישר, תמים ואוהב: הבת נאמנה לשלוש הטווות שעזרו לה. למרות שהן אינן מתאימות להיות בין אורחי החתונה המלכותית, הבת אינה מתביישת בהן, אינה מתחשבת "במה שתגיד" סביבתה, היא מקיימת את הבטחתה וגאה בהן. גם הנסיך כאשר הוא מבין עד כמה עבודת הטווייה קשה, פוגמת ופוגעת באישה, הוא משחרר אותה ממלאכה זו לעד, ומוכן לוותר על ההכנסה הצפויה ממנה.
בשתי הגרסאות של המעשייה משתמשים בנשים כחפץ ומתעללים בהן, וההחפצה והניצול נעשה על ידי האם = האדם הקרוב ביותר לגיבורה.
בתפיסה הקונפורמיסטית מזוהה הטווייה כמלאכה נשית, והיא הייתה בעלת ערך רב. עד המהפכה התעשייתית הטווייה בפלך הייתה הדרך היחידה לטוות חוטים, לכן מלאכה זו הייתה הכרחית. המעשייה מציגה בצורה קומית את הנזק הרב שגורמת הטווייה לנשים הטווות, ומבחינה זו מצויה כאן מהפכה בחשיבה[10]. זו מעשייה פמיניסטית שעוסקת בצורך של שחרור הנשים מהמלאכה הקשה המוטלת עליהן, הפוגמת והפוגעת בהן.
האחים גרים מתייחסים אל הנערה כעצלה. באסופת המעשיות הגרמנית נחשבת חריצות וצייתנות לתכונות חשובות ומוערכות של הנערה הטובה, לעומת הנערה הרעה שמתוארת כעצלה ולא צייתנית. מצויה במעשייה זו שבירת קונבנציה המעבירה ביקורת על צייתנות עיוורת, שאינה מוצדקת, טוב-הלב מנצח את הצייתנות ומותר למרוד כדי להשתחרר ולשבור את מעגל האלימות.
במיתולוגיה היוונית מתוארות שלוש אלות הגורל כזקנות, מכוערות ואכזריות. גם במעשייה הן מתוארות כרווקות זקנות ומכוערות. אך בניגוד לאלות הגורל האכזריות, במעשייה הן מתפקדות כעוזר פלאי; פונות אל הגיבורה מיוזמתן, מסייעות לה, מטיבות עמה ומשנות את גורלה. הן מאפשרות את נישואיה לנסיך, ובכך משנות את מעמדה החברתי.
מעשייה זו היא גרסה קומית של אלות הגורל. התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה.
הטווייה במעשיות נתפסת כמלאכה חומרית, שניתן להרוויח ממנה הרבה כסף, ולא כאל מעשה אומנותי ויצירתי.
"שלוש הטווות" היא מעשייה פמיניסטית שמציגה נערה שעוברת מסע שחרור מעבודת-פרך וממשימה בלתי אפשרית שהוטלה עליה, בעזרת סוכנות שעוזרות לה. המעשייה אינה מעוגנת בזמן ובמקום, היא תקפה תמיד, והיא מעבירה מסר של תקווה שהתיקון אפשרי. היא מציגה מאבק בין-דורי של דור ההורים החמדן והמנצל מול דור הבנים הטוב, הישר והנאמן, תוך כדי מרידה במוסכמות. במעשייה זו הגאולה היא גאולה חברתית ומעמדית.
" אגדה" לאה גולדברג[11] (2.1938)
שיר סיפורי קצר, דמיוני, בעל יסוד על-טבעי כעין מעשייה[12]. בעמדת המוצא נמצאת סבתא בעמק ירוק, טווה ותופרת לשמים שמלת שבת בצבע תכלת. החסידות, שבאות מארץ אחרת, מספרות שבארצן לובשים השמים שמלה של חול, קרועה, מלאה טלאים, אפורה וחסרת צמחיה. הסבתא אורזת את כליה, הולכת לארץ אחרת, וגם שם תופרת לשמים שמלת שבת כחולה, הופכת את העמק לירוק ומאירה את הרום.
השיר עוסק בתפקידה של האומנות בתיקון העולם. קים צורך ליצור לבוש חדש לעולם שהולך לקראת קטסטרופה. העמדה המיוצגת בשיר שהתיקון תלוי באדם ולא בגזירת גורל דטרמיניסטית.
הארץ האחרת מתוארת כמו בד שמלא בקרעים וכולו טלאי על גב טלאי.[13] הביטוי נקשר לדיון בגמרא להתנהגות שאינה הולמת לתלמיד חכם: "גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא…בטלאי על גבי טלאי"[14]. פרוש הביטוי: לבוש (או נעל) קרועים שהוטלאו כמה פעמים. ובהשאלה: דבר שעשוי מכמה חלקים, שאינם מצטרפים לכדי משהו שלם. הוא מתאר מצב של קושי או בעיה, מצב שבו הבעיות נצברות זו על גבי זו. הוא יכול להתייחס למצב בו הולכים וצוברים יותר ויותר בעיות, או למצב בו הבעיות שנפתרו בעבר, פתאום חוזרות ואף מחמירות. בשיר קים פגם בהתנהגות ובמציאות של הארץ האחרת, הכול מרוסק . מנסים לתקן את המשברים, אך לא מתקנים באופן יסודי, אלא שמים טלאים שמדגישים עוד יותר את המציאות הקשה. (הטלאים יכולים לייצג גם את העוני של שכבות רבות באוכלוסייה: ילדים שלבושים בבגדים מטולאים וקרועים). בארץ האחרת אין קדושה, והשמים בה לובשים שמלה של חול. לעומת השמלה של חול, שעשויה טלאי על גבי טלאי, הסבתא עורכת "תיקון" יסודי. היא אינה מנסה לתקן את הטלאים, אלא תופרת שמלה חדשה – לבוש חדש לעולם.
באמצעות התפירה שלה היא מלבישה את השמים בכל העולם בשמלת שבת חדשה מפוארת וקדושה. באמצעות האומנות הופך העולם להיות מקדוש.
השיר מתכתב עם מזמור ק"ד בתהילים. המזמור עוסק בגדלות האל, בחוכמתו ובחסדו הרב לברואיו. המזמור מתאר את גודל הבריאה, את החוכמה שבה, שבזכותה מתפקד הטבע בצורה פלאית והרמונית ואת ההשגחה הפרטית של האל על כל יצור חי. המשורר מדמה את האור האלוהי ואת ההוד וההדר כלבוש של האל: "הוד והדר לבשת, נוטה אור כשלמה"[15]. בנוסף לדימוי של לבוש האל מדומים גם השמים והתהום כבעלי לבוש: "נוטה שמים כיריעה… תהום כלבוש כיסיתו"[16]. כמו-כן מוזכרים במזמור העצים והענפים שבהן מקננות הציפורים, ומוזכרת החסידה, המשתמשת בברושים כבית לנוח בו בשעת מסעותיה: "מבין עפאים יתנו קול…ארזי הלבנון…שם ציפורים יקננו, חסידה ברושים ביתה"[17]. כוחו של האל הוא ללא גבול, ולכן מתרחשות בה לעתים רעידות אדמה: "המביט לארץ ותרעד"[18]. המזמור מסתיים בדבר היחיד המפריע את הסדר העולמי: העולם יהיה שלם כשלא יהיו בו עוד רשעים: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם"[19].
בשיר משתמשת המשוררת במספר רמיזות: כאשר הסבתא אורגת היא יוצרת בד של תכלת ואור: "שתי וערב תכלת ואור". היא תופרת לשמים שמלה של תכלת: "לובשים השמים שמלת-שבת". היא מתארת את צמרות העצים בראש הגבעה, ואת החסידות שבאות מארץ אחרת: "על ראש הגבעה צמרות רועדות, מארץ אחרת באות חסידות". מול רעידות האדמה המוזכרות במזמור, בשיר רועד המנור ורועדות הצמרות. בשיא ההרמוניה המתוארת בשיר משמשת הרעידה, הנקשרת לרעידת האדמה במזמור, כרמז מטרים לקטסטרופה שמתרחשת בארץ אחרת. המזמור מסתיים באנטי-תזה לכל הפרק: מול ההרמוניה ושלמות הבריאה מופיעים הרשעים שפוגמים בבריאה והופכים את העולם לדיס-הרמוני, והמשורר מתפלל להשמדתם. בשיר המשוררת אינה מתארת את הרשעים שיש להשמידם, אלא מתארת את הארץ בלבוש מלא קרעים וטלאים, ובמקום תפילה הסבתא מתקנת ותופרת לשמים שמלת שבת מפוארת. לסבתא הסורגת בשיר יש כוחות מיוחדים, ובאפשרותה לתקן את מה שהתקלקל, ולהפוך את עולם החולין לעולם של קדושה. למרות שבמזמור נאמר במפורש שהרשע האנושי פוגם ופוגע בהרמוניה של הטבע, לאה גולדברג משנה מהמזמור ומציגה רק את התוצאה של הפיכת העולם הקדוש לחולין. מדוע היא נמנעת להציג במישרין את הרשעים? האם היא חושבת שלא נכון להציג בספרות ילדים רשע כה קיצוני? או שמא היא אינה מאמינה שניתן להשמיד את הרשעים, ונוח לה להשתמש במטפורות להצגת המציאות ובהאנשה של מושגים מופשטים ועל ידי כך לעמעם את מי שגרם לקטסטרופה. כדאי לשים לב שהסבתא מתקנת את השמיים (היא תופרת לשמיים שמלה), ויתכן שבמרומז המשוררת באה בטרוניה כלפי האל היושב בשמיים ומאפשר לשטן לנהל את המציאות.
הרעיון להלביש את השמיים, או את גרמי השמיים (הירח) מצוי במעשייה של רבי נחמן מברסלב: "חייטי הלבנה[20]": הלבנה התלוננה בפני השמש, שעיקר תפקידה בחורף ובלילות הקרים, והשמש מציעה שיעשו לה מלבוש. קראו לכל החייטים הגדולים ולא הצליחו. משום שהלבנה נמצאת כל הזמן בתנועה ובהשתנות, ואי אפשר למדוד אותה. באו החייטים הקטנים והצליחו לעשות לה מלבוש.
קיימים חייטים רבים שניתן לפנות אליהם כדי לתפור מלבוש ללבנה. בשלב הראשון קראו לחייטים הגדולים שהם מומחים, מפורסמים ומחשיבים את עצמם כמושלמים. גבהות הלב הזו אינה מאפשרת גמישות, יצירתיות והבנה של מישהו שאינו שלם. לכן הם אינם מצליחים לתפור ללבנה מלבוש, משום שהיא חסרת יציבות, כל הזמן משתנה ומחסירה את עצמה. רק החייטים הקטנים בעלי הענווה שמודעים לחסרונותיהם יכולים להתמודד עם הלבנה שמחסירה את עצמה ולהצליח לתפור לה מלבוש.
עגנון, במסה שעוסקת בסופר ש. בן-ציון[21], מתייחס לסיפור של רבי נחמן. אך הוא משנה מהסיפור המקורי, ובמקום שהשמש היא שמציעה שיעשו מלבוש ללבנה, מצווה האל לכל האומנים שבעולם להתקין שמלה נאה בשבילה. במסה זו הוא מכנה את הסופר: "טווה ואורג משי", ומתאר את מהותה של האמנות ותפקידיה: "באולמים שוממים תחפש השממית לטוות את קוריה, ובשממות החיים יטווה היוצר את משיו". האמנות לדעתו של עגנון מנסה לשכך את הכאב של המציאות הקשה, והופכת את הבנאלי למיוחד. בעוד שרבי נחמן התייחס למלבוש, עגנון שינה ל: שמלה נאה.
ניתן, אם כן, להתייחס לסבתא האורגת כמו אל החייטים הקטנים, שדווקא רק הם יכולים לתקן את המציאות וליצור את המלבוש. יחד עם זאת היא מוגדרת כאמנית יוצרת, משוררת או סופרת. כמו-כן, בעקבות עגנון שהתייחס לשמלה נאה, הסבתא טווה שמלה מפוארת.
מערכת הצבעים:
בעמדת המוצא מתואר בשיר העמק הירוק ועצים גובהי צמרת, שמייצגים צמיחה והתחדשות, את מחזור החיים וההמשכיות, תקוה ושמחה ואת היכולת להרגיע את האדם. לתוך מציאות זו הסבתא טווה, אורגת ותופרת שמלה של תכלת לשמים, והחסידות הלבנות עומדות על ראשי הצמרות.
במציאות, אנו רואים באור יום את השמים בצבע תכלת, ואת השתקפותו בים ובאוקיינוסים. צבע התכלת מתקשר אסוציאטיבית עם שלוה, ובעת העתיקה הוא נחשב לצבע מלכותי ויקר ערך[22].
התכלת מופיעה ביריעות המשכן והמקדש ובבגדי הכהונה. המעיל של הכהן הגדול היה כליל תכלת, ולפתיל התכלת יש תפקיד מרכזי במצוות ציצית[23]. צבע התכלת בציצית מזכיר לאדם את הים והשמים ואת האל, ובצורה זו שומר עליו מן החטא. הציצית היא סמל שייכותו של היהודי לעם ישראל. התכלת מסמלת גם את שבט יהודה[24] , והצבעים הלאומיים של ישראל הם התכלת והלבן, כפי שהם מוצגים בדגל המדינה[25]. צבע התכלת מקושר לטוהר ושממיות, שעל פי האמונה מסמל את מקום משכנם של האלוהים והמלאכים.
[היה רבי מאיר אומר:[26] מה נשתנה תכלת מכל צבעונין? מפני שתכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, הרקיע דומה לכיסא הכבוד וכיסא הכבוד דומה לאבן הספיר].
בשיר אורגת הסבתא בד כדי לתפור לשמים שמלה של תכלת. אך השתי והערב שלה אינם סוגים של חוטים אלא תכלת ואור, שמייצגים רוחניות מושלמת. מול התקופה החשוכה בהיסטוריה, מביאה הסבתא אור ומאירה את החושך. מצד אחד, מבחינת הנמען-ילד ממחישה המשוררת מושגים מופשטים[27], ומסבירה שצבע התכלת בשמים הוא שמלה שנארגה בידי סבתא טובה. אם השמים כחולים, הרי זאת שמלת שבת, אם הם אפורים מדובר בשמלה של חול. מצד שני, מבחינת הנמען המבוגר, השימוש בשתי וערב של אור ותכלת, הופכים את שמלת השבת למטפורה.
לתוך המציאות של ירוק ותכלת מכניסה המשוררת את החסידות הלבנות. הצבע הלבן ביהדות וברוב העולם המערבי מסמל טוהר וקדושה. כך למשל בגדי הכוהנים ביהדות הם לבנים, והלבן והתכלת הם הצבעים הלאומיים של מדינת ישראל. בדת היהודית ובנצרות לובשת כלה בליל כלולותיה שמלה לבנה כסמל לטוהרתה ולבתוליה[28].
בארץ האחרת הצבע השולט הוא אפור. השימוש במילה 'אחרת' מדגיש את ההבדל בין המציאות בין שתי הארצות. שם לא ניתן לראות את הצבע הכחול, ואת הצמחייה הירוקה, כי הגיא קרח. המצלול הקשה מבטא את הקטסטרופה: "קרע על קרע…אפור הרום וקרח". הצבע השולט בנוסף לאפור הוא צבע החול, שמייצג מציאות של חולין. הצבעים הבולטים הם צבעים שמעוררים תחושות של עצב. הצבע האפור[29] מספק תחושה של בידוד וניכור. הוא מעורר תחושה של עצבות, פחד ודיכאון, ומזוהה לעיתים עם אבל וסבל ומייצג חוסר רגשות. הסבתא – האמן מרגישה צורך להכניס צבע לחיים, ולהפוך את מציאות החולין למציאות של קדושה.
החסידות:
החסידות הנודדות מבשרות את חילופי העונות. בשיר הן מודיעות לסבתא על המציאות הקשה המתרחשת בארצן: עצוב, אין כחול, קרע, טלאי, אפור וקרח. הבשורה הרעה שלהן מתכתבת עם דברי קהלת: "עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר"[30]. קהלת מזהיר את האדם שכדאי לו לדאוג מכל בריה; צריך להיזהר מהציפורים שיחשפו ברבים את סודותיך. לציפורים יש מבט-על, ולכן הן רואות את המציאות מזווית שבן-אנוש אינו יכול לראותה. לעומת הגישה של קהלת, בשיר החסידות שבאות אמנם מרעידות את הצמרות, אבל הן מדווחות על המציאות הקשה והמרה ועל אווירת החולין שבארץ שלהן ובזכותן יוצאת הסבתא לתקן את המציאות ולברוא עולם חדש. בתלמוד נאמר: "אמר רב יהודה: למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה"[31]. גם בשיר הן עושות חסד עם הסבתא ומדווחות לה מה קורה בארצן האחרת. במקביל לחילופי העונות שמבשרות החסידות, גם במציאות יש להחליף את ציר הרשע ולתקן את העולם האנושי. אין כאן תיקון של האדם הפרטי (האינדיבידואל), אלא תיקון של העולם, שהפך לחולין שאין בו עוד דבר מקודש. התיקון נעשה בעזרת ידיי הסבתא ("ביד מצומקת"), שמדומות ליד ה'.
"בכל העולם שבת גדולה":
בקידוש של שבת מופיעות שתי סיבות לבריאת השבת ולהפיכתה למקודשת: א. זכר למעשה בראשית – שעל פיו כל בני אדם נולדו שווים, ובשבת מצווה כל מי שנמצא בשעריך לשבות ממלאכה בשוויון מלא; גם האדון וגם העבד ב. זכר ליציאת מצריים שמסמלת את היציאה של האדם מעבדות לחירות, מבלי להתייחס למעמד מסוים. התפירה של שמלת השבת באה לייצג את החירות והשוויון שהם ערכי יסוד לחברה מתוקנת.
"יום השבת השבועי שלנו איננו אלא זכר ל'יום שכולו שבת' לעתיד לבוא. תקופה בה ישבתו וייעלמו כל מעשי הרשע מן העולם, מלכות ה' תכון בצדק, במשפט ובמישרים, והבריאה תגיע סוף סוף למנוחתה השלמה. הפסקת התחרות הכלכלית-חברתית בכל שבת אינה אלא רמז מקדים לשבת העתידית"[32].
הסבתא בעלת היד המצומקת:
במיתולוגיה היוונית תוארו אלות הגורל, שטווות את חוט החיים, כזקנות, אכזריות, קרות ומאיימות, שאיש אינו יכול לשנות את גזירתן. בשיר, היא אמנם סבתא זקנה ומצומקת, אך בניגוד למיתוס היא מביא אור ותקווה לעולם, ונאמר עליה שהיא טובה. בשיר קיימת אפשרות של תיקון וגאולה של המציאות האכזרית. אלות הגורל הפכו לאומנית ולמתקנת עולם.
השיר נכתב בשנת 1938 לפני ליל הבדולח. האם הארץ האחרת שמתוארת בשיר מרמזת לגרמניה ופולין בתקופה זו? במקביל לשיר שיצא לאור ב "דבר לילדים" כותב יצחק יציב: בגרמניה הרדיפות והגזרות על היהודים אינן פוסקות, וגם ליהודי פולין הייתה זו שנה רעה אחת השנים הקשות ביותר, בגין רדיפות, מעשי רצח, שוד, ביזה וחרם כלכלי. כל מדינות תבל עוסקות בריבוי נשק ומתכוננות למלחמה[33].
לעומת זאת, אם מנתקים את השיר מתקופת כתיבתו, ניתן לפרש שהוא עוסק בהפרחת השממה הן במישור הקונקרטי והן במישור המטפורי. הסבתא נמצאת בארץ ירוקה ופורחת, החסידות במסען מתארות לה את המציאות בארץ האחרת, והיא יוצאת למסע להפריח את השממה ולהפוך אותה למקום פורח.
השיר הוא שיר פמיניסטי כי הגיבורה היא אישה שגואלת ומתקנת את המציאות, ולא גבר. גם הדמויות שמדווחות על המציאות בארץ האחרת, ומניעות את הסבתא לצאת למסע הן חסידות [34]= דמויות נקביות. כמו-כן מצויה בו שבירת קונבנציה: בניגוד למיתוס, בו קבעו אלות הגורל האכזריות מתי יקרע חוט החיים, מצליחה הסבתא הטובה בעזרת הטוויה ליצר תקווה, לגאול את העולם ולהפוך אותו לקדוש ורוחני, ולשחרר אותו מהרודנות ומהתעללות. בנוסף עורכת הסבתא מסע: במקביל למסע החסידות עוזבת הסבתא את ארצה הפורחת, אורזת את כל החוטים ואת בדי התכלת, הולכת לארץ האחרת ותופרת ללא לאות את שמלת-השבת לשמים. המאבק שמנהלת הסבתא אינו מאבק אישי, אלא מאבק עולמי-חברתי: העולם זקוק לתיקון. עולם של קפיטליזם חומרי, הופך לעולם של קדושה, אור ורוחניות. כן, בדומה למאפייני המעשייה אין בשיר עיגון במקום ובזמן. לא ברור היכן נמצא העמק הירוק, והיכן נמצאת הארץ, שנאמר עליה בשיר שהיא אחרת. האחר יכול להתפרש כזר, וגם כבוגד בערכים ההומניים. המציאות המתוארת בשיר יכולה להתרחש בכל תקופה ובכל מקום.
כמו-כן מדובר בשיר ארס-פואטי בו מוצג האומן ותפקידה של האמנות כגואלת את העולם. סביר להניח, שלאה גולדברג הכירה את המעשה ב "חייטי הלבנה" בגרסה של עגנון, שבה האלוהים מצווה לכל האומנים להתקין שמלה נאה לירח שבשמים. הסבתא שטווה ואורגת את הבד, ותופרת ממנו שמלת-שבת לשמיים, מייצגת את האומן, המנסה באמצעות יצירתו להפוך את העולם להומניסטי ורוחני יותר. מאלות גורל דטרמיניסטיות במיתוס, היא הפכה באמצעות האומנות למתקנת גורלות. כמו-כן ניתן לפרש את המסע בשיר, כמסע נפשי של המשוררת, שעובדת קשה יומם ולילה, מייצרת "חוט", אורגת "בדים" כדי להוציא לפועל את קולה הייחודי. לאחר שהיא סיימה את מעשה היצירה, היא נשארת מרוקנת ו"קרחת". כדי לשוב ולהתרומם יתכן שהיא צריכה ללכת לארץ אחרת קונקרטית ומטפורית ולהתחיל מחדש את מעשה היצירה. החסידות המבשרות לא יביאו עמהן תינוקות למשוררת, אך הן יניעו אותה להביא לעולם שירים.
כותרת השיר: "אגדה"[35]
כותרת השיר היא דיאלקטית ומעוררת את הקורא לחשוב, האם באמת יכול להתרחש תיקון עולם במציאות הרעה והקשה הזאת? אמנם במהלך השיר הסבתא עורכת מסע ומצליחה לתקן את הארץ שחוללה מבחינה רוחנית ולהפוך אותה לקדושה, מאירה ורוחנית, באמצעות האמת שבאמנות. אך הכותרת מרמזת שהתיקון הזה יכול להתרחש רק באגדות, ואולי זו רק משאלת-לב ופנטזיה.
לאה גולדברג מעלה את האמנות, השירה, ההשראה והעולם הרוחני למעמד של קדושה.
"סבתא סורגת" אורי אורלב[36] (1981)
שיר סיפורי פנטסטי המספר על סבתא זקנה זקנה, שבאה לעיר קטנה רק עם זוג מסרגות ומקל נדודים. היא סורגת לעצמה בית מטופח וזוג נכדים. אך כאשר היא רוצה לרשום אותם לבית הספר, אין מוסד שמוכן לקבל אותם: לא בית הספר, לא העירייה ולא הממשלה. הסיבה לדחייה: הילדים סרוגים. לכן היא פורמת את כל הבית ואת הנכדים, והיא תחפש מקום אחר עם אנשים נחמדים, שיקבלו יפה את הנכדים כפי שהם.
הסבתא בפתיחה מתוארת כ: "זקנה, זקנה, זקנה" שמגיעה למקום רק עם זוג מסרגות. גם ביצירה זו, כמו בשתי היצירות שלעיל[37], נקשרת הסבתא הסורגת לאלות הגורל במיתולוגיה היוונית. אך בניגוד למיתוס, שבו הן מתוארות כאכזריות ודטרמיניסטיות, כאן היא דמות לוחמת למען הצדק, קובעת את גורלה ויש בכוחה לשנות את המציאות.
הגיבורה מגיעה יום אחד משום מקום והולכת לשום מקום. היא אינה נושאת עמה את עברה (לא תמונות, לא סל ולא בגדים). לא יודעים מה היה לה קודם, מאיזה תוהו ובוהו היא באה, ויש תחושה שהיא עזבה את הכול מאחוריה. עתידה מצוי בזוג המסרגות שמייצגות את מעשה האמנות. הסבתא באה למקום החדש עירום ועריה כי היא מבינה שהיא תצטרך ליצור הכול מחדש. ביצירה אין עיגון במקום ובזמן, אין שמות לדמויות והיא מגיעה יום אחד. קים כאן שימוש במאפיינים של המעשייה, המאפשרת את היסוד המאגי. גם לגבי המקום, היא תוכל ללכת רק למקום שמקבל את השונה והאחר ומתייחס אליו כאל חלק אימננטי של המציאות.
במעשה הסריגה יוצרת הסבתא עולם שלם: את הבית על כל חפציו, גינה מטופחת ואת שני הנכדים שמשתוללים ושמחים כמו ילדים קטנים, וגם רבים ביניהם כמו אחים רגילים.
הסבתא, כמו אלוהים במעשה בראשית, יוצרת את המציאות. אך בניגוד לבריאת העולם, סדר היצירה אצלה אינו הגיוני. בהתחלה היא נכנסת לעיר, אך אינה מוצאת דירה, ובעמדת המוצא בעיר היא כבר אאוטסיידרית. היא הולכת לשדה בטבע, אך זה אינו שדה פורח, אלא בכל מקום רק קוץ ואבנים קרות. במקום זה היא מתחילה "לסרוג" את המציאות: היא מתחילה בנעלי- בית, אחר שטיח, רצפה, מיטה, כר, כסת, מזרון וסדין. עדין אין בית, אך היא יוצרת סיר לילה עם ידית. הכנסת סיר הלילה[38] כאלמנט הומוריסטי שוברת את הבנליות של הרשימה. אחר היא סורגת וילון, קיר, חלון, נברשת ובסוף היא יוצרת את הבית.
אורי אורלב סיפר איך נולד הספר[39]: אשתו ישבה עם חברה שסרגה. שאלה אשתו: מה את סורגת? והתשובה הייתה: וילונות. אשתו התפלאה: מה? הרי בכלל עוד אין לך בית.
חוסר ההיגיון הזה נכנס ליצירה כאלמנט קומי.
אחרי שהיא סורגת קומקום, צלחת, עוגה וספלי שתיה, היא מתפנה למשימה החשובה לברוא ילדים חיים עליזים וחכמים. כמו בבריאת העולם אדם וחווה נבראו אחרונים. אך באופן אבסורדי היא אינה סורגת בן ובת, אלא נכד ונכדה, וכיוון שהם לא נולדו כדרך הטבע הם אינם תינוקות, אלא ילדים בגיל הרך. להם היא מוסיפה דשא ופרחים כדי ליצור תמונה אידיאלית של בית. היא הופכת את המקום העזוב למקום פורח: בית עם גינה ופרחים כמו בגן-עדן. היא מוסיפה לילדים הסרוגים חוט של עצב וצחוק והרבה שובבות. הילדים מתנהגים כילדים לכל דבר: משחקים מחבואים ותופסת והם משתובבים. דמות המספר מכנה אותם: פרחחים. הם גם מכים זה את זה: "הילד תפס את הילדה ברגלה, ופרם קצת חוטים עד קרסולה, הילדה לא טמנה את ידה בצלחת ופרמה לאחיה חתיכה מן התחת". אורלב משתמש כאן בקטלוג קומי ורבאלי: מצד אחר קים שימוש בשפה גבוהה: ברגלה, עד קרסולה, לא טמנה את ידה בצלחת ומצד שני קים שימוש בסלנג: חתיכה מן התחת. מה עוד שהשימוש באברי הגוף המוצנעים לא היה נהוג בספרות הילדים העברית בעיקר לגיל הרך.
התנהגות החברה ומערכת החינוך:
כבר עם בואה לעיירה הסבתא אינה מתקבלת. היא אינה מוצאת דירה בתוך העיר, אלא נאלצת ליצור לעצמה בית בקצה השדה. כאשר היא באה עם הנכדים לבית-הספר המורים, מבלי להכיר אותם, רק ממראה עיניים והתרשמות חיצונית מצורתם המוזרה, אינם מוכנים לקבלם, ללמדם ולגדלם. למרות שהנכדים מוכשרים, חכמים, נחמדים ועליזים, המורים אינם מוכנים לקבלם בטענה שהכבוד והשם של בית ספרם יפגע. המורים פועלים בהתאם לדעותיהם הקדומות, הסטריאוטיפים, הסטיגמות והפחד מהתמודדות עם השונה. מערכת החינוך שאמורה להיות אמפטית ומקבלת שמובילה את נושא קבלת האחר והשונה, מוצגת כאטומה ומקובעת. אך הסבתא אינה מוותרת, אינה נכנעת לעוול, נלחמת בעקשנות ומוכנה לשלם כל מחיר כדי שהחברה תקבל ותכיל את נכדיה. היא פונה לראש העיר ולמועצה, אך הם עונים לה בשלילה במברק והולכים למסעדה לאכול מרק. ראש העיר וחברי המועצה היו צריכים להבין שהם דנים בדיני נפשות, אך הם אדישים לגורלם. הם לא קיימו כלל דיון ונצמדו לסטיגמות ומיהרו לתת תשובה שלילית שמשמעותה: צווי גירוש. ההליכה למסעדה לאכול מרק מבטאת את הסרקזם בהתנהגותם. הם מתנהגים כאנשים קטנים שאינם מתאימים להנהיג את הקהילה. גם הפעם הסבתא אינה מוותרת והיא פונה לשר הפנים ולנשיא, שגם הם דבקים בסטיגמה. היצירה מביאה לידי ביטוי את האטימות של כל מערכות השלטון ומוסדותיו. הבירוקרטיה הדורסנית הורסת את העולם מול מעשה האמנות שמנסה להילחם ולתקן אותו.
הגיבורה משקיעה מאמץ אדיר ביצירת מקום המגורים החדש, והתוצאה מרשימה ויפה. אך הסביבה האנושית דורסנית ואינה מסוגלת לקבל ולהכיל את היופי ביצירה שסבתא יצרה. היא מצפה להתקבלות, אך בפועל באים תיירים לראות את הבית והגן המיוחדים והמוזרים שיצרה הסבתא. ומגדיל לעשות ראש העיר, שבשום אופן לא הסכים לקבל את הילדים למערכת החינוך, מגדר את הבית והופך אותו לאתר מוגן. בשיא הציניות הוא מנצל את המצב, כדי להפיק ממנו רווחים. הוא הופך את המקום למוצג מוזיאוני, או לגן חיות או לבית כלא. (מזכיר את התיאוריה על פיה תכננו הנאצים להקים בפראג מוזיאון "לגזע היהודי הנכחד").
המאבק של הסבתא: המסע לתיקון העולם:
הסבתא באה משום מקום, ויוצרת עולם חדש. אבל המקום שהיא בחרה מאכזב, ומתנהג בערלות-לב לשונה. הוא אינו אדיש לאחר, אלא מגרש אותו. הסבתא עוזבת את המקום שדוחה את השונה והאחר, פורמת את כל העבר, והולכת להתחיל מחדש ליצור עולם מתוקן. היא תוכל לתקן את העולם רק במקום שיכילו ויקבלו כל אדם. היא אינה מוותרת, אינה נכנעת לעוול ומוכנה לשלם את המחיר הן של מחיקת העבר והן של הצורך להתחיל הכול מחדש. היכולת של הסבתא להחריב את כל מה שיצרה מתכתבת עם בריאת העולם. נאמר במדרש[40]: "אמר רבי אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן[41]. עד שברא את אלו אמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי[42]. הסבתא כמו האלוהים בוראת את העולם ופורמת אותו, כי היא לא מצאה מקום שמתאים בו לגדל את השונה והאחר.
המאבק שלה הוא חברתי עולמי, כי העולם זקוק לתיקון, והיא נלחמת על ההשתחררות מהסטיגמות, הדעות הקדומות, האטימות והמקובעות שצריכה להתחיל במערכת החינוך.
מקל הנדודים:
מכל הדברים האפשריים ששורד יכול להביא אתו למקום חדש, הסבתא מביאה שני דברים, שנראים על פניו כאבסורדיים. אחד מהם הוא מקל נדודים, שיכול לייצג את היהודי הנודד, שנאלץ באלפיים שנות גלות לעזוב את מקומו וביתו ולנדוד לארצות רבות חסר-כל כדי להתחיל מחדש לחיות את חייו. אבל האנטישמיות מרימה ראש, ושוב הוא צריך לפרום את כל מה שבנה, ולנדוד למקום אחר, בתקוה שבארץ החדשה הוא יוכל לחיות ולהתקבל. היא אינה משליכה את מקל הנדודים, כי אולי בתת-מודע יתכן שהיא שוב תזדקק לו. החיים (ההיסטוריה) לימדו אותה שמקל הנדודים ימשיך ללוות אותה, עד שהיא תמצא מקום שראוי לחיות בו. מקל הנדודים יכול לייצג גם את המסע לתיקון-עולם שהיא חייבת לעשות. הסבתא ביצירה עורכת מסע: היא מגיעה לעיר הקטנה ממקום כל שהוא וסיפור חיים, שאיננו יודעים עליו דבר. היא יוצרת עולם חדש, ובו היא שוב נאלצת לעבור מסע פיזי מהעיר לעיר הבירה וחזרה לעיר, ומסע מטפורי של מאבק ללא פשרות במוסדות השלטון. לאחר שגם במקום החדש משפחתה אינה מתקבלת, היא פורמת את כל מה שיצרה, לוקחת את מקל הנדודים ועוזבת לארץ אחרת להתחיל מחדש.
סיפור פמיניסטי:
הסבתא יוצרת במסרגותיה סביבה חדשה, שמדומה למעשה-בראשית שנוצר על ידי פן נשי ולא ע"י פן גברי. הגיבורה אסרטיבית, מוכנה להיאבק על הצדק והאידיאולוגיה שלה בכל דרג (בית-הספר, ראש העיר, שר הפנים והנשיא) ובכל מחיר. כמו-כן היא יוזמת מהלכים כדי לשנות את ההחלטות של מוסדות השלטון. התכונות הללו מאופיינות כתכונות גבריות, וביצירה הן משויכות לאישה.
שימוש באלמנטים פנטסטיים והומוריסטיים:
הילדים שעשויים מחוטים מדברים, משחקים, משתוללים וקוראים ספרים. כמו-כן כל המציאות שסבתא יוצרת עשויה מחוטים. את הרצפה היא סורגת בשתי שניות, סורגת סיר לילה וקומקום מחוטים שאינם מתקלקלים במים ובהרתחה, היא סורגת חוט של עצב, חוט של צחוק וחוט של שובבות, סורגת חושך מצמר שחור, חלומות רכים מצמר מוהר וקור שינה מחוטים דקיקים. בנוסף לכך היא סורגת מכונית ומטוס שנוסעים וטסים אתם לעיר הבירה.
בנוסף לקטלוג הוורבאלי, שתואר לעיל, מצוי שימוש במילים גסות: הבת פרמה לבן את התחת, וכאשר היא פורמת את כל מה שיצרה היא אומרת לכולם: "מה תקבלו? אצבע משולשת". מדובר בתנועה מגונה שלא מקובל להכניס אותה לספרות לגיל הרך.
חברה חסרת חמלה מול קדושת מעשה היצירה:
הסבתא משתמשת במסרגות שפודים, וכשהיא סורגת מסרגה במסרגה נוקשת. אמנם מדובר בצליל המסרגות, אך הצליל הקשה משמש כרמז מטרים על מציאות קשה שהיא תצטרך להתמודד אתה. יחד עם זאת נקשרים השפודים של ברזל למנורה בבית המקדש: לאחר טיהור המקדש הכניסו המכבים מנורת זהב חדשה. חז"ל התייחסו למנורה זו: "שפודים של ברזל היו וחיפום בעץ. העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו, עשאום של זהב"[43]. מעשה הסריגה של הסבתא מואר באור של קדושה.
המסרגה שנוקשת במסרגה חוזרת ביצירה 7 פעמים (מול שבעת הימים בבריאת העולם). התיבה 'נוקש' מופיע בתהילים: "נודע ה' משפט עשה, בפועל כפיו נוקש רשע"[44]. משפטו של האל מפורסם בעולם, והרשע נלכד במוקש שהכינו ידיו לאחרים, והוא נופל במוקש שהוא עצמו טמן. המסרגות הנוקשות יכולות לשמש כרמז מטרים למוקשים, שיניחו למשפחה החדשה, ולנוקשות של כל מערכות השלטון ומוסדותיו בחוסר הרצון לקבלה.
היצירה מבקרת כל חברה שאינה מקבלת ומכבדת את השונה והאחר, וטוענת שהיא תיפול ותילכד במוקש שהיא טמנה לעצמה.
המזמור נפתח: "למנצח על מות לבן"[45] – מדובר במות הבנים. יתכן שפתיחת המזמור נקשרת למות דור הבנים במקומות שמהם הגיעה הסבתא, ולכן היא סורגת נכדים ולא בנים.
זהו סיפור על ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שמערכת החינוך והחברה כושלים במתן מענה שמתאים לצרכיהם. בחברה מתוקנת וחומלת מקבלים ומשלבים את בעלי הצרכים המיוחדים בחברה, כשווים בין שווים בחברה
היצירה יוצאת כנגד אפליה של כל אדם: השונה והאחר יכול להיות על רקע גזעני, על רקע עדתי, על רקע של זהות מינית ומגדרית או על רקע נפשי.
היצירה מעוררת את השאלה: מה המשמעות של להיות נורמלי, מה המשמעות של להיות שונה ומי קובע? כי לכל אדם יש מגבלות, ובחברה מתוקנת קים צורך לראות את נקודת המבט של האחר והשונה.
הילדים אף פעם אינם אשמים במגבלות שלהם, הם לא אשמים שהם נולדו כך.
מבקרים התייחסו ליצירה ככתיבת ספרות שואה מרוככת לילדים, ולימדו את היצירה לקראת יום השואה. מנגד טען אורלב שהתייחסות זו מגבילה את היצירה, וניתן לפרשה בהיבטים נוספים. לאחר שנים הוא התרכך וזו הייתה תגובתו: אולי זהו סיפור על אחי הקטן ועלי, איך נפרם לנו הכול בזמן השואה, ואיך סרגו אותנו מחדש בארץ-ישראל.[46] למרות שבפירוש זה הפרימה התרחשה בזמן השואה, והסריגה מחדש התרחשה בארץ, ניתן לפרש גם שהשורדים, כמו הסבתא, הגיעו מהתופת, והילדים "נסרגו" לזהות ולמציאות חדשה. אך גם במציאות החדשה בארץ נתקלו העולים בממסד ובחברה גזענית, שלא ניסתה להכיל ולקבל אותם כמו שהם, וצריך היה לבנות חברה מכילה שמקבלת את השונה.
ניתן לראות ביצירה גם סיפור על גירושים[47]: מתחילים הכול מהתחלה, בונים בית וחיים, אך חוסר הכלה, ביקורתיות, שיפוטיות וחוסר קבלה אינם מאפשרים חיים משותפים. אין רואים את הצדדים החיוביים, מתנהגים בשרירות-לב ומתייחסים בעיקר לצדדים שליליים או חיצוניים. לכן פורמים את כל החיים המשותפים, והולכים הלאה, לחפש מערכת משפחתית חדשה, שתקבל, תכיל ותתמוך.
היצירה עוסקת בתיקון עולם. הסבתא נלחמת על השחרור מהסטיגמות והדעות הקדומות. למרות שהמשפחה לא התקבלה במקום, ברצון להתחיל מחדש ולמצוא חברה מכילה ואמפתית יותר יש תקוה לשינוי.
מעשה האריגה הופך למעשה יצירה. הסבתא הסורגת היא אמן יוצר בעל יצירה ייחודית פנטסטית, שמסוגלת להפיח חיים בכל מעשה ידיה. יחד עם זאת יצירת האמנות שלה היא גם מאד שימושית, לכן היא כועסת שרוצים להפוך אותה למוצג מוזיאוני. מוצגת כאן תפיסה, שהאמנות אינה צריכה להיות במגדל שן, אלא היא צריכה להשתלב בכל מערכות החיים. כמו-כן אין האמנות יכולה להשלים עם העוול וחוסר החמלה, והיא נלחמת לתקנם.
האומנית בוראת עולם חדש ומיוחד, אך הסביבה עדין אינה מסוגלת להתמודד עם הגישה השונה המקדימה את זמנה. לכן היא צריכה ליצור הכול מבראשית.
"בוטיק סיגי וחוט" נורית זרחי[48] (1995)
"באולמות שוממים תחפש השממית לטוות את קוריה, ובשממות החיים יטווה היוצר את משיו"[49]
סיגי העכבישונת הקטנה פותחת בוטיק לשמלות, שעשויות מקורי העכביש שהיא טווה. הנסיכה תמרי, שמחפשת שמלת כלה, מוצאת אצל סיגי את שמלת חלומותיה, למרות התנגדותה של אמה. בגלל שנוצר חור בשמלה, נאלצת סיגי לטוות את עצמה לתוך שמלת הכלה. השמלה מתקבלת כנהדרת על ידי הקהל, שרואה ביוצר שנכנס לתוך יצירתו אופנה חדשה.
על פניו נראית שמלה שעשויה מקורי עכביש כאבסורד, קל וחומר כשמדובר בשמלת כלה. אך ההיגיון של נורית זרחי בבחירה זו מבוסס על מחקרים שטוענים שקורי המשי של העכביש גמישים ונחשבים לאחד החומרים החזקים בטבע[50].
תפיסת האמנות המוצגת ביצירה:
זרחי מציגה תפיסה שבה קימת מחויבות טוטאליות של האמן ליצירתו, שהיא מרכז חייו. האמן האמיתי משלם מחר כבד על בחירה זו. הוא מוכן כמעט למות למענה, והוא מכניס את עצמו לתוך יצירתו. סיגי טווה את עצמה לתוך השמלה במקום שנוצר חור. המשמעות המטפורית של פעולתה שהאמן חושף את עצמו בתוך דמויותיו, מבחינת: "רק על עצמי לספר ידעתי"[51].
לדברי סיגי "זה ממש שגעון לבזבז חוטי משי כמו שלנו על ציד זבובים, כשאפשר לארוג מהם משהו כמו שמלת נשף מופלאה". קימת כאן ביקורת נוקבת על החברה המערבית שהמניע הכלכלי, החומרני והחומרי הוא שמפעיל את עולמה והיא משקיעה בה את רוב משאביה. לדעת זרחי היצירה האמנותית, העיסוק באסתטיקה ובדברים המופלאים המצויים בעולמנו הם הדברים החשובים באמת.
סיגי מוצגת כדמות חדורת מטרה שאינה מוותרת. דעת החברה המקובלת אינה מנהלת את חייה, והיא מנהלת את חייה בהתאם לתפיסת עולמה. זה הייעוד שלה והיא אינה יכולה לבחור משהו אחר.
זרחי מתארת את תהליך היצירה. השלב הראשון וההכרחי מתחיל בדמיון יוצר: "יש לה אלף רעיונות לאלף דוגמאות נהדרות". בשלב השני מתחילה העבודה הקשה: הן עובדות 3 ימים ברצף בלי לאכול, ואחר 6 ימים בלי לאכול דבר. בעמדת המוצא, על פי זרחי, האמן נאלץ לבחור בין מזון לבין האסתטיקה ומעשה היצירה. זו גישה קוטבית של או-או, ולא של שביל הזהב (של גם וגם), והתחייבות מוחלטת למעשה האמנות. מדובר בתנאי חיים שקשה לעמוד בהם, ושתי חברותיה של סיגי שפתחו איתה את הבוטיק אינן מסוגלות לעמוד בהם ועוזבות משום ש: "הטווים רעבים" (נשמע כמו: הטובים רעבים) או: "רק אלה שצדים מצוידים". האמן המחויב בצורה טוטאלית ליצירתו נשאר רעב. (למעשה אי אפשר לחיות כך, כי חייבים לספק את צרכי הקיום המינימליים של שתיה ואכילה). כאשר הנסיכה תמרי בוחרת בסיגי שתטווה ותתפור לה את שמלת הכלה, היא הופכת את סיגי לאמנית מבוקשת, אשר מיד שוכחת את הרעב שלה. אך מעשה היצירה מוציא מהאמן את כל כוחו, ומחליש אותו פיזית, למרות שרוחנית הוא נמצא בשיאו. סיגי רעבה, ואין לה כבר יותר כוח, אבל היא אינה מוותרת, ואינה מוכנה לקחת הפסקה, כי היא התחייבה למועד הגשה. אך הטוטאליות הזו היא בעוכריה. בסוף היא כל כך רעבה, שכאשר נכנס זבוב לבוטיק, בלי לחשוב מה היא עושה, היא השליכה את השמלה על הזבוב וצדה אותו. אבל הזבוב הצליח לברוח לה. מצד אחד היא יצרה חור בשמלה, ומצד שני היא לא הצליחה לאכול ונשארה רעבה. הטוטאליות הזאת עלולה לעתים להזיק למעשה היצירה , כי אי אפשר לרעוב לנצח. אך האמן מוצא פתרון לבעיות, ובאמצעות המשבר מקבלת יצירתו עומק ורבדים נוספים. (ניתן לפרש את הסיטואציה של איבוד העשתונות מרוב רעב, שבה היא גם נשארת רעבה וגם פגעה ביצירתה, כיחסים של האמן עם בן/בת זוגו. חוסר תשומת הלב להתנהגותה פוגע ביחסי הזוגיות והחיים ביניהם הופכים להיות בלתי אפשריים).
ההתקבלות של היצירה האמנותית
יחס האימהות:
שתי האימהות ביצירה מתייחסות למעשה היצירה בביטול מוחלט. תגובת העכבישה האם לטענת סיגי שניתן ליצור מהקורים שמלת נשף נפלאה: "אל תקשקשי במוח סיגסטריה". האם רואה ביצירה האמנותית קשקוש מוחלט, והיא תופסת את סיגי כהיסטרית[52]. דווקא האנשים הקרובים ביותר, שאמורים לתמוך ולחזק את האמן הרגיש, מזלזלים בו וביצירתו ואינם מסוגלים להבין אותו.
גם המלכה האם שהולכת עם תמרי לבחור שמלת כלה בוחרת בגישה שלילית. כאשר הן נכנסות לבוטיק היא מגיבה: "זה חור". אחר היא מוסיפה: "שתדעי שזאת החנות האחרונה, שאנחנו נכנסים אליה היום". לאם אין סבלנות לחיפוש הבלתי נלאה של הבת למצוא שמלה שמתאימה לה, והיא מתייחסת לרצון שלה כסוג של שיגעון. כאשר תמרי מתפעלת מהחוט שסיגי יוצרת האם מגיבה: "את מתכוונת ללבוש חוט? זו אולי שמלת חופה לאטרייה, אבל לא בשבילך". האם אינה מבינה שהשמלה עשויה מחוטי משי אמיתי ולדעתה: "השמלה תקרע ברגע שילבשו אותה".
האם ביצירה מייצגת את הפן השיפוטי והביקורתי, שאינו מכיל ומבין את היצירה האמנותית.
ההכרה באמן ובייחודו:
שתיהן יוצרות אופנה חדשה.
הנסיכה תמרי אינה דמות שגרתית. היא מאד רגישה הן פיזית והן מטפורית ובעלת דמיון. בניגוד לצו האופנה היא צריכה להיות משוחררת, ואינה אוהבת בגדים צמודים. חשוב לה שיהיה לה נוח, היא לובשת את החולצות של אביה, וכן היא הולכת יחפה. זרחי שוברת כאן את הקונבנציה של מלבוש הנסיכה ונעליה שחייבים להתאים לכללי הטקס. אמנם היא עצמה אינה אומנית יוצרת, אך היא אינה מוכנה להתפשר על טעמה האומנותי. היא מוכנה להשקיע זמן רב ומאמצים כדי להשיג מלבוש מדויק, מתאים ומבטא את אישיותה. כבר כשהיא נכנסת לבוטיק היא מתפעלת ממנו ורואה את ייחודו. כשהיא רואה את החוטים שהעכבישה טווה, מיד היא רואה בעיני רוחה את השמלה היפה שסיגי תתפור במיוחד בשבילה. תמרי תופסת את סיגי כאמן ומכירה בייחודה, ומבינה ששמלת הכלה שתכין סיגי תהיה חד-פעמית שאין שני לה. השמלה שהכינה סיגי מתאימה לאופי של תמרי: "היא נעימה, היא חרירה, היא חופשית והיא קרירה…כי היא עשויה ממשי אמיתי". תמרי רואה בשמלה יצירה אמנותית במיטבה.
האמן זקוק לפידבק, למישהו שיעריך ויאהב את יצירתו. היחסים בין שתיהן הם יחסי- גומלין. סיגי מספקת לתמרי שמלה חד-פעמית ותמרי הופכת את סיגי לאמן מבוקש. סיגי משנה את גורלה של הנסיכה, ותמרי משנה את גורלה של סיגי.
אך קהל היעד, שאחראי להתקבלות היצירה, כלל אינו מודע למאמצים הרבים שהאמן משקיע ולמחירים הרבים שהאמן נדרש לשלם. מבחינתו הוא מקבל ומתייחס רק למוצר המוגמר. כאשר תמרי מתלהבת מהשמלה, היא בכלל אינה שמה לב, שסיגיסטריה[53] הייתה תקועה לה בתוך השמלה.
הגברים, דהיינו: המלך, החתן והאורחים, שמייצגים את דעת הקהל, אוהבים את היצירה (את השמלה) כל אחד מסיבתו. הם מפרשים את הסיטואציה: "זו כנראה אופנה האחרונה, שהיוצר נמצא בתוך היצירה". הם אינם מעלים בדעתם, שאלמלא מילאה סיגי את החור ותפסה את החוטים, הייתה השמלה עלולה להיפרם, ותמרי הייתה נחשפת עירומה כביום היולדה. באמצע טקס החתונה, מוצאת סיגי פתרון לבעיות, והיא מוכנה להקריב את עצמה למען יצירתה. זרחי מציגה כאן את הדילמה בין חשיפה ופגיעות של האמן מול הצורך ליצור מארג ספרותי מהימן. כמו-כן מפרשת דעת הקהל את היצירה כאופנה חדשה, ואין קשר בין הפירוש ובין המציאות. על פי זרחי ההתקבלות והביקורת של היצירה תלויות בפרשנות מקרית שאינה קשורה לעובדות האמיתיות ולמציאות, והיא מאירה את מבקרי היצירות ואת דעת הקהל בהיבט אירוני.
ההתקבלות של השמלה על ידי קהל האורחים מתכתבת עם המעשייה האומנותית: "בגדי המלך החדשים"[54]. בשתי היצירות מדובר בבגדי מלכות, אך בעוד שאצל אנדרסן המלך הוא עירום, אצל זרחי מונעת סיגי את פרימתה של השמלה, שאז כל האורחים היו יכולים לראות את הנסיכה עירומה. כמו-כן בשתי היצירות לחץ חברתי גורם לאנשים לא להבין את המציאות, ולקבל את דעת הכלל, מחשש להיראות מטופשים או חריגים.
אפיון דמות האמנית
שמה של העכבישה: סגיסטריה או סיגי -השם סיגי הוא קיצור של סיגלית, שהוא צמח נוי לבית עם עלים דמויי לב, בעלי צבע סגול מרהיב בולט ומושך במיוחד[55]. סגול נחשב לצבע מלכותי, לאצולה ולמעמד הגבוה. סגול הוא גם סמל לנשיות, ולפמיניזם. השם עשוי לרמז גם על האמנית כיחידת סגולה – אדם יחיד במינו ונעלה. במעשה האמנות קים קסם ורגישות רבה. השם שלה עשוי גם לרמז לסוגסטיה על פיה יכולה האמנות לגרום לשינוי עמדות ורגשות באמצעים תת-הכרתיים. בנוסף שמה המלא: סגיסטריה עשוי לרמז ל: סיגי ההיסטרית. החברה עלולה להתייחס לאמנית כאל אדם היסטרי.
סיגי בוחרת ליצור בבוטיק, שמתמחה בפרטים ייחודיים ואופנתיים, ובקהל נישה אנין, בניגוד ליצור ההמוני של הרשתות והחנויות הגדולות. היצירה של האמנית היא מיוחדת ואנינת טעם, שאינה פונה לקהל הרחב. היא מוצאת מקום מלא אבק שאין בו שימוש, והופכת אותו לייחודי. האמן מפיח רוח חיים גם במציאות שנראית זנוחה.
השם של הבוטיק: "סיגי וחוט" אינו מבטא את שלוש החברות שפתחו את החנות, אלא רק את סיגי, ומעיד על האגוצנטריות של האמנית.
שימוש באלמנטים פנטסטיים והומוריסטיים
זרחי עושה שימוש רב באלמנטים פנטסטיים, והיצירה עוסקת בפנטזיה שנקשרת לאמנות. לדוגמה: עכבישה פותחת בוטיק לתפירת שמלות נשף ויוצרת שמלת-כלה מיוחדת במינה ואנינת טעם. דו-שיח שמתקיים בין סיגי העכבישה ותמרי הנסיכה, שמכל השמלות בעולם היא מצליחה לדמיין איך תיראה השמלה המיוחדת שסיגי תארוג לה, החיבור המיידי, ההתאמה ביניהן ושינוי הגורל אהדדי.
כמו-כן ממשיכה השמלה לגדול. הייחוד של השמלה שהיא השמלה היחידה בעולם שגדלה כל הזמן, ויכולה להתאים את עצמה לשינויי הזמן. לדעת סיגי: מי שטווה פעם טווה תמיד. אמן יוצר ממשיך תמיד ליצור, הוא אינו נח על זרי הדפנה של יצירתו בעבר. מי שיש לו בגד שגדל כל הזמן יכול להיות מאושר לנצח.
היכולת של השמלה לגדול תמיד מתכתבת עם שתי יצירות: "שוליית הקוסם"[56] ו "הדייסה המתוקה"[57]. בשתי היצירות הללו אדם הדיוט אינו יודע כיצד לעצור את השפע, כיוון שהוא שכח את מילות הקסם, והוא עלול להביא לחורבן או לקטסטרופה בסביבתו. רק המומחה או האמן היוצר, יודעים כיצד לטפל בקסמה של היצירה. בניגוד לשתי היצירות הללו סיגי היא מומחית, ואצל זרחי מעיין היצירה ששופע תמיד תורם לאושר נצחי.
לכאורה, מציגה זרחי בהיבט הומוריסטי ואירוני גם את הנסיכה תמרי. לדוגמה תמרי טוענת: "אם אני לא מוצאת שמלה מתאימה אני לא מתחתנת". רק לאחר שהיא ראתה את חוטי המשי של סיגי, היא אומרת: "עכשיו אבא יכול לשלוח את ההזמנות לחתונה". (הנישואים בחברה היהודית נחשבים למקודשים, והם מבטאים את הבחירה ברצון לחיות במערכת חיים זוגית תומכת ואוהבת, וברצון להקים משפחה). למרות שנראה שהאביזרים בטקס הופכים לעיקר, וגם קובעים את מועד החתונה לפי הזמן שהשמלה תהיה מוכנה. אך אצל זרחי שמלת-הכלה המיוחדת משמשת כמטפורה לסגנון-חיים אחר ולמימוש היעוד שנועד לאמן, והבגד המיוחד מבטא את לשון היחיד ואת נפשו.
על פניו נראה שהנסיכה קפריזית, אך תמרי נלחמת על קבלה של אישיותה המיוחדת, ומבחינתה השמלה הזאת מבטאת את אישיותה.
היצירה היא יצירה ארספואטית, כי היא עוסקת באומנות, בתפקידה, באמן וביצירתו. אצל זרחי האמנות והיצירה אינם בחירה אלא ייעוד. כמו- כן מדובר בסיפור פמיניסטי. שלוש הדמויות המרכזיות והאסרטיביות הן נשים: סיגי הטווה, תמרי הנסיכה ואימה. (אמנם יש בתמרי גם פן גברי, כי היא לובשת את בגדי אביה). האב והחתן הם בחזקת "מוחאי הכפיים" (האב והנסיך מחמיאים לה על השמלה בניגוד לאם ששופטת ומבקרת אותה). היצירה מציגה באמצעות הפנטזיה את האמן כמורד בקונבנציות ובמוסכמות (שמלת כלה שעשויה מקורי עכביש) ומעלה את המאבק הבין-דורי (שתי האימהות מול סיגי ותמרי) בו הדור הצעיר מנצח. כמו-כן קימת ביצירה תקווה ושחרור: למרות המסע הקשה והמחיר שהאמן מוכן לשלם עבור יצירתו ותפיסת עולמו, בסוף מתקבלת שמלה שממשיכה לגדול. היצירה השופעת הופכת הן את האמן ואת הנמען למאושרים, ומביאה בשורה של שחרור. זרחי מציגה את האמן היוצר כ"אחר", אך לא כאחר מודר אלא בהאדרה: כאחד שמכיר בערך עצמו, ובמימוש יצירתו ויעודו.
שיר החוט והמחט שלומית כהן אסיף (2000)[58].
שיר ארספואטי על מעשה היצירה וההרמוניה שבאהבה. הדובר בשיר מבקש מהחוט שיזמר לו בנחת את שיר המחט, ואחר מבקש מהמחט שתזמר את שיר החוט. הם שרים ביחד בהרמוניה והעולם נהיה רקום. בסיום מציג הדובר את האנטיתזה: אם נריב העולם יפרם.
השיר מתכתב עם שירו של יהודה עמיחי "שיר החוט למחט"[59]. בשיר מוצג מסע מתמיד של בניית יחסים וקשר מזווית הראיה של הגורל הטרגי של הגבר, ומסתיים בניתוק ובגידה. בתחילה החוט אקטיבי והמחט פסיבית, ואחר החוט פסיבי והמחט אקטיבית. מכאן מתוארת אכזבה טרגית שבה החוט מתקצר והמחט מתנתקת, ובסיום כלוא החוט בבד, מיואש וחסר אונים, והמחט עוברת לחוט אחר. השיר מתאר את המורכבות של קשרים אנושיים, טרגיים, אך ניתן לפרשו גם בהקשר של אהבת הארץ על רקע של מלחמה וקיום וכן בהקשר של היחסים בין המשורר ויצירתו ובין קהל היעד וההתקבלות של היצירה.
בשתי היצירות החוט והמחט מטפוריים לחיים האנושיים. אך שבעוד שעמיחי מציג רק זווית ראיה אישית (דובר בגוף ראשון) טרגית של האיש הנבגד, בוחרת שלומית להציג בשיר הגות מבט על של שתי האפשרויות: ההרמונית והדיס-הרמונית.
החוט מייצג את הפן הזכרי של המציאות, והמחט מייצגת את הפן הנקבי. הפן הנקבי נזקק לפן הגברי, כדי לקיים את המשכיות המין האנושי. מעשה היצירה נצרך לחיבור בין החוט והמחט, והאמן תופר בעזרתם את יצירתו. כדי ליצור משמעות נזקקות המילים לחוט מקשר. החוט מזמר את שיר המחט, והמחט מזמרת את שיר החוט: הכול נעשה בשמחה, שניהם שרים ומזמרים. יתכן שהם שרים יחד בדואט, או שכל אחד מהם מזמר את השיר=המהות של השני. מישהו אמפטי מהצד שנכנס ומבין לליבו של האחר, או היכולת של האמן להיכנס לתוך הדמויות שהוא יוצר. יש ביניהם אינטראקציה מיוחדת. הזמר הוא ביצוע של השירה עם מוזיקה, קצב, מלודיה וביצוע קולי. לכן החוט מזמר את שיר המחט והמחט את שיר החוט, והשיר הופך לשיר מוזיקלי, וההרמוניה ביניהם יוצרת את הרקמה – את השירה המיוחדת. בניגוד לדרמה המצויה בשירו של עמיחי, הזמרה בשיר נשמעת בנחת ובפשטות, ומבטאת את היופי וההרמוניה שבפשטות. באפשרות הראשונה מתארת שלומית זוגיות מושלמת: גם הבנה, הכלה הדדית, שיתוף פעולה ו"תמיד ביחד לא לחוד". כל אחד בנפרד אינו יכול לתפקד, בעיקר המחט שללא החוט אינה יכולה לממש את יעודה. הם צריכים אחד את השני, כדי שיוכלו ליצור חיים, לערוך תיקון, לאחות את הקרעים ולהתמודד עם המשברים. השלב הראשוני של השימוש בחוט ובמחט עוסק בתיקון הקרעים והחורים, הן קונקרטית והן מטפורית. הרמה היותר גבוהה היא ברקמה, שמשמשת כקישוט ויופי שנותנים טעם לחיים. החיבור בין המחט והחוט יצר מעשה אמנות. האסתטיקה עוסקת בחקר היופי, החוויה החושית והרגשית. האמנות שואפת לעורר חוויה אסתטית. הרקמה נתפסת על ידי חוש הראיה וההרמוניה בין הצבעים, הצורות והקומפוזיציה מעוררת את החוויה הרגשית. אך הרקמה נקשרת גם לקדושה ולמלכות. 'מעשה רוקם' מתאר את יצירת תשמישי הקדושה לספר התורה (מעיל, אבנט, יריעה לפרוכת וכיסויים לטליתות). כמו כן הוא נזכר בהכנת בגדי הכהונה ויריעות המשכן[60]. הווילון (המסך) במשכן היה רקום, ומקושט יותר מן הקלעים, ונעשה מתכלת וארגמן, תולעת שני ושש. על בצלאל (בצל אל), שבנה את תשמישי הקדושה במשכן נאמר שהאל מילא אותו חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם[61].
באפשרות הראשונה המתוארת ברוב השיר (12 שורות מתוך 14), מוצגת מציאות טוטאלית: "תמיד ביחד לא לחוד". בדמיון חופשי ובפנטזיה 'את ואני' עשויים להיות תמיד ביחד ולא לחוד, אבל המציאות מורכבת יותר. "האבסולוטי אינו קיים. החיים ויחסי אנוש מלאים כל מיני גוונים וגווני גוונים"[62].
אבל לקראת הסוף מוצגת בשיר בקצרה האנטיתזה להרמוניה: "אם נריב פה העולם פרום". זו כבר דרמה גדולה. באמצעות הריב נשברת ההרמוניה. בניית ההרמוניה היא תהליך מתמשך, לעומת השבר וההרס שהם מידיים.
בשיר מוצגת תמונה של קטבים: הקוטב האחד אוטופי – הרמוניה מלאה: תמיד ביחד לא לחוד, והקוטב הנגדי דיסטופי – אם נריב פה העולם פרום: חורבן והרס. השימוש במילה 'פרום' נקשר לפרימת הבגדים שנאסרת על הכהן הגדול: "והכהן הגדול…אשר יוצק על ראשו שמן המשחה…את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרום"[63]. הפרק עוסק בקדושתם של הכוהנים, שאסור להם להיטמא בטומאת המתים[64]. הופעתו של הכהן הגדול צריכה תמיד להיות מכובדת, כי הוא מייצג את הקדושה. לכן נאסר עליו לפרום את בגדיו[65], ופרימת הבגדים נקשרת למוות.
בשיר מוצג הפן החיובי של המציאות מול הפן השלילי, שאינם תלויים בגורמים חיצוניים, אלא בהתנהגות שלנו. אם נדע לעבוד בשיתוף פעולה, להיכנס לנעלי האחר להבין אותו ולהכילו נוכל להגיע להרמוניה, ואם נריב ההתנהגות שלנו תביא להרס ולחורבן.
(בניגוד לגישה המוצגת בשיר מצויה גישה שלריב יש חשיבות רבה במערכות יחסים: ריב מאפשר לשחרר כעסים, תסכולים ומתחים שהצטברו, ובכך לנקות את האווירה. הוא חושף את הבעיות האמיתיות ומאפשר לטפל בהן. ריב הוגן ומכבד, המעלה נושאים לדיון, עשוי להוביל להבנה עמוקה יותר ולשיפור הקשר. כדי שהריב יהיה בעל ערך חיובי ולא הרסני, יש להימנע מהשפלות, עלבונות, איומי פרידה, ולשמור על כבוד הדדי גם בזמן כעס.)
ניתן גם לראות זאת כמאבק פנימי של הרצון לחיות בהרמוניה מול הרגשות השליליים, המריבות, חוסר רצון לוותר ולהתפשר, בגלל מאבקי כוח ואגו. הבחירה להתמקד בפן החיובי פותחת פתח לאהבה, שיתוף פעולה וליכולת לתקן דברים בדומה לפעולת החוט והמחט. ברמה גבוהה יותר היא עשויה להתחבר ליצירה ולאסתטיקה. החיבור לאני הפנימי מאפשר להבין ולהרגיש צדדים וגוונים שונים שבו, ולהיות אמפתי גם לזולת להקשיב לו ולהרגיש מה עובר עליו. מנגד, הבחירה לראות את המציאות באור שחור ובפן השלילי עלולה לפתוח פתח למריבות, ולחוסר נכונות להבין את הגישה של האחר. העמדה של האדם שרק הוא יודע את האמת, ולכן הוא ילחם עליה בכל מחיר עלולה להביא להרס ולחורבן.
ניתן גם לפרש את השיר בהיבט פוליטי-חברתי שאקטואלי למצב בתקופה זו בארץ. המצב מאופיין בקיטוב עמוק בין גושים פוליטיים נוקשים (ימין-מרכז-שמאל), התחזקות קיצוניים אידאולוגיים על חשבון מתונים, חיזוק מגמות של חלוקה "אנחנו-הם" בין אליטות, והתעצמות מחלוקות על סוגיות ליבה. האליטה הישנה (נתפסת כליברלית-אשכנזית) מול האליטה החדשה (מזרחית/שמרנית) נאבקות על כוח, מה שפוגע בלכידות הלאומית ומערער את תהליכי המשילות. אם נריב פה עולמנו יפרם וייהרס. החוט במקרה זה הוא חוט הגורל הלאומי. היכולת לאחות את הקרעים דורש גישה רב-מערכתית, שכוללת חינוך לאמפתיה, להבנה וקבלה של נקודות מבט שונות, אחריות תקשורתית והנגשת מידע מאוזן, הנהגה מאחדת ושיח חברתי, כדי ליצור חברה שחווה פחות שנאה ויותר אמפתיה ושותפות.
זהו שיר ארספואטי על מעשה היצירה, שיר על אהבה וזוגיות, שיא על יחסי חברה וחברות, שיר על הקיום האוניברסלי של הפן הזכרי יחד עם הפן הנקבי, ושיר פוליטי אקטואלי המתייחס לקיטוב בחברה הישראלית.
חוט החן והחסד של חיינו וגורלנו יכול להיות חוט שדרה מקשר, ומנגד הוא יכול חלילה להיקרע. כמו כן יכולה המחט לדקור בבשר החי ומנגד "אין נקב המחט צר לשני אוהבים".
סיכום
חוטים ובדים נוצרו מראשית התרבות. בשפה הלטינית נוצר חיבור לשוני בין מארג הבד מחוטים לבין המארג הטקסטואלי: יצירת המילים, המשפטים והפסקאות. במיתולוגיה היוונית טוו ושלטו 3 אלות הגורל בחוט חיי האדם ובגורלו. הן מוצגות כמכשפות זקנות ומכוערות שנקשרות למוות, כי הן קבעו מתי האדם ימות, וייצגו את הפן השלילי של המציאות. בניגוד למיתוס, הפכו אלות הגורל ביצירות שנבדקו, לאמניות ומתקנות עולם. הגיבורות ביצירות מייצגות את הפן היותר חיובי של המציאות, יוצרות ומעניקות משמעות לחיים, נקשרות לשחרור ולתקווה, ויש בכוחן לשנות את הגורל האכזר. הטוויה והאריגה, שבעבר נקשרה לנשים והייתה עבודה מאד קשה וחומרית מקבלת ביצירות מפנה, והופכת למעשה יצירה ואמנות שעשויה לגאול את העולם.
כיוון שבעבר טווית החוטים האריגה והתפירה הייתה עיסוק נשי כל הטקסטים פמיניסטיים.
במעשייה משחררות שלוש הטווות את הגיבורה מהמלאכה הקשה, בשיר של לאה גולדברג טווה הגבורה ותופרת שמלה ומלבישה את השמיים במקום החרב ומקדשת אותו, ביצירה של אורלב הסבתא סורגת מחדש את הבית והילדים, ביצירה של זרחי טווה העכבישה ותופרת את שמלת חלומותיה של הנסיכה ושלוש הדמויות המרכזיות והאסרטיביות הן נשים (העכבישה, הנסיכה והאם[66]), ובשיר של שלומית כהן-אסיף יש שוויון מלא בין הגבר והאישה.
בהמשך למגמה זו מצוי מוטיב השחרור בכל היצירות: במעשייה עוברת הנערה מסע שחרור מעבודת הטוויה ומהורים מניפולטיביים וחמדנים, בשיר "אגדה" משתחרר העולם מרודנות ומהתעללות והופך למקודש, ב"סבתא סורגת" מצוי מאבק על השחרור, כדי להשיגו פורמים את העולם שנסרג, ויסרגו אותו מחדש במקום טוב יותר, בבוטיק של סיגי הנסיכה תמרי מלכתחילה היא דמות משוחררת, ובאמצעות סיגי היא מביאה בשורה של שחרור להיאבק על מה שמתאים לך, ובשיר החוט והמחט מוצג השחרור באמצעות הרמוניה בן בני הזוג שרק היא יכולה לקיים את העולם.
מוטיב השחרור נקשר למרידה במוסכמות התקופה. התנועה הרומנטית העמידה במרכזה את האמן הגאון המורד ובועט במוסכמות. העמדה המוצגת ביצירות היא שלאמן יש מחויבות אנושית ופוליטית ותפקיד מוסרי להיאבק בחברה מושחתת וגזענית. במעשייה קימת ביקורת על המלאכה הקשה שמוטלת על הנערה, על צייתנות עיוורת להורים שנדרשת מהבנות ואינה מוצדקת, ועל הצורך להתחשב בהתאמה חברתית. למרות ששלוש הטווות אינן מתאימות להיות בין אורחי החתונה, הנערה מזמינה אותן וגאה בהן. אצל גולדברג נרתם האמן למאבק עולמי חברתי ומתריע על הצורך בתיקון העולם בהפיכתו למקודש ולמוסרי. גם אצל אורלב מצוי מאבק של האמן בחברה גזענית, ציניקנית, שאינה מסוגלת להכיל את השונה ואת החוליות החלשות בחברה, והוא נוטש את המקום ומחפש מקום טוב יותר. אצל זרחי יוצרות סיגי והנסיכה שמלת כלה ששוברת כל קונבנציה, שהיא גם מיוחדת וגם חופשיה ומשוחררת, תוך מאבק בין-דורי שדבק במוסכמות. שמלת הכלה משמשת כמטפורה ליצירה האמנותית בכללותה. "האחר" והשונה מוצג כאן לא כאדם שהחברה הדירה אותו, אלא כאדם שיש להאדיר אותו. אצל שלומית כהן-אסיף מוצגת אנטיתזה למוסכמה שהמלחמות הן חלק אינטגרלי מההתנהגות האנושית והן ממריצות את הפעילות האנושית. בשיר מוצגת עמדה פציפיסטית שההתנהגות שלנו יכולה למנוע את המלחמות, אחרת העולם יחרב.
כל היצירות עוסקות בפנטזיה. במעשייה מבצעות סוכנות-הפלא את המשימה הבלתי-אפשרית של טווית הפשתן ובכך משנות את גורלה של הנסיכה, אצל גולדברג אמנם היא מציגה מסע לתיקון העולם, אך שם השיר ("אגדה") מרמז שמדובר בפנטזיה. אצל אורלב מצליחה הסבתא באמצעות המסרגות לברוא מחדש עולם פנטסטי, אצל זרחי מוצגת הפנטזיה באמצעות העכבישה שתופרת שמלת כלה מופלאה והעולם ההרמוני שמוצג כאפשרי אצל שלומית כהן-אסיף אף הוא פנטזיה.
בשתי יצירות מוצג המחיר שהאמן מוכן לשלם עבור יצירתו. אצל אורלב נאלצת הסבתא לפרום את העולם המופלא שהיא בראה, ואצל זרחי מוכן האמן האמיתי כמעט למות ולרעוב כדי לממש את יצירתו, והוא חושף ומכניס את עצמו לתוך היצירה שמבחינתו היא מרכז חייו וטוטאלית.
בנוסף, בכל היצירות מצויים אלמנטים הומוריסטיים, ורעיונות מהפכניים מתקבלים טוב יותר באמצעות עיצוב הומוריסטי.
בניגוד לגישה הדטרמיניסטית בפילוסופיה היוונית, שבה נקבע הגורל מראש, ולא ניתן לשנותו, מוצגת ביצירות גישה המאמינה באפשרות התיקון, והאומנית היוזמת והנחושה תופסת בו מקום מרכזי.
אצל גולדברג, אורלב וזרחי היצירה האמנותית אינה בחירה אלא יעוד, והחיים ללא יצירה אין בהם טעם. חיים שמעמידים במרכזם את סיפוק הצרכים הכלכליים הם בזבוז והאמנות מאפשרת לחוות את היופי המופלא בעולם. האמנות והאומניות ביצירה עוסקות בתיקון עולם, נלחמות בעוול ובחוסר החמלה. המשמעות של האידיאה, שלפיה האמנות גואלת את העולם היא, שלאמנות יש כוח לרפא את נפש האדם, להעניק משמעות לחיים ולרומם את הקיום האנושי אל מעבר לחומר.
רשימה ביבליוגרפית
- רשימת המקורות ע"פ סדר א"ב של שמות היוצרים
אורלב אורי (1981). סבתא סורגת ת"א: מסדה איירה: אורה איתן
אנדרסן הנס כריסטיאן (1996) [1837]. בגדי המלך החדשים ת"א: עופרים. מתרגמת: בינה אופק
רחל בלובשטיין (1932)[1930]. נבו רק על עצמי לספר ידעתי ת"א: דביר
גולדברג לאה (1981)[1938]. אגדה מה עושות האיילות ת"א: ספרית פועליםעמ' 41-43 ציורים: אריה נבון.
האחים גרים (1994) [1857]. האחים גרים מעשיות האוסף המלא ת"א: ספריית פועלים עמ' 50-52 תרגום מגרמנית: שמעון לוי.
זרחי נורית (1995). בוטיק סיגי וחוט ת"א: הקיבוץ המאוחד איור: הילה חבקין
כהן אסיף שלומית(2000). "שיר החוט והמחט" נשיקה בכיס ת"א לולו איירה הילה חבקין
משנה: כתובות
מרק צבי (2014). " חייטי הלבנה" כל סיפורי רבי נחמן מברסלב ירושלים: מוסד ביאליק
עמיחי יהודה [1958] (1969). שיר החוט למחט שירים ירושלים: שוקן
תלמוד ומדרשים: ברכות, חולין, מנחות, סוטה, בראשית רבה, במדבר רבה
תנ"ך: שמות, ויקרא, תהילים, קהלת
Brüder Grimm (1997) [1812-1814]. Von dem bosen flachsspinnen Kinder und Hausmärchen- Urfassung 1812-1814, Frankfurt: Klotz. Pp.89
- רשימת המחקרים ע"פ סדר הא"ב של שמות החוקרים
אאוריקה (2011). מהו הדבר החזק בעולם שנוצר בידי בעל חיים? – אינטרנט
אלקד להמן אילנה (2003). להיות אמן להיות אישה, אינטרטקסט וספרות ילדים.
ביאליק חיים נחמן(1915). פרויקט בן-יהודה גילוי וכיסוי בלשון.
בן-ישראל מרית (2009). טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק. אינטרנט
בן-נון יואל (2017). אתר 929. אינטרנט
גלילה רון-פדר (2022).באמצעות אורי אורלב הכרתי את מעמקיה של התמימות. YNET
דר יעל (2006). תהום טרגית נפערת בין שם לכאן, בין אז לעכשיו. אינטרנט
היסלום אתי (2005)[1941]. השמיים שבתוכי ירושלים:
ויקיפדיה
חובב לאה (1986). יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג ירושלים: כרטא
יציב יצחק (1937) דבר לילדים
מאי שדה (2024). איך העכביש טווה את קוריו. מכון דוידסון לחינוך מדעי. אינטרנט.
עגנון ש"י(תרע). קו ודברים גיליון מספר 11
שמר שירה (2008). סבתא סורגת אתר ספה.
©
2026
[1] בלטינית textume = טקסטיל = בד
[2] ויקיפדיה ערך 'טקסט'.
[3] ויקיפדיה ערך 'טקסטילים'.
[4] ויקיפדיה ערך 'מוירות'.
[5] ויקיפדיה : ערך טווייה
[6] משנה כתובות ה' ה'
[7] א. "שלוש הטוות", ב. "אגדה" ג. "סבתא סורגת" ד. "בוטיק סיגי וחוט" ה. "שיר החוט והמחט"
[8] האחים גרים (1994) [1857]. שלוש הטוות האחים גרים מעשיות האוסף המלא ת"א: ספריית פועלים עמ' 50-52 תרגום מגרמנית: שמעון לוי.
[9] Brüder Grimm (1997) [1812-1814]. Von dem bosen flachsspinnen Kinder und Hausmärchen- Urfassung 1812-1814, Frankfurt: Klotz. Pp.89
[10] אסופת המעשיות של האחים גרים, שיוצאת לאור למעלה מ – 7 מהדורות, מתרחשת במקביל למהפכה התעשייתית, שבה מוחלף הפלך במנוע קיטור.
[11] גולדברג לאה (1981)[1938]. אגדה מה עושות האיילות ת"א: ספרית פועליםעמ' 41-43 ציורים: אריה נבון. השיר יצא לאור לראשונה בדבר-לילדים כרך ד' חוברת 20 פברואר שנת תרצ"ח עמ' 12
[12] חובב לאה (1986). יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג ירושלים: כרטאדיון בשיר: אגדה.
[13] הטלאי יכול היה לרמז על הטלאי הצהוב, שבתקופת השואה חויבו היהודים לשאת אותו על בגדיהם כאות קלון. אך ההצעה לענוד את הטלאי הצהוב הועלתה בעקבות ליל הבדולח בנובמבר 1938, והשיר נכתב לפני כן.
[14] ברכות מג: בגמרא נסוב הדיון על נעליים, ואילו בשיר מדובר בבד.
[15] תהילים ק"ד 1-2 שלמה = שמלה
[16] תהילים ק"ד 2 +6
[17] תהילים ק"ד 12, 16, 17
[18] תהילים ק"ד 32
[19] תהילים ק"ד 35
[20] מרק צבי (2014). " חייטי הלבנה" כל סיפורי רבי נחמן מברסלב ירושלים: מוסד ביאליק עמ' 454
[21] עגנון ש"י(תרע). קו ודברים גיליון מספר 11 עמוד 7
[22] ויקיפדיה ערך "תכלת".
[23] שמות פרק כ"ו, כ"ז, כ"ח
[24] במדבר רבה פרשה ב' פסקה ז'
[25] ויקיפדיה: ערך הסמלים הלאומיים של מדינה ישראל
[26] תלמוד בבלי, מסכת סוטה י"ז א
[27] חובב לאה (1986). "אגדה" יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג ירושלים: כרטא עמ' 92, 187
[28] ויקיפדיה ערך 'לבן'.
[29] ויקיפדיה ערך 'אפור'
[30] קהלת פרק י פסוק 20
[31] מסכת חולין דף ס"ג עמוד ב
[32] בן-נון יואל (2017). אתר 929 תהילים פרק צ"ב
[33] יציב יצחק (1937) דבר לילדים גיליון ספטמבר.
[34] החסידה נקשרה בפולקלור להבאת תינוקות לעולם.
[35] למעשה צריך היה להשתמש במונח: "מעשייה", כי אגדה נקשרת לסיפור דתי, לסיפורי קדושים ולהווי דתי. אך בתקופה שהשיר נכתב השתמשו במונח 'אגדה' גם לגבי 'מעשייה'. (לדוגמה: "אגדות האחים גרים" במקום: "מעשיות האחים גרים".
[36] אורלב אורי (1981). סבתא סורגת ת"א: מסדה איירה: אורה איתן
[37] "שלוש הטווות" (גרים), "אגדה" (לאה גולדברג). במעשיית גרים מדובר ב – 3 נשים המחליפות את אלות הגורל, ואילו אצל גולדברג ואורלב מדובר בסבתא זקנה אחת.
[38] סירי לילה שימשו עד המאה ה-19, עת הוחלפו על ידי אסלות המודחות במים. ויקיפדיה ערך 'סיר לילה'.
[39] שמר שירה (2008). סבתא סורגת אתר ספה.
[40] מדרש בראשית רבה ג ז
[41] אלוהים ברא לפני העולם שלנו עולמות אחרים והחריב אותם.
[42] פרוש: מזה אני מרוצה (נהנה), ומהעולמות הקודמים לא. שנאמר בבראשית א 31 : "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
[43] מסכת מנחות דף כ"ח עמוד ב. מנורה זו הוחלפה במנורה מפוארת יותר במקדש שבנה הורדוס.
[44] תהילים פרק ט 17
[45] תהילים פרק ט 1
[46] אינטרנט. שירה שמר (2008). סבתא סורגת אתר כיפה
[47] אורי אורלב התגרש מאשתו הראשונה, והיה נשוי בשנית. ראה: גלילה רון-פדר (2022).באמצעות אורי אורלב הכרתי את מעמקיה של התמימות. YNET
[48] זרחי נורית (1995). בוטיק סיגי וחוט ת"א: הקיבוץ המאוחד איור: הילה חבקין
[49] עגנון ש"י(תרע). קו ודברים גיליון מספר 11 עמוד 7
[50] א. אינטרנט. אאוריקה (2011). מהו הדבר החזק בעולם שנוצר בידי בעל חיים? ב. מאי שדה (2024). איך העכביש טווה את קוריו. מכון דוידסון לחינוך מדעי. אינטרנט.
רשת גדולה של קורי עכביש תוכל לעצור מטוס נוסעים, וחוזק הקוטר שלו הוא כמה מהחוזק של חוט פלדה באותו הקוטר.
[51] רחל בלובשטיין (1932)[1930]. נבו רק על עצמי לספר ידעתי ת"א: דביר
[52] בשם: 'סיגסטריה' נשמעת המילה: היסטריה.
[53] כאן היא אינה סיגי, אלא סיגיסטריה = סיגי ההיסטרית.
[54] אנדרסן הנס כריסטיאן (1996) [1837]. בגדי המלך החדשים ת"א: עופרים. מתרגמת: בינה אופק
[55] אינטרנט. עין ערך סיגלית
[56] בלדה של גיתה משנת 1797
[57] מעשייה של האחים גרים משנת 1815
[58] כהן אסיף שלומית(2000). "שיר החוט והמחט" נשיקה בכיס ת"א לולו איירה הילה חבקין
[59] עמיחי יהודה [1958] (1969). שיר החוט למחט שירים ירושלים: שוקן עמ' 32. השיר הודפס לראשונה בספרו: במרחק שתי תקוות שיצא לאור בשנת 1958
[60] שמות פרק ל"ח 18
[61] שמות פרק ל"ה 35
[62] אתי היסלום (2005)[1941]. השמיים שבתוכי ירושלים: כתר עמ' 65
[63] ויקרא פרק כ"א 10
[64] כן, אסור להם לגלח את שער ראשם וזקנם ולשרוט את בשרם. הם מצווים להיות קדושים לאל
[65] על פי הפרשנות המסורתית מתארת פרימת הבגדים את "הקריעה בבגד" כחלק מסימני האבלות על המת.
[66] הנסיך והאב מחמיאים לה על בחירתה, בניגוד לאם ששופטת ומבקרת אותה.